בגיל מבוגר יחסית, החליטה דניאל בן שאנן מבאר שבע, שהספיקה כבר להיות שוטרת וסוהרת באזור הדרום, לעשות סיבוב פרסה בקריירה התעסוקתית שלה, ולהתחיל לימודי הוראת אמנות במכללת קיי. בריאיון ראשון לעיתון "שבע", מספרת בן שאנן (27, נשואה זה כשלוש שנים לאורן) מה משך אותה דווקא לתחום שהיה רחוק מעיסוקיה הקודמים, כיצד התמודדה עם משבר הקורונה התעסוקתי כאשר העסק הזעיר שלה לאיפור הפסיק למעשה לתפקד, ומדוע התעקשה להתקבל לאגודת הסטודנטים במכללה לחינוך בה היא לומדת

"אני מבאר שבע. כל חיי", היא פותחת. "עברתי תהליך לפני שהגעתי למכללת קיי. הייתי בגופים ממשלתיים. הייתי במשטרה. הייתי בשב"ס. ב'אשל', בית סוהר מאוד קשה. ואז, החלטתי ללכת ללמוד. קצת באיחור לגילי. זה היה בגיל 24. עכשיו, אני כבר שנה שלישית לומדת אמנות, כדי להיות מורה לאמנות, במכללת קיי לחינוך. בתיכון (מקיף א') למדתי בכלל קולנוע. הגברתי קולנוע. זה לא ממש היה משהו בכיוון של אמנות, אבל אני גם מאפרת. וזה כנראה מה שכיוון אותי לשם".

אז, תמיד היה לך כיוון של משהו יצירתי כזה.

"כן, היה לי את זה, אבל זה היה אצלי בפנים. לא הוצאתי את זה החוצה. אפשר להגיד שגם קולנוע קשור לאמנות, כל עניין הצילום למשל, אבל עכשיו זה יותר בא לידי ביטוי בלימודים שלי להוראת האמנות. אני יכולה להגיד, שהלכתי לכיוון שיגביר לי את מה שאני בעצם מתעסקת בו ביומיום. את האיפור. אני בעצם לא רק מאפרת כלות ואיפורי רבדים. אני מאפרת על הגוף. אני מאפרת אפקטים. וזה כמו לצייר על קנבס".

מטבע הדברים, "אני עובדת די חזק באיפור לקראת חג הפורים. מעבר לזה, הקורונה די הרסה לי את כל מה שתכננתי. לפני כן, עבדתי מאוד חזק באיפור. תמיד אהבתי לאפר. הייתי עושה הרבה איפורים. הייתי מנסה על עצמי. הייתי מנסה על המשפחה שלי. ואז, לפני כשש שנים, הלכתי ללמוד את התחום בצורה מקצועית. למדתי את זה. וראיתי שאני יותר אוהבת את כל הבלגן של האפקטים. שזה יותר מדבר אליי. אפקטים זה בעצם אומר איפור גוף. איפור פנים. אפקטים זה מוצרים מיוחדים. לעבוד עם לטקס. לעבוד עם שעוות גוף וכדומה".

ובן שאנן מדגישה שהיא מתמחה במיוחד בענף אחד ומיוחד באיפור האפקטים: "אני יותר טובה בענף של הפצעים. זה באמת לעבוד עם 'דם' בלטקס. לעשות ציורים על הגוף בצבעי מים ושמן. לאפר צלקות. לאפר פצעים. לאפר דם. זה מפחיד מאוד, אבל מה לעשות, אנשים אוהבים את זה. אנשים אוהבים לראות דם. אני עושה את זה בעיקר בפורים ובהפקות של 'פול מון'. בדרך כלל, עושים את זה באירועים. לכן, כשלא היו אירועים בקורונה, אני הייתי במצב מאוד קשה. הייתי בסוג של דיכאון. גם למדנו מהבית. הייתי כל היום בבית. וגם לא הייתה עבודה. והעסק הזעיר שלי הפסיק למעשה לעבוד. אז, אני הייתי פשוט בדיכאון".

האם עבדת באיפור במכללה, בכל התקופה הזו של השנתיים של הקורונה?

"בשנה שעברה, לא היה את זה בקיי, אבל לפני שנתיים ולפני שלוש שנים, הייתי כל פעם לפני פורים ככה מתחילה לעבוד על עצמי. לחפש עבודות. אז, הייתי מאפרת במכללת סמי שמעון. במכללת קיי. לפני שנכנסתי לאגודת הסטודנטים של קיי, איפרתי במכללה. ובמכללת סמי שמעון. ובהפקות. זה היה מרתון בבקרים. אני הייתי מתחילה את הבוקר שלי משתיים לפנות בוקר. היו באים אליי לקוחות. אחרי שהייתי מאפרת אותם, הלקוחות היו יוצאים לבתי הספר. בשעה תשע, הייתי כבר במכללות. מקימה עמדות של איפור. ובעצם זה מה שהייתי עושה במכללה. מקימה עמדות איפור. ואחר כך, בהפקות של ערב. וככה גם בעצם נכנסתי לאגודת הסטודנטים של המכללה".

ובן שאנן מסבירה: "דרך זה שאיפרתי יותר אנשים, הצלחתי להתקבל לאגודה. גם מאוד אהבתי את זה שאוכל להשפיע על קבלת ההחלטות בקיי. מאוד. אני גם ממש אוהבת את זה עכשיו. העניין הוא שלא קיבלו אותי אף פעם למועצת תלמידים. ובהתחלה גם לא לאגודה במכללת קיי. תמיד רציתי. ואף פעם לא קיבלו אותי. יכול להיות שהכל נובע מזה"…

להראות להם: "הנה, לא רציתם לראות אותי במועצת התלמידים. עכשיו, אני באגודת הסטודנטים"…

"אולי. אבל אני לא אחת שמוותרת. ובסוף נכנסתי לאגודת הסטודנטים בקיי. אני אחראית על המדיה והשיווק של האגודה. דרך ה'פייסבוק' וה'אינסטגרם'. ואני גם אחראית על הדוברות".

לצד לימודיה ועיסוקה הדי אינטנסיבי באיפור, היא גם תורמת רבות לחברה ולקהילה. וזה לא חמק מעיניהם של ראשי המכללה: "לא מזמן, קיבלתי מצטיין דיקן בתחום החברתי. אני תמיד מתנדבת ועוזרת לאנשים. לפני כמה חודשים, הודיעו לי שאני מצטיינת דיקן חברתי. זה היה בעקבות כל מיני דברים שאני עושה ככה. בשקט. בקורונה הייתי עוזרת המון לקשישים, שלא היו יכולים לצאת מהבית. הייתי מביאה להם תרופות ואוכל עד הבית. הגעתי אליהם דרך חברה. לא דרך איזו עמותה. זה לא היה ממוסד. ולאימא שלי יש עסק של עוגות. אז אנחנו כל פעם היינו מכינות המון המון דברים. ויוצאות לכל מיני מקומות, לחלק אותם לחיילים. אם זה בבסיס חצרים, בכניסה בש.ג. ובכל מיני בסיסי צבא ומקומות אחרים. ואם זה לילדים עם צרכים מיוחדים, שבאים להתארח בכל מיני מקומות. אז, היינו מכינות כל מיני פריקסאים ומיני אוכל למיניהם. עוגות. עוגיות. ונותנים להם פשוט בכמויות. אני בקשר עם איזו בחורה, שהייתה אומרת לי כל פעם שהיו מגיעות קבוצות של ילדים עם צרכים מיוחדים. פעם אחת לדוגמה, הגיעה קבוצה לגן הזואולוגי פה בבאר שבע. וביקשנו לבוא ולתת להם דברים. בעצם, היא שאלה האם אנחנו יכולים להביא להם שתייה. לעזור. בסופו של דבר, חוץ משתייה, הבאנו גם אוכל. הבאנו פיצות. ופשוט, שמנו את זה שם, והלכנו. לא היינו יותר מדיי מתערבבות איתם".

לסיום, מהן השאיפות שלך לעתיד הנראה לעין?

"תראה, יש לי עוד כשנה וחצי ללמוד, עד סיום התואר. ואז, אוכל להיות מורה לאמנות. עם זאת, אני שוקלת מאוד להמשיך לתואר שני, כי בעצם אני רוצה יותר ללכת לכיוון של ייעוץ חינוכי או תרפיה באמנות. עוד לא החלטתי בדיוק במה לבחור, אבל זה הכיוון שלי. אני גם ממש רוצה להמשיך עם עניין האיפור. אני ממש ממש אוהבת את זה".