רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות נלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מתקפת הטרור שחוותה ישראל בשבעה באוקטובר עתידה לשנות את פניה של החברה הישראלית והמדינה. חלק מהשינויים כבר כאן, אחד מהם הוא ללא ספק מקומן של הנשים הלוחמות בכוחות הביטחון. ביום שלפני היו מי שטענו שאישה אינה יכולה להשתלב בתפקידי לחימה, סיפורי הגבורה של הנשים הלוחמות בצה"ל ובמשטרה הם ההוכחה לכך שנשים תפקדו תחת אש בצורה הרואית, קיבלו החלטות מצילות חיים ונלחמו באומץ לב מול המחבלים. עיקר השיח בנושא מתמקד בלוחמות בצה"ל, אך גם במשטרת ישראל הצליחו השוטרות הלוחמות להוכיח שהן ראויות לא פחות מהשוטרים שהן לחמו לצידם. אחת כזו שיכולה להיכנס תחת ההגדרה גיבורה היא רפ"ק מורן טדגי, קצינת אג"מ בתחנת ערוער, תושבת אופקים שנלחמה בעוז ופיקדה על הזירות השונות של הקרבות בעיר.

טדגי מספרת על גודל האירוע כפי ראתה בשטח: "בשבעה באוקטובר התמודדנו עם למעלה מ50 זירות פעילות במרחב. המשטרה נלחמה גם באזורים שמוגדרים באחריות צה"ל. המשטרה קבעה את קו ההגנה של מדינת ישראל, נחלמה במחבלים, דחקה אותם ומנעה מהם להגיע למקומות מרוחקים יותר. התגובה של המשטרה הייתה מאוד מהירה, בזכות רצף החלטות פיקודיות נכונות בזמן קצר. עם הבנת גודל האירוע, הכריז מפקד המחוז אמיר כהן על פקודת "פרש פלשת" זוהי פקודה שהתאמנו עליה שהתרחיש שלה זהה בדיוק למה שקרה בשבעה באוקטובר, חדירה של מחבלים לישובים וכיבושם. מתן הפקודה הצילה חיי, כך לדוגמא צוות של מג"ב הגיע ל"יד מרדכי" בתוך 60 שניות, הצטרף אליהם כוח של ימ"מ ויחד הם חיסלו 8 מחבלים. גם לגבי מסיבת "הנובה", המהירות שבה התקבלה החלטה לסגור את המסיבה, עם תחילת הירי הרקטי, עוד לפני שהבינו שיש חדירת מחבלים מנעה אסון גדול יותר. צריך להבין, כל ההחלטות מתקבלות תוך כדי לחימה של המפקדים בשטח, כך אמיר כהן מפקד המחוז שנפצע בלחימה בשדרות ובמקביל ממשיך לפקד על הזירות השונות".

אחרי שרפ"ק טדגי מסיימת לדבר בגאווה על חבריה למשטרה, על הארגון שתמיד הייתה גאה להיות חלק ממנו ועל החברים שנפלו בקרב, היא משתפת בסיפור שלה מהשבעה באוקטובר: "לילה לפני השבעה באוקטובר בילינו עד שעת לילה מאוחרת עם המשפחה המורחבת שהגיעו מאילת להתארח אצלנו באופקים. עם האזעקות הראשונות הדלקתי את מכשיר הקשר, אני מאזינה לגל ומזדעזעת מהדיווחים הראשונים על חדירת מחבלים לעיר. תוך כדי שאני מתלבשת אני מעבירה הנחיות לשוטרים ולקצינים בתחנת ערוער שאני אחראית עליה בשגרה, גם שם אנחנו נערכים לכל סוגי התרחישים כולל אלה שהיו בשומר חומות ולשמחתנו לא קרו הפעם. אני לוקחת את הנשק האישי שלי, מכניסה כדור לקנה, שמה על עצמי שכפ"ץ, נפרדת מהילדים ומבת הזוג שלי שבהתחלה מנסה למנוע ממני לצאת כשהיא מבינה שיש מחבלים בעיר ואני יוצאת מהבית לכיוון תחנת משטרת אופקים, כדי להתחמש עם נשק ארוך ולהתמגן לקראת ההגנה על העיר".

יש פחד או חשש בשלב הזה ?

"אי אפשר להגיד שאין פחד, יש חשש בהתחלה, הגוף מגיב לסכנה והרגליים קצת כבדות, אבל מהר מאוד מתחילים ליישם את כל מה שתרגלנו ואנחנו מכירים משגרת העבודה. הראש עובד על אוטומט ולא מקדישים מחשבה לפחד ומהר מאוד כבר נכנסתי לתופת. כמה מטרים אחרי שיצאתי מהבית אני כבר רואה רכבים עם פצועים ושומעת בקשר שיש שוטרים שנפלו בקרב. אני אוספת את הבלש איתי בן אבו ותוך כדי אנחנו אוספים מידע מתמונת המצב בקשר. אני מחליטה לוותר על ההגעה לתחנת המשטרה ובוחרת להילחם עם נשק אישי ובלי מיגון מספק. הגענו לרחוב תמר שם יש היתקלות עם מחבלים ומקבלת פיקוד בכיר על הזירה".

הזירה ברחוב תמר היא הזירה שהתפרסמה סביב הסיפור של רחל ודוד מאופקים שם התבצרו המחבלים בביתם, בסופו הם חולצו בשלום, אבל הקרבות שהיו שם היו קשים במיוחד: "הלחימה שמתנהלת היא עיקשת, למחבלים הייתה עליונות גובה והם ירו ללא הפסקה גם רימונים. אחד הרימונים שנזרק לעברי לא התפוצץ ובכלל כל היום הזה היה שילוב של לחימה נכונה, אבל גם לא מעט ניסים. אני תופסת עמדה מאחורי משאית ללא קסדה ונשק אוטומטי ומגיבה באש, ברגע שהאש יצאה משליטה אני מקבלת החלטה להקפיא מצב בזירה ולחכות לצוות המשא ומתן. בשלב הזה מגיע לזירה מפקד המרחב החדש אפי שימן, צריך להבין שהוא היה בחופשה לקראת כניסה לתפקיד, אבל הוא מבין את האירוע ומבקש ממפקד המחוז להקדים את המינוי ונכנס תחת אש לתפקיד, כשהוא נלחם בג'ינס וזה מאוד מרגש לראות את הדוגמא האישית והאופן שבו פעלו שוטרי משטרת ישראל בשבעה באוקטובר.

תצ ניצב אפרים שימן

אפי מגיע לשטח ומקבל פיקוד. אני מעבירה תמונות מצב ואז מגיע אלינו אזרח שמספר שישנה זירה נוספת בעיר ששלושה מחבלים השתלטו על בית ויש ארבעה בני ערובה ואפי מבקש ממני לתפוס פיקוד על הזירה הזאת".

ומה קורה שם?

"אנחנו מאתרים את הבית ובדיעבד מבינים שיש הרבה רגעים שאנחנו חשופים עם הגב לכיוון המחבלים. המחבלים התבצרו ביחידת הדיור של הבית ובמקביל אנחנו התחלנו בחילוץ הדיירים תחת אש. נלחמו שם בערך שעתיים כשלמחבלים היה הרבה מאוד אמל"ח ואנחנו היינו עם אמצעים דלים. נזרקו לעברנו רימונים, הקצין שלחם לצידי ספג כדור בבטן ואני נפגעתי מרסיסים בפנים. הצטרפו אלינו שוטרים נוספים, כיתרנו את המחבלים, עד שחיסלנו אותם. משם חזרתי לפקד על הזירה של דוד ורחל, זירה שהסתיימה עם חיסולם של חמשת המחבלים בעזרת כוח הימ"מ וצוות המשא ומתן".

רפ"ק טדגי היא אמא לשני ילדים, לביא אשר בן ה6.5 ואלדר הלל בת ה4, היא מנהלת זוגיות כבר שנה וחצי עם בת זוגה. היא מספרת על המחשבות על המשפחה: "רגע לפני הלחימה, נופל לי האסימון ואני מתקשרת ואומרת להם שאני אוהבת אותם , מבקשת שיסגרו את החלונות וישמרו על עצמם. במשך 48 שעות עבדתי רצוף, עברתי בין הזירות השונות ומידי פעם מצאתי את הרגע הקצר ליצור קשר ולתת חיבוק מרחוק".

איך הילדים קיבלו את זה שממש לחמת וסיכנת את חייך ?

"השתדלתי לחסוך מהם מידע ככל שניתן, אבל אי אפשר להסתיר. הם גרים באופקים ונחשפו לסיפורים וחוו כמו כולם בעיר את היום הזה. הילד עוד בודק מידי פעם שאני לא שוכחת להתמגן ואומר לי אימא אל תשכחי לשים קסדה".

יש עדין מי שמרים גבה על זה שאת שוטרת, אישה, לוחמת ?

"אצלנו בארגון זה לא משנה אם את אישה או גבר, אין ספק שזה תפקיד שגובה מחירים אבל מי שרוצה יכולה. יש במשטרה הרבה שוטרות בתפקידים שונים, החל מסיירות, חוקרות וגם התחום של שוטרות בתפקידים מבצעים בדרגות פיקוד בכירות זה נושא שכל הזמן משתפר ונמצא בעלייה".

ומה החלום ?

"תמיד הייתי "מורעלת" משטרה ,תמיד הייתי גאה בארגון אבל אירועי השבעה באוקטובר, גבורת השוטרים והשוטרות חידדו לי ולכל מדינת ישראל איזה משטרה יש לנו. אני רואה את עצמי מתקדמת בשרשרת הפיקוד, מקווה להיות מפקדת תחנה והחלום הגדול הוא להגיע לדרגת סמפכ"ל. אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה מורכבת שאני יודעת שננצח, חשוב לי ללוח רפואה לשוטרים שנפגעו ולמשפחות השכולות".