מגזין

“התקווה” של אסנקו

מגזין24 בפברואר 2020    9 דקות
0

כשהיה בן 7, רצח אביו של אסנקו אבבה את אימו ונכלא לשנים רבות בכלא. אסנקו ואחותו הועברו למשפחה אומנות שם גדלו רוב השנים, "אף פעם, לא חוויתי בחיים שלי דבר כזה שנקרא משפחה, אבל אני כל כך מעריך את המילה הזאת, ואף אחד לא יכול להבין עד כמה", הוא אומר בראיון מרגש לעיתון "שבע" לרגל יום המשפחה. משפחה לא בוחרים?

“התקווה” של אסנקו
אסנקו אבבה | צילום: אלבום אישי

השבוע היה שבוע מאוד מרגש לאסנקו אבבה בן ה-19 מבאר שבע. אסנקו התגייס לצה”ל וכמו כל צעיר שעומד בפני שירות בצבא לראשונה לחייו, גם לו היו חששות; מה ללבוש, מה לקנות, איזה תיק לקחת, כמה לקחת ומה. כמו כל חייל שהגיע לנקודת הגיוס, גם לאסנקו היו דאגות, אלא שהוא, בניגוד לאלה שהוריהם היו איתם מהלידה ועד הגיוס, דאג בעיקר… למי בכלל יגיע ללוות אותו ביום המיוחד.

מחר (שלישי, 25.2), יצוין ברחבי ישראל יום המשפחה ונראה שביום הזה קצת שכחו את אלה שאין להם; לא אימא ולא אבא. אלה שהמשפחה שלהם נראית קצת אחרת. שכחו ילדים כמו אסנקו, שעד היום לא בדיוק יודעים מה זו משפחה. ילדים שהחיים התאכזרו אליהם, אבל עדיין מחפשים רק קצת חום ואהבה, ומוכנים בתמורה לתת כמויות בלתי נדלות ממנה. אומרים שמשפחה לא בוחרים, אבל במקרה שלו יש משפחה אחרת שבחרה בו, וזה גם מה שהציל לאסנקו את החיים, לדבריו.

“מתמסר עד הסוף”

אסנקו אבבה נולד באתיופיה, וב-2006 בהיותו בן 6 עלה לארץ עם הוריו ואחותו הגדולה ממנו בשנה. פחות משנה לאחר מכן, הגיעה הבשורה המרה: “הגענו למרכז הקליטה ‘חרוב’ בבאר שבע, וכבר באתיופיה היו ריבים בין ההורים שלי, אבל בארץ הם החליטו להתגרש, כחודש וחצי אחרי העלייה”, הוא משחזר.

“כשהגענו לארץ, אימא שלי סופסוף הייתה יכולה לפתוח דף חדש, להתגרש ולהוציא צו הרחקה לאבא. באתיופיה אין דבר כזה; מאוד קשה להתגרש באתיופיה. בזמן הזה אבא שלי עבר למרכז קליטה ממש קרוב, אבל זה לא ממש עבד. באותם ימים הייתה אלימות, ככה שאני ואחותי בגילאי 6 – 7 היינו ממש מפרידים ביניהם. אחרי כחצי שנה של תהליך גירושין וכשנראה היה שהתהליך סופסוף עובד ושהכל טוב, יום אחד כשהיינו בבית הספר, סיפרו לנו שאבא שלי רצח את אימא שלי”. כך, ברגע אחד, איבד אנסקו את 2 הוריו: אימו שנרצחה ואביו שנשפט למאסר בכלא. עד היום, זה אנסקו ואחותו נגד כל העולם.

אחים נגד העולם. אסנקו ואחותו | צילום: אלבום אישי

 

“גרנו אצל דודה שלי חודשיים, ובגלל שהייתי בטראומה לא הסתדרנו; היה לי ממש קשה לבטא את עצמי”, אומר הנער המתבגר שבמשך שנתיים פשוט הפסיק לדבר. “ברחתי. אני זוכר אפילו את הדרך משאול המלך ועד מרכז הקליטה ‘חרוב’, שם המשטרה שחיפשה אותי, עצרה אותי. אני קיבלתי את זה כטראומה ממש קשה, ובמשך כשנתיים הייתי מוציא מילה פה ומילה שם. אני ואחותי תמיד היינו ביחד, אבל כל אחד לקח את הרצח וההתמודדות לכיוון אחר. היא המשיכה הלאה, ואני נסגרתי. פתאום, הרגשתי שאני עובר תהליך התבגרות ממש מוקדם, והתחלתי לעשות בעיות. אחרי שהמשטרה תפסה אותי, החליטו להעביר אותי ואת אחותי למשפחתון, משפחת אומנה: זוג עם 3 ילדים, אליס ומשה. הם לקחו אותי ואת אחותי אחרי ששמעו שהמצב ממש קשה, ואין לנו איפה להיות. שם עברתי טיפול פסיכולוגי ותהליך של איזה שנה או שנה וחצי, ושם גם חזרתי לדבר”, אומר אנסקו.

“גדלתי אצל אליס ומשה, שקיבלו אותי עם כל הבעיות של בן אדם מתבגר שחווה טראומה, ומגיל צעיר הייתי מתנסה בדברים של בני 20; הייתי מעשן סיגריות, ועישנתי סמים כבר בגיל 15. עשיתי הרבה בעיות לאליס, אבל היא זאת שהביאה אותי למה שאני היום. הגעתי לשם בגיל 8, אבל הרגשתי שהם משפחה רק בגיל מאוחר יותר. אליס לא ויתרה, ולחצה עליי, ורק בגיל 16 הבנתי שיש פה מישהו שבאמת דואג לי ואכפת לו ממני. היא אוהבת אותי, ואני הרחקתי אותה ממני. אני לא בן אדם שמחזיק קשר יותר מדיי זמן עם אנשים, אולי כי יש לי חרדת נטישה”. מצד אחד, אם אסנקו מרגיש שהבן אדם שמולו לא טוב לו, הוא מתרחק. מצד שני, אם הוא מרגיש אהוב, הוא ייתן “בשביל אותו בן אדם הכל”, לדבריו. “זה מה שבעייתי בי; אני מתמסר עד הסוף, וקשה לי לשחרר”.

עם משה ואליס. המשפחה שלו ביום הגיוס | צילום: “שבע”

אסנקו למד ב”טכני” של חיל האוויר, והשבוע התגייס כאמור לחיל האוויר: “רצו להעיף אותי בכיתה ט’ מהלימודים, אבל בזכות אליס התבגרתי, ועשיתי את כל הבגרויות בציונים טובים. המורים הופתעו, כי הייתי ילד ממש בעייתי”, הוא אומר בחיוך. “הפסקתי עם כל השטויות, ונכון שאני עדיין צעיר, ותמיד יהיו לי מסיבות והכל, אבל זה שאני מתגייס זה הישג, זה שאני חי היום זה הישג גדול. ברגעים הכי קשים שלי, חוויתי כל כך הרבה משברים. וכשאתה מתחיל לגדול ולהתבגר, אתה מבין שאתה לא לבד. שם הייתה אליס שהחזיקה אותי, ואם היא לא הייתה שם, לא בטוח שהייתי פה היום”.

אסנקו מדגיש שאת אביו איבד באמת רק לפני כ-4 שנים, אחרי שעל אף הרצח שביצע הוא נהג לדבר ואפילו לבקר אותו בבית הסוהר; “הייתי בקשר איתו, למרות שתמיד ידעתי מה הוא עשה, אבל בתור ילד קטן, אתה צריך את המשפחה שלך, והוא מה שנשאר ממנה”. אולם, בגיל 16, אסנקו החליט שזו תהיה הפגישה האחרונה שלהם: “לא אמרתי לו את זה, אבל אתה מתחיל לגדול ולהבין מה קרה. והבנתי שזה הבן אדם שהרס לי את החיים”.

“צריך להמשיך הלאה”

ישנם רגעים בין הורה לבן, שמחכים להם בחיים; ללמוד להתגלח, לשחק כדורגל, לקשור שרוכים ועניבה, הדייט הראשון והשיחה על איך באים ילדים לעולם. לאסנקו זה יהיה משהו שתמיר יחסר לו, “אבל מי שהביא אותי למצב שאני ארצה ללמוד זו אליס”, הוא אומר. “היא לימדה אתי להיות בן אדם עם ערכים, ולעזור לאנשים, ונראה לי שזה הכי חשוב; משם בן אדם יכול לעשות הכל”.

“כשאני חווה רגע משפחתי יותר מדיי, אני מתרחק כי עדיין קשה לי עם זה”, הוא מספר בכנות יוצאת דופן. “אני דווקא מתרחק מהדברים האלה, אני נרתע מזה בגלל כל מה שקרה לי. אף פעם לא חוויתי דבר כזה שנקרא משפחה, אבל אני כל כך מעריך את המילה הזאת, ואף אחד לא יכול להבין עד כמה. כשאני רואה מישהו שרב עם אימא שלו או אבא שלו, אני אומר לעצמי שהוא צריך להעריך את זה שיש לו משפחה. אצלי זה מאוד מוגזם כל הדבר הזה, כי אני לא חוויתי את העניין, והמגורים אצל אליס היו הדבר הכי קרוב לזה; זה היה אני ואחותי, עוד 10 ילדים שהיא אימצה ו-3 ילדים שלה. היו לי גם 4 משפחות מארחות” (משפחות המתנדבות לארח ילדי פנימיות שאין להם בית לבקר בו בסופי שבוע ובחופשות). אני תמיד עוצר את עצמי מלהיקשר לגמרי, כי אני אומר שעם רקע כזה למה מגיע לי כל הטוב הזה; הגוף חוסם את זה”.

ילדות כואבת. אסנקו | צילום: אלבום אישי

 

משפחה זה משהו שחסר לך?

“בטח. למרות שאני לא יודע מה זו משפחה, אבל זה חסר לי. כשאני רואה את המשפחה של אליס, אני מקנא בהם; יש עוד משפחה, משפחת מיטלברג, שהם כמו משפחה שנייה שלי, אבל זה משהו שקוללתי בו, שאני לא יודע מה זה משפחה. אולי כשאני אתחתן, שם יהיה התיקון שלי, כי משפחה בשבילי זה הכל, למרות שלא חוויתי את זה. אני לימדתי את עצמי הכל”.

כשהיית ילד וראית ילדים עם ההורים שלהם, זה היה מציק לך?

“תמיד. אספות הורים למשל, תמיד התביישתי שאני ‘אתיופי’, ולאספות הורים באה איתי מישהי לבנה; זה גורם לאנשים להתחיל לשאול שאלות, ועד שהתבגרתי והגעתי ל’טכני’, התביישתי. היו גם מחשבות של מי ילווה אותי אפילו לגיוס עצמו, אבל אליס תמיד תהיה שם”.

מה עם הרקע האתיופי שלך? יש מי שילמד אותך על השורשים שלך?

“עד גיל 7 ידעתי לדבר אמהרית, אבל השנתיים האלה שלא דיברתי בהן והטראומה הזו, גרמו לי לשכוח הרבה דברים. תמיד חיפשתי את זה, והיו לי 2 מורים לאמהרית, אבל בסוף לא עשיתי את זה. היום אני עדיין לא יודע לדבר באמהרית. אתיופים? אני רק עובד עם אתיופים, והם תמיד קראו לי לבן”, הוא צוחק.

אתה זוכר את אימא שלך?

“אני לא זוכר אותה, יש לי תמונות, ואחותי שמה שרשרת עם תמונה שלה, אבל אם ממש קשה לי וחרב עולמי, אני הולך לקבר של אימא, ויושב שם שעה; אני לא מדבר איתה, אבל זה מרגיע אותי”.

“אליס תמיד תהיה שם”. אסנקו | צילום: דיאגו מיטלברג

עם סיפור חיים כזה, מאיפה אתה שואב את האופטימיות?

“אני תמיד אופטימי; לפעמים יש לי משברים, אבל נראה לי שאני הבן אדם הכי אופטימי שאני מכיר. יש לי קעקוע שכתוב בו  ‘הכל לטובה’, זה המשפט שמלווה אותי בחיים. זה בא לידי ביטוי בכל דבר שאני עובר בחיים. הרצח עצמו למשל, זה לא באמת לטובה, אבל זה מה שהביא אותי לאליס, והפך אותי למה שאני. אם זה לא היה קורה, נראה שהייתי במקום אחר. הכל לטובה. חלום של כל בן אדם זה להיות עשיר, להיות גבוה או להיות לבן, אני החלום שלי זה להיות מאושר”.

ומה יגרום לך אושר?

“אולי משפחה. משפחה זה משהו שיישאר איתך מהרגע שאתה נולד ועד שאתה מת. משפחה זה מישהו שיישאר איתך, ולא משנה מה יקרה. יום אחד בטוח תהיה לי משפחה משלי”, מסכם אסנקו, ומגלה שפירוש שמו באמהרית הוא “תקווה. הכל לטובה, וצריך להמשיך הלאה. אני בטוח שיהיה לי טוב”.

כתבות נוספות במגזין

0

כמה חולי קורונה יש ביישוב שלכם?

על פי משרד הבריאות, באר שבע ניצבת במקום השמיני בארץ במספר חולי הקורונה המאומתים. כמה יש בשאר היישובים?

מגזין2 באפריל 2020    דקה אחת
0

נמצאים בחזית

בימים בהם הצוותים הרפואיים עובדים שעות אינסופיות במלחמה נגד נגיף הקורונה, מנהל בית החולים סורוקה ד"ר שלומי קודש והמשנה למנהל ירדן נבו מאמינים כי זו מלחמת התשה מול הלא נודע, "התאוששנו בעבר ונתאושש גם עכשיו, אנחנו נלחמים על מה המחיר שנשלם" הם אומרים > חוד החנית

מגזין2 באפריל 2020    11 דקות

כתיבת תגובה