בר מסרטי מאמנת כושר ובעלת סטודיו ואושר בן שטרית צלמת ובעלת עסק לצילום אירועים

איך הכרתן?

מסרטי: "אני מאמנת כושר. כל החיים שלי סובבים סביב ספורט ובגלל זה גם פתחתי את הסטודיו שלי. עוד לפני, עבדתי בסטודיו ואושר הגיעה להתאמן שם. אני בנאדם מאוד מקצועי בעבודה, ואושר חיזרה אחריי הרבה זמן, ועם הזמן הצליחה".

איך הקורונה השפיעה עליכן כעצמאיות?

בן שטרית: "בגל הראשון היה הלם ראשוני. אמרנו בואי נהנה מהמצב נעשה פאוזה להכל, נעצור את החיים ונשתדל להנות מזה. ככה היה, וניסינו לשאוב כמה שיותר טוב מהתקופה הזו. הגל השני הביא איתו קריסה מנטלית, נפשית וכלכלית. מה שמפתיע שדווקא הגל השני חיבר בינינו יותר, והרמנו אחת את השנייה".

מסרטי: "בגל הראשון היינו אופטימיות כי חשבנו שזו תקופה שתעבור. הגל השני קשה מאוד, בעיקר האי ודאות. עכשיו חזרתי לעבוד אחרי ששוב היתה הפסקה של שבועיים. וגם עכשיו זה לא אותו הדבר. חלק מהבנות נכנסות לבידוד ולא מגיעות, אחרות מפחדות להתחייב. זו תקופה קשה".

בן שטרית: "אני המובטלת בינינו במלוא הדרי. היו לי שבועיים של קצת חזרה ועבודה, ואחרי שבועיים זה נגמר לחלוטין. התחלתי לנסות להמציא את עצמי מחדש. צילומי הריון, בוק. אם עד עכשיו הייתי מרוכזת בצילומי אירועים הבנתי שאני צריכה לנסות דברים אחרים. אני לא אוותר על התחום אבל זה מאוד קשה. כשאתה עובד בעבודה שהיא מהנשמה והלב זה לא פשוט למצוא עבודה אחרת".

איך הסתדרתן עם העבודה כששתיכן פתאום יחד כל הזמן בבית?

בן שטרית: "קודם כל מבחינה כלכלית מצטמצמים. אין ברירה. שינינו דברים כי אין הכנסה, חד וחלק. זה יכול להיות קשה להיות 24/7 עם בת הזוג, אז מצאנו דרכים להתאוורר. גם ביחד וגם כל אחת עם עצמה".

מסרטי :  "פתאום הבנו שאושר יודעת לבשל, ולמדנו שיש לנו יכולות להרים אחת את השנייה. כאילו חילקנו את זה לימים. כל אחת הרימה את השנייה בימים שהיו לנו דאונים, וזה היה יותר קל".

בן שטרית: "ניצלנו את הזמן לעשות תכנית עבודה. להסתכל על העסק לעומק. לבנות קדימה מבחינה אסטרטגית כלכלית. הכל. ניצלנו לזה את הזמן".

לירן מיכאלי הבעלים של  להקת המחול "חולית", המנהל האמנותי והכוריאוגרף של הלהקות הייצוגיות הבוגרות, בת אל מיכאלי המנהלת האמנותית והמקצועית של קבוצות המחול מהגיל הרך ועד כיתה ו

נשואים מ-2012

איך הכרתם?

לירן: "כל החיים היינו חברים טובים וקרובים, מכיתה א ליסודי וכל תקופת התיכון. התחלנו לצאת ממש כמה ימים אחרי פסטיבל כרמיאל 2007   ויומיים לפני שבתאל התגייסה לשירות הצבאי. הגענו לריקוד בזכות בתאל, לא היה לה בן זוג בלהקה והייתי חבר טוב אז באתי לתת לה יד, קצת לחץ חיובי ממנה עוד קצת לחץ מליאת ורד שהייתה אז המדריכה הראשית ואחות של חבר טוב והתחלנו לרוץ ולקפוץ יחד על הבמה".

שניכם עצמאים בעולם התרבות, איך הרגשתם בתחילת המגיפה כשהכל החל להיסגר?

בת אל: "עולם התרבות הוא לא רק מפעל חיינו, האומנות שלנו או התחביב הראשי ברשימת התחביבים, אנו צורכי תרבות, גם כיוצרים וגם כקהל בשגרת היום יום. תרבות היא חלק מאיתנו ומהחינוך של הילדים הפרטיים שלנו וכמובן מאות תלמידי המחול של הלהקות ובית הספר אותם אנו מלמדים מדי יום, אם זה לצפות או לייצר מופעים כמו תיאטרון, מוזיקה, מייצגים ותערוכות של אומנות פלסטית, פסטיבלים וכמובן מחול. אז אפשר לתאר איזומכה חטפנו. זה פשוט מרגיש שהחיים התרוקנו. מצאנו את עצמנו מחפשים אלטרנטיבות  לזוז קצת ולהזיז הרבה את התלמידים שלנו ברשת".

לירן : "קשה מאוד להיות עצמאי בתקופה כזאת, התלות בהודעה שתגיע, אם תגיע לפעימה שאולי תצליח לפעום במידה והפסדת לפחות 40 אחוז שלא פעמו בפעם הראשונה והנה אולי בשניה או בשלישית אז תישאר עם הלב פועם מהתרגשות ולא. הבנת? גם אנחנו לא. ואז יום אחד אתה מרגיש שהכל חוזר ונכנס בפול און ושלושה ימים אחרי, שוב מקבל הודעה שעליך לסגור כי אין תו סגול ואז יש תו אבל לכמות לא הגיונית. בקיצור לא סבבה בכלל".

העובדה שפתאום הכל נעצר ושניכם בבית תרמה זוגיות?

בת אל: "האמת שלולא העננה הכלכלית מעל ראשינו זאת הייתה תקופה מדהימה שבה הספקנו לעבור לבית חדש. גילינו את הילדים ואחד את השניה, היה המון יחד, המון אחווה משפחתית מורחבת, שיחות ועידה וחגיגת חגים וירטואלית עם סבא סבתא, אחים ואחיות, היה כיף. לירן התעסק קצת בעבודה עם עץ ונגרות בבית וגילה עולם חדש של יוגה. אני עשיתי המון פילאטיס וציירתי קצת. שמענו המון מוזיקה, שתלנו עם הילדים גינת תבלינים חדשה, משחקי יצירה, משימות וניסויים מדעיים עם הגנים של הילדים.

לירן: "היה מדאיג, מתיש, אינטנסיבי ומצחיק עד כאבי בטן הכל יחד בקטע שאנחנו באמת לא מצליחים להסביר במילים. הכי חשוב ומסכם בינינו ברמה האישית זה שגילינו מחדש למה כל זה התחיל ואיזה כיף שזה ממשיך לעוד המון שנים מאושרות ומעשירות של יצירה, השראה וחברות טובה אחד לשני עם הילדים".

מיקי אלמליח אח במיון "סורוקה" ומנהל סיעוד תורן, וענבל אלמליח אחות מיילדת במרכז סבן למיילדות ב"סורוקה"

נשואים 10 שנים

איך הכרתם?

מיקי: "הכרנו דרך אתר הכרויות ודרך חברה משותפת. ידענו שקיים אתגר משמעותי בניהול שוטף של הבית ושל חיי הזוגיות כאשר שני בני הזוג עובדים במשמרות, בטח ובטח בעבודה התובענית שאנו עוסקים בה בטיפול ובהצלת חיים. אבל אנחנו משתדלים לעשות לוח עבודה שבועי בטבלה שנתלית על המקרר שהילדים יידעו מי מאיתנו הולך למשמרת ומתי".

הקורונה שינתה משהו בהתנהלות הזוגית?

מיקי: "תקופת הקורונה העלתה את רף התמרון  עם הילדים כי תמיד צריך שמישהו מאיתנו יהיה בבית, כשלפני כן יכולנו לעשות משמרת או שתיים יחד וזה איפשר יום או שניים יחד בבית. מבחינת המשפחתיות, התקופה הזו גרמה ליותר זמן בבית מאשר בילויים בחוץ, וכבר לא מביאים בייביסיטר בקלות, אבל לזוגיות יש הרבה פחות זמן".

ענבל: "מיקי עובד בעבודה מאוד אינטנסיבית, במסירות הכי גדולה שיש ומעניק מעצמו  לכל מטופל את הכי טוב שאפשר. יחד עם כל התמרון בין העבודה שלו, העבודה שלי, זמן איכות עם הילדים וזמן לזוגיות. לא יכולתי לבקש לעצמי פרטנר יותר טוב מזה".

מיקי: "ענבל עובדת במקום הכי שמח בבית החולים ושותפה להבאת חיים חדשים בכל משמרת. כשם שאני והילדים מהווים עבורה עולם ומלואו כך גם כל יולדת שהיא מלווה מהווה  עבורה עולם שלם, והיא מאפשרת לכל יולדת חווית לידה מושלמת. היכולת שלה לשלב בין העולמות, המקצועי, האימהי והזוגי מוערכת מאוד בעיניי, ואני כל יום מעריך ואוהב אותה יותר".

מיקי וענבל. צילום: רחל דוד סורוקה