מגזין

“ההנצחה החיה של רחלי”

מגזין18 באוגוסט 2021    9 דקות
0

מיכל קורסיה מבאר שבע ממשיכה, גם 22 שנה לאחר שבתה סרן רחלי קורסיה ז"ל נהרגה בתאונת דרכים, להנציח את בתה, בעיקר בהרצאות רבות לחיילי צה"ל על חשיבות הנהיגה ללא עייפות. "רציתי להתאבל על רחלי ולא להתנקם במישהו, ולכן אני ביחסים טובים עם הצבא", היא אומרת לעיתון "שבע". רחלי לנצח

“ההנצחה החיה של רחלי”
צילומים: באדיבות המשפחה

22 שנה בדיוק חלפו, אבל מיכל קורסיה מבאר שבע ממשיכה לנהל את חייה בצל לכתה בטרם עת של בתה, סרן רחלי ז”ל, בתאונת דרכים קטלנית. בריאיון מיוחד לעיתון “שבע”, מספרת קורסיה האם, בין היתר, איך הצליחה להקים מפעל הנצחה לבתה של אישה אחת בדמות הרצאות לחיילים ומפקדים כמעט בכל יחידות צה”ל הגלויות והסודיות, מה הביא למעבר דירה משפחתי כשנה וחצי לאחר פטירתה של רחלי, ובאלו תגובות מפתיעות היא ממשיכה להיתקל מצד חיילים המגיעים להרצאותיה, לעתים יותר מפעם אחת.

“רחלי נהרגה ב-19.8.1999, בתאונת דרכים בבקעת הירדן, כשנהגה ברכב צבאי, והייתה על מדים, בתפקיד”, פותחת האם השכולה. “היא נרדמה על ההגה, שזה דבר מאוד שכיח בצבא, לצערנו הרב, גם היום. רחלי לא דיברה בנייד שלה, ולא היו שום סימני בלימה של הרכב בו נסעה, שהתנגש חזיתית במשאית סמי-טריילר. נהג המשאית היה בן 70, אבל הוא לא יכול היה למנוע את התאונה הקטלנית. רחלי הייתה בת יחידה, הכי קטנה, עם שני בנים גדולים ממנה. היא הייתה בת 21 במותה. רחלי הייתה אמורה להגיע לשבת בבית, גם כדי לארגן את הטיסה שלה לפאלמה. התאונה הייתה ביום חמישי שלפני כן”.

קורסיה נזכרת באותו יום, בו הביאו לה את הבשורה המרה: “בסביבות 16:15, 16:30, דופקים פתאום בדלת. למרות שאני לא נוהגת להסתכל דרך העינית בדלת, הפעם עשיתי את זה, לא יודעת למה, וראיתי דרגות של קצינים. ממש לא חשבתי על אובדן של רחלי, כי מפעם לפעם ביקרו אותנו חברים שלה על מדים. כמה דקות לפני כן, הודיעו ברדיו על תאונת דרכים קטלנית בבקעה, אבל לא שמעתי את הדיווח הזה. פתחתי את הדלת, וכמו שמספרים ביום הזיכרון, היה לי דז’ה וו. אומנם, לא הייתי בצבא, אבל הכרתי תגים צבאיים. כשאמרו לי שרחלי נהרגה בתאונת דרכים, צרחתי חזק. יעקב בעלי, חייג לנייד של רחלי, שמע את המזכירה עונה בקולה, ואמר לי: ‘הנה, היא עונה’. כשהבין שזו המזכירה, הוא בפעם הראשונה בחיים שלנו, זרק מישהו מהבית. הייתה שם נציגה מקצין העיר, חייל ועוד חייל שהכרתי. במשך כמעט שנתיים אחר כך, לא דיברתי איתו, וקראתי לו ‘מלאך המוות'”.

והיא ממשיכה: “ואז, הגיעו שכנים, והתחלתי להודיע לאנשים, ונהיה ממש בלגן. תוך 10 דקות, כל הבית התמלא באנשים. ההמולה נמשכה עד 12, אחת בלילה, ואז הגיעו המח”ט (מפקד החטיבה) והקשל”ח (קצין השלישות החטיבתי), וסיפרו לנו מה קרה. בהמשך, זיהיתי את הגופה של רחלי, וסירבתי בתוקף לבצע בה ניתוח שלאחר המוות. עד עכשיו, אני רואה את הדמות שלה בחדר המתים, ואני זוכרת שפניה היו מחוררים משברי זכוכיות, וזו ממש לא הייתה היא. למחרת ב-12, הייתה הלוויה, והיו בה המון אנשים”.

באיזו דרך חוזרים לתפקד אחרי טראומה קשה כזו?

“זה היה שבועיים בערך לפני ראש השנה, והיינו צריכים להמשיך את החיים בלעדי רחלי, למרות השבר הנוראי, להיכנס לחדר שלה, ולראות ולהריח את הדברים שלה. ב’שבעה’ הגיעו אלינו אנשים מכל קצות הארץ, והתפרסמו על רחלי כתבות. אחר כך, התחלנו תהליך של שיקום; משרד הביטחון נתן לנו קבוצת תמיכה, שישה זוגות של הורים, מדימונה, פארן ועוד, פעם בשבוע. שם יכולנו לדבר על הכל. במקביל, היה אפשר לקבל טיפול מפסיכולוג. יעקב היה כמעט שנתיים פעם בשבוע בטיפול כזה. אני הייתי אנטי. לאט לאט, השתקמנו והתרגלנו לשכול, למרות שזה היה מאוד קשה. שמתי לב שאנשים לא יודעים מה לומר לי כשהם רואים אותי, וחלק מהם היו נותנים לי צ’פחה בכתף. היו כאלה שאמרו לי שהזמן עושה את שלו, והאמירה הזו היא עדיין כמו סכין בלב בשבילי”.

כיצד הגעת להנצחה המתמשכת של רחלי בהרצאות לחיילים?

“כשלוש שנים אחרי שהיא נהרגה, הייתה תאונה מאוד קשה במצפה רמון. נהרגו בה שלושה חיילים, שניים מהם באר שבעים. ואז התקשרה אליי העובדת הסוציאלית ממשרד הביטחון, וביקשה שאספר את הסיפור שלי לחיילים בבסיס רמון. אמרתי לה שזה יהיה קשה לי ושאבכה, אבל היא ביקשה שאנסה בכל זאת. הסיעו אותי לשם ברכב צבאי, ודיברתי בבסיס בצורה מאולתרת; היום, יש לי כבר דיסק וסרטון של רחלי וגם תמונות, אבל אז עוד לא היו לי חומרים מסודרים. דיברתי ברגליים רועדות ובבכי, התבלבלתי והתרגשתי נורא, אבל כשראיתי את הפנים של החיילים, אמרתי שאם יקראו לי עוד פעם, אבוא שוב, כדי שיזכרו את רחלי. מאז, היומן שלי מלא בכל מיני הרצאות בבסיסים. הייתי כבר בבסיסים הכי סודיים שיכולים להיות במדינה; אני כל הזמן אומרת שרחלי הייתה במקומות האלה, לא אני”…

צילום: באדיבות עו”ד מינה קלמן

אובדן הבת היחידה למשפחת קורסיה הביא גם למעבר דירה משפחתי: “קנינו את הדירה הנוכחית שלנו ברחבת ימית (שבשכונה ט’) מול בית העלמין הצבאי, כשנה וחצי אחרי שרחלי נהרגה, זאת כדי להיות קרובים אליה, ושתהיה לנו נגישות לבית העלמין הצבאי כשנהיה מבוגרים. אני גם לא צריכה הסעות לבית העלמין, בימי זיכרון ובאזכרה השנתית שלה. מהקומה הרביעית הייתי משקיפה על החלקה של רחלי, אבל במהלך השנים בנו ממול בניין שחוסם את החלקה. עם זאת, ביום הזיכרון אני שומעת ברמקול את היריות והברכות מבית העלמין הצבאי. 22 שנה, אנחנו פוקדים את קברה שלוש פעמים בשבוע, מדליקים נרות, מנקים, ומשקים את הפרחים, שיש עליו כל הזמן. הייתי כבר בהרצאות בכל החילות: הלבן, הירוק והכחול. זה נותן לי כוח, הרגשה שזוהי ההנצחה החיה של רחלי, שאני מקרינה סרטון לזכרה. זה מנחם אותי. לפעמים, אחרי הרצאות, באים אליי אנשים ואומרים לי שזו לא הפעם הראשונה שהם נפגשים איתי בהרצאה, ושבזכותי הם לא ייסעו יותר עייפים, לא ישתמשו בטלפון בנסיעה, ולא ישתו אלכוהול לפני נהיגה. אני תמיד חוזרת על זה שצריך למנות נהג תורן, או להזמין מונית או את ההורים. אין לי שום דבר כתוב, אבל אני תמיד אומרת שאף אחד לא רוצה לראות את אימא שלו עומדת ומרצה כמוני על בתה שנהרגה בתאונת דרכים, אימא שרק רוצה לגדל ולשמוח בילדים שלה; רחלי חשבה ללמוד באוניברסיטה, לפתח קריירה ולהתחתן, והכל נגדע בבת אחת”.

גם מגבלות הקורונה לא עצרו את מפעל ההנצחה של מיכל לבתה המנוחה: “בשנה של הקורונה, העברתי את ההרצאות ב’זום’. לא יצאתי להרצות, כי היה איסור מהצבא, אבל ההרצאות ב’זום’ עבדו יפה. הייתי רואה את החיילים, חוץ מאשר כשהיה מדובר ביחידות של מודיעין וכדומה. היו מקרינים את הסרט שלי, שנמצא ב’יוטיוב’, ורואים אותי מדברת. ההרצאות בשבילי זה כמו ללכת לפסיכולוג. חיילים באים לדבר איתי אחרי ההרצאה, כי הם מתביישים לדבר ליד המפקדים שלהם. גם למפקדים אני אומרת שהאחריות שלהם היא לדאוג לשלומם של חייליהם. הערתי פעם לנהג צבאי שהסיע אותי להרצאה, כשהוא השתמש ב’ווטס-אפ’ שבנייד שלו בזמן נהיגה”.

למרות השנים הרבות שחלפו מהליכתה בטרם עת של קורסיה הבת, אימה לא מפסיקה להיות מופתעת ממפגשים שונים עם דמויות מהעבר הקשורות לבתה: “ביום הזיכרון האחרון, פגשתי אדם מבוגר שסיפר לי שהוא היה בזמנו קצין ביטחון ב’סורוקה’, שבלילה שבו הביאו את הגופה של רחלי פתח את חדר הפתולוגיה, הכניס את הגופה שלה, סגר לה את העיניים, וקרא עליה ‘שמע ישראל’. זה מאוד ריגש אותי, אחרי כל כך הרבה שנים; כל הזמן יש גילויים חדשים”.

האם יש תגובות שמפתיעות אותך מחיילים שאת מרצה להם על מה שקרה לרחלי?

“אני נתקלת הרבה בכנות ופתיחות מצד החיילים. לפעמים, שואלים אותי שאלות קשות, כמו האם אני כועסת על הצבא. אז אני עונה שאני כועסת כן, אבל לא על הצבא; אני כועסת עליה, ואין מי שיגיד לי: ‘אימא, את לא צודקת’. רחלי הייתה צריכה להיות יותר אחראית. תראה, אני לא מוגבלת בהרצאות שלי, ויכולה להגיד בעצם כל מה שאני רוצה. למרות זאת, אני מגבילה את עצמי, לפי המערכת שאני נמצאת בה. רחלי מאוד אהבה את המפקדים שלה. המח”ט שלה בזמנו דאג להגיע במשך 20 שנה רצופות לקבר שלה ביום הזיכרון. הוא גם הגיע אלינו הביתה ואז לבית העלמין”.

וקורסיה מדגישה: “הצבא עשה את העבודה שלו, וגם המח”ט וגם הקשל”ח שהיו בזמן התאונה, ההתקדמות שלהם בצה”ל עוכבה לכמה שנים, בגלל התאונה. אני רציתי להתאבל על רחלי ולא להתנקם במישהו, ולכן אני ביחסים טובים עם הצבא. רחלי הייתה ע’ (עוזרת) קשל”ח וגם בשלישות, ובכל אחד מהמקומות האלה עושים לה ימי הנצחה. האלופה במיל’ אורנה ברביבאי, שהייתה קצינת שלישית ראשית בזמנו, עדיין איתי בקשר; כשהיא קיבלה את דרגות האלוף שלה, אורנה הזמינה אותנו לטקס קבלת הדרגות, ממש כמו בני המשפחה שלה”.

לסיום, כיצד את מתייחסת למשפחות שכולות שמגיבות אחרת ממך לאובדן דומה?

“אני נקשרת לאנשים, ולא דוחה אותם. יש משפחות שכולות שאו שמחבקות או שמתנתקות. יש כאלה שלא עושות אפילו אזכרות ליקיריהן. אני בוחרת בחיבוק. גם יום הזיכרון זו הנצחה לרחלי. לאירועי הזיכרון הללו באים אנשים שכבר גרים בצפון עם הילדים שלהם, וכמובן לא הכירו את רחלי. בוגי יעלון כרמטכ”ל פגש אותי בבית ‘יד לבנים’ כאן בבאר שבע, וזכר את כל פרטי התאונה. יעקב לא מדבר כמוני, ואפילו לא יכול לראות את הסרטון על רחלי”.

 

כתבות נוספות במגזין

0

באר שבע פינת הונג קונג

עמיר לאטי, שגדל והתחנך בבאר שבע, ייצא בקרוב לשליחות בהונג קונג כקונסול הכללי. בראיון מיוחד, הוא מספר על האתגרים בשליחות, ההזדמנויות העסקיות שיכולות להיפתח (גם לחברות מהנגב) וגם מדוע הוא צעק משמחה בשלוש לפנות בבוקר בסין

מגזין14 בספטמבר 2021    9 דקות
0

להיות מארק צוקרברג

מייסד חברת "פייסבוק" הוא רק אחד הידוענים, שלמדו בשיטת החינוך המונטסורית. באחד בספטמבר השנה, נפתחה בבית הספר "נטעים מיתרים" בבאר שבע כיתה א' ראשונה לפי השיטה, שהמציאה מריה מונטסורי. אחת מיוזמות הבאתה של שיטת מונטסורי לבירת הנגב, לי אמיתי, מספרת לעיתון "שבע" איך עושים את זה נכון. לחשוב מחוץ לקופסה

מגזין5 בספטמבר 2021    12 דקות

כתיבת תגובה