תחנת הרענון הענקית של דורון אלבז (48) ממושב מסלול שליד אופקים הייתה אחד הסמלים הזכורים ביותר ממבצע "צוק איתן". אלבז מספר ל"שבע", 5 שנים אחרי, אלו לקחים הפיק מאותה תקופה בלתי נשכחת וגם מה הוא עושה בימים אלה בעניין "הפארסה הזאת שנקראת עזה", כדבריו

"הרעיון של התחנה בכלל התחיל מהילדים שלי", נזכר אלבז. "הם רצו לחלק לימונדה על הכביש. המיזם התפתח מהר מאוד לתחנת רענון גדולה. היה לי תקדים במבצע 'עמוד ענן', כשעשיתי שיירה מאוד מאוד גדולה שחילקה אוכל לכוחות במשך 8 ימים. אנשים זכרו את זה. בנוסף, הוצאנו את הקריאה ב'פייסבוק' לכולם לבוא ולתרום; אלו המוטיבים החזקים של התחנה, הרשת החברתית וההיכרות קצת מהפעילות, שמשכו את האנשים להגיע. למרות זאת, אף אחד לא ציפה לעוצמה הזו, לאחדות הזו ולכמות הזו; מיום ליום זה גדל במאות מונים, והפך למשהו שהוא היסטוריה".

"אהבת חינם"

והוא ממשיך: "זה מצחיק שלפעמים אני פוגש אנשים בהרצאות שאני עושה בבתי ספר ומכינות קדם צבאיות, ומאוד מפתיע אותי שקם פתאום תלמיד או נער לפני גיוס ואומר ש'למדנו עליך'. מסתבר שאהבת חינם היא חומר לימודי. זה אחד ההישגים הגדולים של כל המיזם הזה שנהיה משהו שהוא נלמד, ומהווה דוגמה. כשאני מגיע להרצאות, הפאנץ' הגדול זה שאתה נראה כמו אחד שיצא מאיזה קרב, עם כל הקעקועים והסטיגמה של כאילו פושע. ואז, הסיפור שלי מכה בתלמידים, והמנהלת תמיד אומרת לי בסוף ההרצאה ש'בחיים הם לא הקשיבו ככה'. אתה מספר להם שאתה נכה צה"ל, על הקרב שבו נפצעתי, הקשר שלי שנהרג ומורשת הקרב עצמה, וזה מוביל להקשבה מאוד מאוד מכובדת".

"מה שהיה בחווה לא יחזור לעולם". תחנת הרענון | צילום: ארכיון "שבע"

ואז אתה מוביל אותם לפעילות החברתית שלך.

"נכון,  מהשכול ומהמקום הכי כואב ושהכי קשה לנו, אתה לוקח אותם למיזם החברתי ולאיך לייצר אותו, מאיפה משיגים תרומות ואיך עושים את זה, וקצת עובר על האופרציה שצריך כדי להקים כזה דבר כמו תחנת הרענון שיזמתי. וזה מאוד מעניין אותם, ויפה שבא בן אדם שהוא על פניו בן אדם פשוט, לא ח"כ או ידוען, ונותן להם בראש על אהבת חינם".

ואלבז מוסיף: "אני את אהבת החינם שלי ממשיך כל השנה, בין אם זה לארח חיילים מדי פעם אצלי בבית במושב ולתת להם איזה יום פינוק, ובין אם זה לעשות פריסות בשטח ולהגיע אליהם עם כל מיני פינוקים. זה היופי, אבל רק כשצריך, כדי שלא יהיה לזה טעם לא טוב. לדוגמה: בסבב האחרון, ואני מסכים שהיה צריך להיכנס בהם ולהגיע לקו החוף, אבל מיד כשזה התחיל, כבר התחילו לשלוח לי המון הודעות איך לתרום ומה. אני בקטע הזה מאוד שומר על איפוק, ועד שלא נראה גופות מחבלים על הגדר לא מוציאים את השמפניה".

הרגשת שזה היה מוקדם מדיי להקים תחנה דומה למה שעשית ב"צוק איתן".

"כן, זה היה מוקדם מדיי, ואולי לא צריך באותו זמן, וזה סתם לסכן חיי אדם, כשהגזרה רותחת. אני בעצמי ספגתי טיל 10 מטר מהאוטו שלי, והתפוצצו הזכוכיות באוטו, כשהילדים שלי היו באוטו, ונסענו 100 קמ"ש; הילד שלי בן 5 אמר לי אחר כך: 'אבא, האוטו שלנו חזק; הוא 'אכל' את הטיל'; מטורף. ואחר כך להגיע הביתה ולספר לאימא שנחת טיל ליד האוטו שלנו".

"קצת ארגנתי"

אלבז מספר, כי תחנת הרענון פעלה גם אחרי שנגמר המבצע. "התחנה פעלה 80 יום, במשך כל המבצע ושבועיים שלושה אחרי זה, כדי לאפשר לכוחות לצאת; הרי הרעיון הוא לא לבוא בשביל הדאווין, אלא כי אתה פרקטי. הפסקת אש זה לא אומר שקיפלו את הגזרה ביום אחד, 50 אלף חייל. לכן מתחנו עוד שבועיים שלושה אחרי שהסתיימה המלחמה, באותה אינטנסיביות, אבל יותר מסודר, כשהמיזם התחיל להתקבע. הייתה בזמנו איזושהי אמונה שתחנת הרענון תישאר על תילה, מה שלא קרה בסוף. הייתי שם 4 שנים על החווה הזאת, ומיד אחרי שהסתיים הפרויקט משכנו עוד 3, 4 חודשים בתיאום עם המינהל, ויצאנו משם בשלום, ללא משפטים וענישה וכלום. החווה הייתה תחנת רענון, וזה היה מיזם היסטורי, ואני לא מצטער על זה. מי שנענש על כל החוקיות של החווה זה המושב שם, שכנראה השכירו את השטח בצורה לא חוקית".

צילום: ארכיון "שבע"

ספר קצת על ההרצאות שאתה נותן.

"בימים אלה וכל השנים המשכתי ואני ממשיך את ההרצאות האלו; כל חודש חודשיים מתקשרים מאיפה שהוא, ומבקשים שארצה על הסיפור שלי ותחנת הרענון. לא תראה אצלי סיסמאות כמו 'מוות לערבים'. יכולים להזמין אותי להרצאה בקיבוצים וכאלה שהם לא הכי ימניים, וזה לא מפריע לי בכלל והכי טבעי לי להרצות שם. אני לא רואה שנאה בעם ופילוג כמו שאחרים מגדירים; אני רואה רוב שפוי וקמצים מ-2 הצדדים שלא שפויים וסתם 'מערבבים את הקערה'. חבל שנותנים להם ביטוי יותר מדיי בתקשורת. מתי ראית כתבה על אהבת חינם? הכל שחור ומגעיל".

גם בחיי היומיום שלו, נתקל אלבז במי שעברו בתחנה שלו ב"צוק איתן": "תמיד יש מפגשים עם אנשים שהיו שם; כל יום כשאני יוצא מהבית אני אפגוש במרכז קניות, מועדון או איזה שהוא מקום מישהו שיגיד לי: 'היי, זה אתה של החיילים'. זה משהו שאנשים כנראה לא שוכחים, וזה טוב שאנשים זוכרים את הטוב. זה משהו שכל פעם נותן לי להתענג על הנפש, כשמבקשים למשל ללחוץ לי את היד. זה מאוד מכובד ונעים וממש סיפוק אדיר. אני בעצם הייתי זה שצעק את הצעקה, וירה את יריית הפתיחה, אבל עם ישראל, המון מהעם, הם בעצם אלה שעשו את זה, וצריך לפרגן להם; הפרגון הוא לאנשים שהיו סביבי. אני סך הכל הייתי עם המגאפון, וקצת ארגנתי את הדברים".

צילום: ארכיון "שבע"

אני מבין שהיום תחנת רענון כמו שהקמת ב"צוק איתן" כבר לא יכולה לקום, בגלל הסכנה לפגיעה המונית מטילים.

"נכון, כבר בזמנו אנחנו השגנו הסכם עם אורנה ברביבאי שהייתה ראש אכ"א, שלהבא אם יהיה מצב כזה של מבצע או מלחמה, כדי למנוע סכנה של אזרחים שיסתובבו בשטח, ויחלקו צ'ופרים, אנחנו נעשה להם טלפון, והם יסדרו לנו חדר אוכל ממוגן בתוך בסיס, שלשם נוכל לרכז את הפעילות, כי מה שהיה בחווה לא יחזור לעולם; היו שם נסים ברמות. אני נעצרתי בשבוע השני של התחנה בידי מפקד תחנת אופקים, והוא אמר לי שאו שהוא עוצר אותי או שאני חותם על טופס שכל מה שקורה שם אם יפלו טילים או יהיו אירועי פח"ע וכדומה זה באחריותי. חתמתי לו וצחקתי; אמרתי לעצמי, איזו אחריות, אתה מרגיש מישהו. אתה פוסט טראומתי, נכה צה"ל, וסובל מהשכול והכאב, ופתאום נהיה מישהו שאחראי על כל כך הרבה, ואתה אומר 'יאללה'. אגב, הטענה של מפקד התחנה הייתה מאוד מוצדקת, כשיש בשטח משאיות דלק, טנקים, פגזים, חומרי נפץ לפוצץ מנהרות ודברים כאלה, הוא לא רצה אפילו לדמיין מה יקרה שם אם יתפוצץ טיל, ו-20 אלף איש מסתובבים בחווה כאילו זה פסטיבל 'בומבמלה'".

היום, אלבז נכנס לפעילות בהתארגנות אזרחית שדווקא מתאימה מאוד לתפישת עולמו המדינית ביטחונית לגבי מדינת "החמאס" העזתית, כפי שהוא מספר: "לפני כמה ימים הרימו לי טלפון מהמשרד של קמפיין עמותת 'פורום המזה"ת', שזו קואליציה של משפחות שכולות ונכי צה"ל. מאז אוסלו חוקר 'הפורום' את כל נושא הסכסוך, ועכשיו הם הוציאו קמפיין כארגון א-פוליטי, וביקשו ממני להיות דובר הדרום. הם קוראים להכרעה על 'החמאס', ולא משנה מי יהיה ראש הממשלה הבא. הרעיון הוא לשנות את השיח הציבורי ולדרוש ניצחון, מה שתמיד ידענו לעשות, ואנחנו עדיין יודעים, ולא נעשה, ולהפסיק את הפארסה הזאת שנקראת עזה".

צילום: ארכיון "שבע"

ואיך עושים את זה בדיוק?

"עושים את זה כמו שהפסיקו בזמנו את מלחמת לבנון ה-2; הורידו את הדאחיה. יעלה בלון, תרד רבע 'דאחיה'. יעלה עוד בלון, תרד עוד רבע 'דאחיה'. מספיק כבר עם המשחקים האלה שעולים בחיי אדם. זה מאוד מתאים להשקפת העולם שלי, ואין פה יותר מדיי צהוב; יש כאן משהו שמציב לנו פתאום מראה, ואומר: 'הלו, חבר'ה לאיפה הלכתם'? ממתי יש למישהו במדינה הזו את האישור לתת לישות טרור לרצוח יהודים פעם אחר פעם, ולא לתת על זה את הפיתרון? הרי, בתור אזרחי ישראל הובטח לנו: 'לעולם לא עוד' אתם לא רוצים שלום? נכפה עליכם שקט. אני מאלה שטוענים ש'כיפת ברזל' זה מה שגזר עלינו דין קשה מאוד, ושזו גזירה מטומטמת. בכל מקום נורמלי שיורים עליך טיל, אתה יורה טיל חזרה. מה, אתה הומני על חשבון חיי האדם שלנו, על חשבון הדם שלך"?