שאלה של עיתוי: נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, העניק ביום שני השבוע (יום נפילת הטיל בשרון, שגרם לסבב לחימה נוסף מול מדינת "החמאס" בעזה…), בפעם הרביעית, את אות הנשיא ל"תקווה ישראלית בחינוך", ל-4 בתי הספר המובילים בעשייתם למען קידום השותפות בין המגזרים השונים בחברה הישראלית.

ל"שבע" נמסר, שהשנה הגישו מועמדות לקבלת האות כ-150 בתי ספר, ומתוכם נבחרו כאמור, 4 כאשר 2 מבתי הספר הנבחרים הם מהנגב: "מצפה" בבאר שבע (שזכה באות "סולל הדרך") ו"אל מוסתקבל" מאבו תלול. באירוע חלוקת האותות השתתפו יו"ר ועדת הבחירה שלומית עמיחי וחברי הוועדה, יו"ר קרן "לאוטמן" נעם לאוטמן, וחלק מראשי הערים של בתי הספר הזוכים, ביניהם ראש המועצה האזורית נווה מדבר אברהים אלהואשלה.

הקריטריונים שהוועדה בדקה נעו בין הגיוון בחדר המורים, דרך תוכניות הלימודים, האווירה והמרחב הבית ספרי, תוכניות משותפות לצוותי חינוך, תוכניות לימודים משותפות, איכות והיקף המשתתפים, מידת המעורבות וההובלה של המנהל או המנהלת והצוות וכיוצא בזה.

"תקווה ישראלית" היא תוכנית הדגל של נשיא המדינה לחיזוק הממלכתיות ולביסוס השותפות בין המגזרים השונים. תוכנית "תקווה ישראלית בחינוך", בהובלת בית הנשיא ובשותפות עם משרד החינוך ופורום לאוטמן, מבקשת ליצור תשתית משותפת לזרמי החינוך הנפרדים: ממלכתי, ממלכתי דתי, ערבי וחרדי, ולקדם היכרות ופעולה משותפת בין צוותי חינוך ותלמידים מ-4 הזרמים.

העתיד. הנשיא עם נציגי "אל מוסתקבל" מאבו תלול | צילום: מארק ניימן, לע"מ

הנשיא ריבלין אמר לזוכי האות: "אתם, מנהיגי ומנהיגות החינוך לשותפות במדינת ישראל, מובילים אותנו בדרך הארוכה וההכרחית לתפישה אחרת של מערכת החינוך בישראל, תפישה שאומרת: אנחנו רוצים לחנך את ילדינו לפי אמונתנו ותפישת עולמנו, אבל אנו לא מוכנים לגדל אותם להיות זרים, ולא חס וחלילה אויבים. תפישה שאומרת: אנחנו רוצים להבטיח את השליטה המלאה שלהם בשפת האם הדתית והתרבותית שלהם, אבל אנו לא מוכנים לוותר על לימוד שפה שנייה, ישראלית. זוהי תפישה אחרת של מערכת החינוך בישראל, שאומרת כן ל-4 זרמי חינוך נפרדים, אבל אומרת לא ל-4 מערכות חינוך נפרדות ומנותקות".

וריבלין הוסיף: "אני רואה בכם חלוצים של שינוי חיוני ונדרש בשדה החינוך, חלוצים שדוחים את תפישת הבדלנות, האוחזת היום בשדה החינוך, ובונים תחתיה תפישה של שותפות, באופן ובדרך המתאימים לכם. אתם מציבים את תמרור האזהרה למערכת ולראשיה, ואומרים: צריך לחשב מסלול מחדש. צריך לעצור את הרכבת, שדוהרת למציאות של ניכור ועוינות בין הקבוצות, של תקרת זכוכית ביכולת להשתלב במשק ובחברה אם נולדת בציבור הערבי והחרדי, ולהניח את המסילות למערכת משותפת, ששומרת באדיקות על הזהות והערכים של כל קבוצה. אתם הזרקור והמצפן, ובעקבותיכם יבואו גם היתר".