בתחביב היקר והדי מסוכן הזה רבים מאיתנו לא עסקו גם בשנות ה-20 שלהם. לא טטיאנה אברמסון מבאר שבע, שהחלה לטפס על הרים בגיל 49, והפכה באחרונה, לאחר כשבע שנים של עבודה קשה ומאומצת, וכשהיא כבר סבתא לנכדה, לישראלית הראשונה שהצליחה להגיע לפסגות של שני הרים בגובה יותר מ-8,000 מטרים.

בריאיון ראשון לעיתון "שבע", מספרת אברמסון איך הגיעה להישג הבלתי נתפש גם עבור הצעירים ביותר שבינינו, מדוע הכישלונות שלה בטיפוס על הרים גבוהים דווקא חיזקו ועודדו אותה לא לוותר עד להגעה לפסגת ההרים הנישאים ביותר, ומהו המכשול העיקרי שמנע ממנה עד כה מלהגיע לפסגת ההר הגבוה ביותר בעולם (האוורסט).

תחילה, היא מספרת: "נולדתי בחצי האי קרים שליד הים השחור, במקום יפהפה הידוע בהרים המדהימים שלו. כבר מגיל 16, התאהבתי בטבע וברומנטיקה של טיפוס הרים. העלייה לישראל ב-1990 עוד כשהייתה בריה"מ, גידול שלושת ילדיי המדהימים והעבודה גרמו לי לשים את החלום במצב המתנה".

מאיפה הגיע לך ה"ג'וק" הזה של טיפוס הרים?

"זה לא בא לי פתאום, שישבתי ולא עשיתי כלום בחיים, ואז התחלתי לטפס; זה מילדות. גרתי במקום כזה שלא היו בו הרים כאלה גבוהים כמו בהימלאיה, אבל בחצי האי קרים יש הרבה הרים וסלעים וטבע. מילדות טיילתי כל הזמן. למרות כל ההישגים שאליהם הגעתי, מעולם לא שכחתי את ההרים, שאותם אני כה אוהבת, ולכן ב-2014 התחלתי לגלות את א"י דרך הרגליים, כולל סנפלינג עם חבלים, לא טיפוס הרים כמו שאני עושה בשנים האחרונות. ההליכות הארוכות והטיולים המסקרנים חשפו בפניי את יופייה המרהיב של מדינת ישראל הקטנה. אומרים שעם האוכל בא התיאבון, ולי ציפתה הרפתקה מופלאה: במהלך מסעות הטיולים שלי בארץ, נפגשתי עם אנשים שחשפו בפניי מחדש את עולם טיפוס ההרים. שנה אחרי שהתחלתי לגלות את הארץ, טסתי עם חברים לאלפים האיטלקיים, ועשינו שם טיפוס כזה יותר רציני בהרי הדולומיטים, במסלול סלעי ומאתגר, שהסתיים בכיבוש הפסגה הראשונה שלי: הר מרמולדה בגובה 3,343 מטרים. זה היה מקום מאוד יפה, והטיפוס הראשון הרציני שלי".

ומשם "כבר התמכרתי; כל מה שיכולתי לחשוב עליו מאז הוא ההר הבא, וכיצד אתגבר על האתגר להעפיל רחוק יותר וגבוה יותר. ואכן, המשכתי את מסעי כאשר ב-2016 אתגרתי את עצמי להגיע לפסגת הר בלוחה באלטאי שבסיביר רוסיה, שהוא בגובה 4,506 מטרים, הנקודה הגבוהה ביותר בסיביר. לצערי, מזג האוויר הקיצוני לא אפשר לי להגיע לפסגה, באותה פעם. כבר באותה שנה, חוויתי עוד כישלון, הפעם באיטליה, בהר מון בלאן בגובה 4,808, כאשר שוב מזג אוויר קיצוני מנע ממני מלהגיע לפסגה, אבל כששואלים אותי האם ויתרתי בגלל הכישלונות האלה, אני עונה שהדבר רק דרבן אותי יותר. וכך ב-2017 הגעתי לפסגת הר אלברוס (5,642 מטרים) שברוסיה, בנקודה הגבוהה ביותר באירופה, המאמצים השתלמו, ועשיתי את זה, הגעתי לפסגה. המסע המשיך, כאשר שלושה שבועות לאחר מכן, העפלתי לפסגת הר קזבק שבגיאורגיה, בגובה של 5,050 מטרים. מה שהדהים אותי יותר מכל זה שברגע שהתחלנו לרדת מהפסגה, כבר תכננתי את האתגר הבא. וכך מצאתי את עצמי בנפאל".

עלית לאט ובהדרגתיות בגובה.

"נכון. התחלתי את כל העניין הזה של הטיפוס לעשות בצורה הדרגתית, כשקודם טיפסתי על הר בגובה של כ-3,500 מטרים, אחר כך עליתי יותר גבוה ל-4,000 ומשהו, ובתוך כשבע שנים הגעתי להרים שאני מטפסת עליהם היום, בגובה של יותר מ-8,000 מטרים. כמו בספורט רגיל, כל שנה אני עולה באופן הדרגתי, בגובה וברמת הקושי. זה מאוד חשוב, כי יש אנשים שממצב של לא לעשות שום דבר בחיים, פתאום מתחילים לקפוץ לגבהים, ואז זה לא יוצא להם. אני כמאמנת גם מלמדת את הבנות שלי שהכל צריך לעשות לאט והדרגתי, כדי להגיע להישגים".

ואברמסון ממשיכה: "ב-2018 הגעתי לפסגת הר איילנד פיק שברכס הרי ההימלאיה, בגובה 6,189 מטרים. שנה לאחר מכן, לאחר שהערכתי יתר על המידה את מידת מוכנותי לאתגר העצום של טיפוס על הר שיא לנין בגבול שבין טג'יקיסטן וקירגיזסטן בגובה 7,134 מטרים, שמתי לעצמי מטרת על: להתאמן בכל הכוח, כדי לטפס על הר מעל 8,000 מטרים. ואז טיפסתי על הר מנסלו, גם הוא בהימלאיה, בגובה של 8,163 מטרים. התכוננתי לזה הרבה זמן, עם אימונים מפרכים ויומיומיים, כולל העפלה נוספת להר אלברוס, עד ש ב-26.9.2019 בשעה שש בבוקר הסתכלתי על העולם מגובה 8,163 מטרים, ממקום שלא רבים הצליחו להגיע אליו, בגובה בו האוויר דליל מדיי בשביל לשרוד בו לאורך זמן, ובשקט התהומי כל התחושות מתעצמות ומתערבבות: מעייפות וייאוש ועד אופוריה מטורפת מההישג. זה היה חלום בלתי מובן לחלוטין, אך כזה שהתגשם. ההר היפהפה המכונה 'הר הרוחות' הוא השמיני בגובהו בעולם מבין 14 הפסגות הגבוהות, והייתי בת מזל כדי לטפס עליו".

איך את מסבירה את ההצלחה שלך בתחום, שהתחלת לעסוק בו בסוף העשור החמישי לחייך, ובמיוחד להגיע לפסגת המנסלו?

"מטבע הדברים, זה לא קרה פתאום; עברתי שנה של אימונים קשים, 43 ימי משלחת, עייפות פיזית וכמובן עייפות נפשית. דרכי להר הענק בהימלאיה הייתה קשה, ונמשכה חמש שנים. אלה היו חיים בקצב יוצא דופן של הכנות ועליות, שמונה משלחות לאזורים שונים בעולם לצבירת ניסיון ומבחן כוח ובהתאקלמות הדרגתית לאחד האזורים המסוכנים בעולם. לאט לאט, אספתי באמתחתי פסגות שונות בעולם, כמו חרוזים יקרים, עד שהושלמה השרשרת עם החרוז היוקרתי הזה. למרות שכמו שסיפרתי קודם, היו לי אכזבות בדרך, בחרתי להמשיך ולהוכיח לעצמי שאני יכולה. במאי השנה, השלמתי טיפוס על עוד הר, השני שלי שהוא בגובה של יותר מ-8,000 מטרים (הר להוטסה, בגובה 8,516 מטרים). צריך להבין שלא רק הגובה משמעותי בטיפוס הרים, אלא גם דרגת הקושי בטיפוס; לא על כל הר של 8,000 מטרים כל בן אדם יכול לטפס; זה מצריך הכנה מסוימת, וזה לא פשוט. בעיית החמצן היא לא הכי קשה בטיפוס הרים. יש הרים שמאוד קשים מבחינת טכניקת הטיפוס, וצריך לדעת לעשות את זה ולהיות ספורטאי מנוסה, ושוב זה ממש לא פשוט. מתחילים מההרים שאני התחלתי לטפס עליהם, כי הם לא כאלה מסוכנים וקשים כמו כל השאר".

ואז הגיעה מגפת הקורונה העולמית, "וכולנו ישבנו בבית ולא יצאנו, ושנה לא עשיתי טיפוסים, כי לא יצאתי מהארץ. עברה על כולנו שנה קשה של מחלה ובידוד, בלי טיולים ובלי טיפוסים. מיד ברגע שהתאפשר, המשכתי במסע שהתחלתי לפני כשבע שנים, ומצאתי את עצמי שוב בנפאל, הארץ המיוחדת והיפה, הפעם במשלחת 'אוורסט להוטסה 2021'. בחרתי לעצמי את פסגת הלהוטסה, הרביעית בגובהה בעולם, ואחרי חודשיים של עבודה קשה, מצאתי את עצמי עומדת על הפסגה עם דגל ישראל; היו לי אותם רגשות של עשיתי את זה, ויש לי שני 'חרוזים' יקרים באוסף שלי, שתי פסגות מעל 8,000 מטרים, שני ענקים בהימלאיה. זו הייתה חוויה מדהימה ומבחן כוח אמיתי. התמזל מזלי לצאת לדרך עם מדריך נפאלי וחבר, שאני חייבת לו תודה עצומה על ההצלחה המשותפת במסע: צ'אטור טאמאנג, שאני איתו כבר שלוש שנים, ואנחנו מטפסים ביחד. יש לו עסק להדרכת מטפסי הרים, והוא מאוד מקצועי. בחרתי בו, כי הוא מדבר רוסית, ואני לא מדברת נפאלית וגם לא אנגלית. זה יותר קל, פשוט, כי עם שתי המלים שאני יודעת באנגלית קצת לא נוח לטפס בהימלאיה. והוא גם מאוד חזק, והיינו איתו כבר על כמה הרים".

איך מרגישים כשמטפסים על הרים כאלה גבוהים, ובמיוחד כשמגיעים לפסגה?

"הרבה שואלים אותי מה מרגישים שם למעלה, איזה רגשות, ואני עונה תמיד שזו תערובת של עייפות, גאווה, עונג וריכוז. ומכיוון שיש ירידה ארוכה לפנייך, את צריכה לספוג את הרגע ולהתחיל לחזור. כמעט בלתי אפשרי לשחרר את הרגע כשאת שם למעלה. לעומת זאת, למטה מגיעות ההרפיה וההבנה שעשית משהו גרנדיוזי, מעבר לעצמך וליכולות שלך. זה כמו תחביב, כמו שנגיד אתה אוהב לדוג. יש אנשים שאוהבים לרוץ כל בוקר. טיפוס נותן לי הרגשה טובה. אני אוהבת טבע, וכל החיים שלי אני עם הטבע, וגם נולדתי במקום כזה שהטבע חזק בו. זה גם אתגר, למרות שאני לא צריכה להוכיח לעצמי משהו. הטיפוס הוא תהליך מאוד ארוך. בחרתי לטפס על הר להוטסה, ולא על האוורסט, בגלל העלויות הגבוהות. המטרה הייתה אומנם אוורסט קודם, כי אלה שני הרים הנמצאים אחד ליד השני, והלהוטסה זה כמו האח הקטן של האוורסט שנמוך ממנו בערך ב-300 מטרים, והאמת שהלכתי על השני בגלל הכסף, כי מאוד יקר לטפס במשלחת לאוורסט. אין לי ספונסר. אני לוקחת הלוואות למימון מסעות הטיפוס שלי, ואחר כך משלמת על זה שנים. אתה לא יכול למצוא ספונסרים בקלות לטיפוס הרים, ואני גם ככה לא יודעת לחפש ספונסרים. בדרך כלל, לא מתחילים לטפס בגיל 50, ובכל זאת כשרוצים, זה אף פעם לא מאוחר מדיי, והמעז מצליח, כמו שאומרים. המשפחה והחברים שלי התרגלו כבר למסעות הטיפוס שלי. במשפחה שלנו אין אף אחד שאוהב אתגרים. אצלי לעומת זאת, כבר כשהייתי קטנה, בת 15, צנחתי במצנח לבד, לא עם מדריך; אני כל הזמן צריכה משהו אקסטרים. אחר כך פשוט סיימתי בית ספר, הלכתי לאוניברסיטה, והייתי צריכה להפסיק עם התחביב הזה, כי לא יכולתי לעסוק בצניחה באופן מקצועני. פשוט בחרתי במקצוע אחר, וסיימתי עם הצניחה".

הגעת מאוד קרוב לאוורסט, ומעבר לזה אין עוד אתגרים בקטע של טיפוס הרים. אז מה התוכניות שלך לעתיד בעניין?

"זה ממש לא ככה; אנשים חושבים שלטפס על האוורסט זה השיא של השיאים, וזהו. לא, זה לא ככה. לא חסרים לנו הרים בעולם. אז אתה לאו דווקא חייב לטפס על ההר הכי גבוה. גובה זה ממש לא הכל. טיפסתי על הר ליד האוורסט, סך הכל כמו שאמרתי 300 מטרים פחות בגובה, אבל גובה זה לא הכל. אם ישאלו אותי לאן אני רוצה להמשיך ולאיפה ללכת, אני לא יודעת אם אני 'סגורה' דווקא על האוורסט, כי יש הרבה הרים מסביב שהם מאוד קשים ומאתגרים. דרך אגב, הר הלהוטסה שעליו טיפסתי הוא אומנם יותר נמוך מהאוורסט, אבל לא פחות מאתגר וממש קשה לטיפוס".

למזלה של אברמסון והרבה בזכות זהירותה המופלגת, היא מעולם לא נפצעה במסע טיפוס, לדבריה "כי אני מתכוננת הרבה, והולכת על בטוח. לא סבלתי מכלום, חס וחלילה, ולא נחבלתי. באימונים היו קצת פגיעות, כמו שיש בכל דבר. עד עכשיו הכל היה תקין".

והיא מסכמת: " היעד הבא שלי תלוי גם בכסף, אם אמצא ספונסרים או תמיכה אחרת. אני יכולה פיזית לצאת למסע טיפוס, אבל כספית זה קצת קשה. בלב של כל אדם יש כוח, שעוזר לו להשיג את מה שהוא רוצה, והכוח הזה דוחף אותו להמשיך למרות הכל. כל מה שצריך זה לרצות באמת. להיות האישה הראשונה במדינה שעלתה לפסגות גבוהות כאלה באופן ספציפי, ובאופן עקרוני להתחיל בספירה לאחור של העליות הנשיות להרים הגבוהים ביותר על פני כדור הארץ, זה הישג שאני גאה בו במיוחד".

מנכ"ל חברת "כיוונים" שלומי נומה, אליו פנינו לגבי אפשרות לסיוע עירוני או תיווך בקבלת ספונסר למימון מסעות טיפוס ההרים של אברמסון, ציין ש"יהיה חיבור בין אגף הספורט בחברה ובינה, ואני מבטיח שאנחנו נסייע לה באמצעות קרן המלגות לספורטאים שלנו".