אחד מימות השבוע, 12:00 בצהריים. מחוץ ל"פינת אוכל", מסעדת כריכים קטנה ברחוב רינגלבלום בבאר שבע, תור ארוך שמשתרך עד לכביש. מסתבר שזו תמונה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם ולא מדובר במסעדה של אייל שני, או כל שף מפורסם אחר, אלא במה שהתחיל מדוכן אוכל קטן של בחור צעיר, שגדל בשכונה ד' וחבר לשף שהתאהב בשכונה. חי הלברון הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך שאדם יכול לקבוע את גורלו.

מנער שכמעט והוצא ממערכת החינוך הפורמלית, כזה שנמצא יותר ברחוב מאשר בכיתה, כזה שהוגדר כ"נער בסיכון", לבעל מסעדה מצליחה, שהיום סוגר מעגל ונותן הזדמנות לנערים שנקלעו למצבים כמו שלו.

"הייתי פחות בקטע של בית ספר"

המסלול של הלברון היה בקלות יכול להיות אחרת. הוא גדל בשכונה ד', לא רחוק מהמסעדה ומצהיר על עצמו שהיה ילד פיקח, אך יחד עם זאת מאוד עקשן. "הייתי פחות בקטע של בית ספר ויותר בקטע של חבורות בשכונה", הוא מספר. "למדתי בבית ספר קרוב וביסודי לא הלך כל כך טוב, בתיכון לא הייתי מגיע לבית הספר ואם הייתי מגיע, אז עדיף היה שלא הייתי מגיע. בכיתה ט' הוציאו אותי מהמערכת לגמרי והגעתי לברנקו וייס. היו לי הרבה בעיות משמעת בגלל שבגישה שלי, בית ספר לא מתאים לכל אחד. כולם אמרו לי כל הזמן-'כשתסיים בית ספר תתחנן לחזור אחורה'. אני לא חושב שאני מצטער. אני לא פחות משכיל מאנשים אחרים, אני לומד מכל מקום, מהסביבה, מהטלוויזיה ומהרחוב. בשבילי, ברנקו וייס היה בית ספר מדהים. היה לי מורה שהוא מורה לחיים ועד היום אנחנו בקשר, ג'וי סלומון", הוא נזכר בראיון ל"שבע" ומספר מדוע מבחינתו בברנקו וייס הרגיש יותר שייך: "הייתי בכיתה של שבעה תלמידים. לא כותבים מהלוח פשוט מדברים שיעור שלם, בסוף נותנים דף עבודה, הבנת או לא הבנת, בוחן קצר, שאלות אמריקאיות ככה שלא צריך לנמק וזהו. ענייני. אתה בגיל 16, 17 ואם אתה רוצה לצאת לעשן, אתה תבקש ותצא לעשן. לא צריך להגיד שאתה רוצה שירותים כדי לצאת לעשן, להיתפס ושיעיפו אותך מבית ספר. זה הרבה יותר גרוע. אני אומר שמבחינתי זה בית ספר של טייקונים, כלומר טייקונים יכולים לשלם הרבה כסף למורים שילמדו ככה. אנחנו זכינו בזה. אני חושב שבעוד 20 שנה לא יהיו בתי ספר רגילים. שכולם צריכים להגיע באותה שעה, ללכת באותה שעה. זה יהיה טרגי. אצלי היינו מתחילים בית ספר ב-9 וחצי, לא חייב 8 שעות בית ספר".

"אני לא פחות משכיל מאנשים אחרים, אני לומד מכל מקום, מהסביבה, מהטלוויזיה ומהרחוב"

מה עושה ילד שלא הולך לבית ספר. עבדת?

"לא . הייתי חי מקומבינות, קצת כסף מפה ומשם. מוכרים-קונים. דברים של ילדים. לדוגמה, לא הייתי גונב פלאפון, אבל הייתי קונה ממי שגנב ומוכר פי 2 ואת היתרה משאיר בגרב. האוכלוסייה פה מוחלשת בכוונה, שמו את כולם בתוך שכונה בבאר שבע. אמהות חד הוריות, אנשים שמשתמשים בסמים, כל הסיטואציות הקשות האלה גרמו לזה שהילדים ייצאו אותו דבר. לא יכול היה להשתנות פה כלום. שיהרגו אחד את השני. זו נבואה שמגשימה את עצמה".

אם היית גדל בסביבה אחרת, אתה חושב שהיית אדם אחר היום?

"יכול להיות, אולי הייתי פחות חכם מהיום. פה הייתי צריך לאמץ את המוח בתחום ההישרדות או לפתח מוסר עבודה. אם להורים שלך יש כסף ואתה לא רוצה לעבוד היום או אפילו כל החודש, אז לא נורא. פה אם אתה לא הולך לעבוד. אין לך אוכל לשים על השולחן בבית. מה שקרה לי זה שפיתחתי גישה של מה יכול להשתבש לי?, מה יכול לקרות? לדוגמה אם פתחתי עסק אז ישר אני חושב איך אני נכשל ומתי. אני אף פעם לא מסופק, לא יכול לשבת ולהגיד יש לי עסק מצליח ולחייך. אני ישר חושב מה יקרה אם תהיה מלחמה ולא תהיה עבודה ואני אסגור ואני אהיה חייב כסף. זה לחיות תמיד עם מה יהיה אם. אני חי עם האכזבות מהעבר".

"הייתי הולך, נרגע, מדבר וחוזר"

השינוי התחיל אצל הלברון בקפה רינגלבלום, אז פרויקט קהילתי במסגרתו נערים בסיכון, בליווי עובדת סוציאלית, היו עובדים בבית הקפה, מתפעלים אותו ומקבלים שכר. הלברון היה במחזור הראשון שהגיע לבית הקפה. "הקפה בשבילנו היה שבלונה של איך לעבוד. אני הייתי במחזור הראשון שהיה ניסיוני ולא היה ברור איך עובדים. היו אי הבנות, לא היה כל כך כיף", הוא נזכר השבוע.

אחרי המחזור הראשון הגיע לבית הקפה השף קים נווה. אז שף מצליח שהגיע מתל אביב כדי לפתוח את מסעדת "קמפאי", כשמאחוריו ניסיון של מטבחים מצליחים. נווה מספר שמבחינתו ידע על הפרויקט החינוכי, אבל הוא ראה דבר אחד מול עיניו, איך הופכים את בית הקפה למסעדה טובה: "הגעתי לקפה פעמיים-שלוש, בגלל שמי שפתח אותו, היה חבר שלי שאמר לי-'תבוא לתת להם הדרכה קלה על המטבח'. הרעיון שלהם היה לתת הזדמנות לנוער בסיכון. הרעיון שלי היה לעשות מסעדה טובה. זה הכל. כשאני הגעתי זה היה יותר מועדון נוער ופחות מטבח. לפעמים עובדים ולפעמים לא. בעיקר יושבים בחוץ, אוכלים ושותים. אני הגעתי לפתוח מסעדה ולעבוד כדי שתהיה טובה. הנוער בסיכון, הכותרת הזו לא עניינה אותי. מבחינתי זה הצוות שלי. כשאתה אומר נוער בסיכון, אתה מראש מתנשא כאדם חיצוני מעליהם ודבר שני, אתה קובע רף נמוך בדרך. עם כל הכבוד, זה לא העניין".

"הנוער בסיכון, הכותרת הזו לא עניינה אותי. מבחינתי זה הצוות שלי". השף קים נווה

הלברון מוסיף: "כשאתה אומר נוער בסיכון אתה נותן להם לגיטימציה להתבכיין, להגיד-'אני לא עובד היום כי אני כזה וכזה'. בשלב כלשהו זה יתפוצץ לך בפנים. יגידו-'אני לא עושה ככה, כי לא בא לי'. וזה לא עובד ככה. כשקים בא לא היה פשוט, אבל עשינו אשכרה מטבח, משטיפת הכלים ועד להוציא מנות".

נווה מספר כי לא היה לו קל בהתחלה, אך כמו כל סיפור סינדרלה, החבר'ה לא קיבלו אותו בזרועות פתוחות והיו הרבה שאלות של אמון. "הצוות לא קיבל אותי כשף. הסיטואציה שאני הגעתי אליה, הייתה נוחה לחבר'ה, הרבה סיגריות בחצר, הרבה הפסקות. אני הגעתי ממטבח שמ-7 בבוקר עד 7 בערב עובדים ואין הנחות בדרך. היו המון תאקלים. חי הוא לא טיפוס שקט. הוא לא אחד שיתחמק לך. אם הוא ירצה להיכנס בך, הוא ייכנס. אם הוא לא רוצה לעשות משהו, הוא לא יברח. הוא יגיד לך בפנים-'את זה אני לא עושה'. חלק גדול מהמחזור הראשון התחמק מעימות, לא התאים לו ולא בא. חי נכנס בי. אז הייתה לי את האופציה להיכנס בהם ראש בראש, או את האופציה לגרום להם להבין שהם עושים את זה. הגישה שלי היא שאתה עובד במטבח ויש חוקים, אתה לא רוצה? קום ולך. אני לא הולך להסביר לך את משמעות העבודה. זה לא מעניין. הכותרות לא מעניינות אותי".

וזה עבד, חי מסביר שלא תמיד הלך חלק, אבל הכניסה של נווה והסטנדרטים של העבודה שהכניס, שינו אצל החבר'ה, בעיקר אצלו, דברים. " זה לא שלא הייתי הולך פתאום, אבל זה היה כדי לא להתפוצץ. הייתי הולך, נרגע, מדבר וחוזר. אני עבדתי במטבח. מלשטוף כלים ועד לחתוך סלט. אני מאוד אהבתי לשטוף כלים. זה יישמע בנאלי, אבל אתה דואג שהרצפה תהיה נקייה 24 שעות ביממה, שאין כלים בכיור. אתה יכול להיכנס לתת פוש במטבח. זו כמו עמדת מאמן, אתה רואה את כולם משחקים, נותן פוש איפה שצריך, אבל אתה לא זמין ללקוח כל רגע. זה אזור נוח".

"היום אני לא משתמש בכוחניות"

הלברון התגייס לצבא ועשה שירות מלא, מיד לאחר מכן החל לעבוד בתחנת דלק כדי לקבל את כספי העבודה המועדפת וכבר שם החל לגלגל בראשו את הרצון לפתוח עסק משלו. "הייתי שואל את הבעלים של התחנה כל הזמן כמה משלמים ואיך משלמים. רציתי עסק. אצל כל מי שעבדתי הייתי שואל על העסק. רציתי עסק, לא עניין אותי איזה, רק רציתי עסק", הוא נזכר. הלברון גם נשאר בקשר טוב עם נווה והיה מגיע בכל פעם לבית הקפה עם מחברת כדי ללמוד. "חי היה מגיע עם מחברת לשאול שאלות, היה כותב מה עושים ואיך עושים", מספר נווה וממשיך: "רוב בני הנוער המשיכו הלאה מהקפה כתחנת מעבר. אצל חי זו הייתה מקפצה. הסקרנות שלו והרצון להתפתח, מה שעבר לו בראש היה-אני לא נשאר במקום שלי, אני רוצה לקבוע את העתיד שלי".

זה הרגע בו הלברון מביא את התובנות שלו לגבי החיים בשכונה. לגבי מי אשם במצב ובעיקר לגבי זה שכל אדם יכול וצריך לקבוע את גורלו אחרת. "היום מדברים במחאת הנשים על תקרת זכוכית. אז אנחנו נולדים עם תקרת בטון יצוקה, שאם אתה מטר שמונים, אז התקרה היא מטר שבעים ואתה הולך כפוף כל החיים, אין לך את האופציה להרים את הראש, אתה מגיע לצבא ואומר שאתה משכונה ד' ואין אופציה אחרת. בשביל אחרים אתה עבריין, אתה מגיע עם שפה עבריינית, בכעס ובעצבים, אתה מרתיע את הסביבה וזה עובד. אם אני מגיע ואיתי יש חייל מרמת השרון ואני לא רוצה לשמור, אז הוא ישמור במקומי, זו הכוחניות שיש פה. באיזשהו מקום, הכניסה של הסטודנטים והאנשים מבחוץ שהגיעו לפה, משנים את הסביבה. היום אני לא משתמש בכוחניות, אלא אם כן יש מצב קיצוני, אם הבלנדר לא עובד ואני צריך לצעוק על מישהו. כולנו פה ברחוב חברים, כל העסקים, אתה לומד שבחברות העסקים יעבדו יותר טוב. אם מישהו יעשה מבצע ברחוב, אף אחד לא יעשה מבצע מקביל. ערך החברות גדול יותר, את זה אתה לא לומד בשכונה".

"פינת אוכל"

"זה מה שיש וזה מה שתאכלו"

את "פינת אוכל" החל הלברון לגלגל בראש כבר בשנת 2015, נווה מיד התחבר לרעיון ואט-אט המסעדה רקמה עור וגידים. אם עבור נווה, שף בעל שם וביטחון כלכלי, לא מדובר בצעד יוצא דופן, עבור הלברון, אז עוד נער צעיר בן 24, מדובר בצעד אמיץ. "לא הייתי ילד. אולי בגיל כן, אבל בראש הייתי בן 50. לקחתי כסף מהפיקדון של הצבא וגם עשיתי חישוב של הנורא מכל, מקסימום אהיה שוטף כלים שנתיים ואחזיר את כל הכסף כשאני שם. היתה פה הזדמנות להיכנס לרחוב כי רציתי שאני, אחד שנולד פה וגדל פה, יהיה לי עסק ברחוב", אומר הלברון. נווה מבחינתו גם מצהיר שהבגרות של הלברון שיחקה תפקיד גדול יותר מהגיל: "הוא הרבה יותר בוגר מ-95 אחוז מהאנשים שאני מכיר. חוסר הפנטזיות שלו, הוא בא מאוד מוגדר, לא רוצה להקים אימפריה, לי זה היה נראה הגיוני. ידעתי שאני נשאר בבאר שבע כן רציתי משהו משלי, אמרתי-'גם אם זה יהיה קטן, נשים כסף זמין, לא יעבוד, לא קרה כלום. בסוף כל אחד חוזר לנישה שלו'. כשהוא בא עם מחברות זה היה ברור לי שאנחנו הולכים לכיוון מסוים וזה היה ברור שזה יהיה ברחוב רינגלבלום ושזה יהיה בתחום המזון. זה היה תהליך אבל היה ברור".

"פינת אוכל", הייתה בדיוק כשמה, פינה קטנה עם אוכל. בלי פרסום, בלי יח"צנות, פשוט עסק קטן בו הלברון עובד על הפס ומכין כריכים. "היה חשוב לי שזה יהיה עם לחם של יום שישי, לחם בית, זה היה אנטי תזה לכל הלחם הבריא של אותה תקופה", הוא מספר. "גם הלכנו על נקניקים בדיוק באותו חודש שהיה כתוב שנקניקים זה משהו לא בריא. הכל היה הפוך. בהתחלה מכרנו 10 כריכים ביום, שמתוכם 10 הם חברים".

נווה: "לכולנו הכינו כריכים בבית. לא באנו להמציא את הגלגל, גם היום העסק פשוט. אומרים לנו וואו על הלחם, אבל זה מאוד פשוט, גם הרטבים נראים הזויים, אבל מאוד טעימים. היו אומרים לנו תחליפו את הלחם".

הלברון: "שלושה חודשים ראשונים, היינו מדפיסים 300-400 שקל בקופה. עד שהגענו ל-1000 שקל בקופה, יצאה לנו הנשמה. להוציא 40 מנות היה דורש מאיתנו שעות, היינו סוגרים את העסק אחרי. היינו מגישים עם חמוצים בצד, עם רטבים, עד שלאט לאט ניקינו את המניירות. החלטנו ששמים הכל בכריך. זה מה שיש וזה מה שתאכלו. הכי הרבה מורידים את התריס ומסיימים לעבוד".

"אין הלקוח צודק, זה לא בית משפט"

יש משהו אחד שאפשר להגיד על "פינת אוכל", עוד לפני שתאכלו ביס אחד מהכריך. שירות כזה לא ראיתם, לטוב ויש שיגידו גם לרע. הלברון ונווה "יכריחו" אתכם לאכול את כל הרטבים בתוך הלחם. לא תקבלו רטבים בצד ויש שלט שאומר זאת בבירור. מבחינתם, הם מעניקים לכם חוויה קולינרית שלמה. תרצו תאכלו, לא תרצו? אתם יכולים ללכת למקום אחר. "היו ימים באמצע פיק שלא היה לנו עצבים לעבוד, סוגרים את התריס, אומרים שיש הפסקת חשמל, יוצאים שעה להתאוורר וחוזרים", אומר הלברון ומוסיף: "בהתחלה הייתי רב עם אנשים, שאם אתה לא אוכל את הרוטב בתוך הכריך, אל תאכל. הייתי אומר למלא אנשים-'אתה לא אוכל פה, תסתובב ולך הביתה'. כי לא הבינו מה אנחנו רוצים". נווה משווה את המצב למסעדה המפורסמת מסיינפלד: "היו אנשים שממש קראו לנו Soup NazI".

הלברון: "כולם פה חברים, אין הלקוח צודק, זה לא בית משפט. אנחנו מוציאים את מה שאנחנו רוצים. אם אתה לא רוצה את הלחם הזה, לך למקום אחר. זו גם הגישה היום. אני יודע שהיום 90 אחוז אוכלים את כל הרטבים, אז אני מוכן לחיות עם 10 אחוז שלא רוצים את הכל, אבל אם אני אחזור ל-10 אחוז שרוצים, אז זה לא יקרה. יש פה תור ותור ארוך. אבל אני רוצה שכל לקוח שמגיע תורו על הפס, יקבל את מלוא תשומת הלב, יש פה מוזיקה בחוץ, אז אנשים לא יודעים שאנחנו שומעים אותם. היה פה בחור שאמר מה זה התור הזה, כמה זמן אני מחכה, כיביתי את המוזיקה ואמרתי לו 'חבר אתה יכול ללכת ל"פסטה בסטה" ותחכה שם שתי דקות למנה, או ל"הודו הקטנה", תיק תק תקבל אוכל אצלם. אני לא רוצה להיות לחוץ בסרוויס. מבחינתי, הבנאדם מולי על הפס, הוא היחיד בתור. אותי לא מעניין כמה אנשים יש בחוץ, יש מולי אחד שרוצה את הסנדוויץ' הטוב שלו. מעבר לזה, לא מעניין אותי, כשהם יגיעו זה יעניין".

"לא מעניין כמה אנשים יש בחוץ, יש מולי אחד שרוצה את הסנדוויץ' הטוב שלו"

לקים יש יותר סיי באוכל? בכל זאת הוא שף מוסמך?

נווה :"הכל פה נבנה יחד. אנחנו 50-50 בשותפות בהכל. אנחנו מעלים רעיונות יחד. אמרנו שכל מה שחי יעלה, אני אשלול וכל מה שאני אעלה הוא ישלול, ואז נמצא את הקו המשותף".

הלברון: "הבסיס זה לחם בית. לעסק שלנו צריך מגדת עתידות. זה לחם שצריך תפיחה של ארבע שעות, יום אחד נגמר הלחם ויש ימים שנשאר אבל אנחנו מקבלים לחם שלוש פעמים ביום. בפנים שמים נקניקים וכ-10 סוגי רטבים שונים, שילובים מעניינים ופירות העונה. יש לנו רטבים קבועים שנכנסים לתוך הסנדוויצ'ים, ויש לנו שילובים שמשתנים. כל ירק ופרי יכול להיות ברוטב. גם לא מצאתי משהו דומה לנו. אי אפשר להסביר את מה שקורה פה".

סגרת מעגל והיום אתה מעסיק את אותם בני נוער "בסיכון".

"יש מושג חדש שנקרא נוער קצה. אני מעסיק חבר'ה שדומים לי. יש פה עובד שהוא בול כמוני. יש לנו עובד שהיה ברינגלבלום והיום הוא השפיץ ועתיד ללכת איתנו גם לסניף הבא. אני גר בשכונה ואני מכיר את כולם, אני אומר שלום ל-1000 איש ביום בשכונה. אני לא לוקח הרבה בני נוער, לוקח אחד-שניים, כדי לא לשבש את הצוות, כי אין פה סלחנות. אני לא עושה ישיבה, אני לא בא ואומר-'חבר'ה מגיע ילד בעייתי תלטפו אותו'. לא. הוא עובד כמו כולם. יש פה בחור שעובד איתנו, עם אותם נתונים כמו שלי. הוא אמר לי- 'יום אחד אני, לא יקרה לי משהו טוב. תמיד אני מנסה לכוון למשהו טוב וזה לא יוצא'. נזכרתי שזו השפה שלי. זה לקח אותי אחורה, כי זה בול מה שאני הייתי חושב. אמרתי לו-'גם אני הייתי בגישה הזו'. עזרתי לו והוא היה מבסוט ואז אמרתי לו תזכור שאמרת שלא יקרה לך משהו טוב וקרה לך, ולא אמרת תודה לעצמך. גם אני היום אומר כל הזמן תודה ליקום, על מה שיש".

"כל מה שחי יעלה, אני אשלול וכל מה שאני אעלה הוא ישלול, ואז נמצא את הקו המשותף".

אתה יותר סלחן?

"להפך. אני יותר קשה. הוא עובד, אני משלם לו כסף והוא אמור לתת תוצרת. לא מעניין אותי מה קרה לך בבית. לא מעניין אותי מה אתה סוחב איתך. אני אומר להם-'ברגע שאתה נכנס לפה במדרגות, לא מעניין אותי מה קורה בחוץ. זה הבית, כלום לא קורה פה. 8 שעות זה המקום שלכם. אחרי זה תחזרו לחיים שלכם'. אנשים לוקחים את זה איתם גם למקומות אחרים. מישהו בא ואמר קיבלתי מכות, לא מעניין אותי. תשטוף פנים ותתחיל לעבוד. אנשים אומרים, וואו איך אפשר להסתדר עם ילד כזה. אני עברתי דברים הארד קור, שום דבר לא ירגש אותי".

מה השלב הבא?

"עשינו שיפוץ והרחבנו. השלב הבא זה לפתוח מקום כזה במרכז. גם ההרחבה קרתה בגלל זה. אנחנו רוצים ליצור שבלונה שתהיה עתידית, למשהו שאפשר להעתיק למקומות אחרים. אותו המקום במקום אחר. היום אנחנו עובדים בעסק 24/7 כדי להבין הכל, שנוכל לתרגם את הדברים אחד לאחד בסניפים הבאים".

"אנחנו רוצים ליצור שבלונה שתהיה עתידית, למשהו שאפשר להעתיק למקומות אחרים. אותו המקום במקום אחר"

ארץעיר בשטח

"פינת אוכל" היא דוגמה לסגירת מעגל חברתית שהחלה בפרויקט שנוהל על ידי עמותת "ארץעיר", ארגון הפועל לקידום קהילתיות עירונית והמשיך ביוזמת 'עובדים ביחד', פרויקט שהוקם בשיתוף הפילנתרופיה וממשלת ישראל, לשילוב צעירים מהפריפריה בתעסוקה איכותית הכוללת אופק קידום מקצועי. זאת לצד מתן מענה רלוונטי לצורכי מעסיקים ולשוק התעסוקה המשתנה. היוזמה מתבססת על ארגונים הפועלים היום בתחום ליווי צעירים ובתחום התעסוקה ומעודדת שיתופי פעולה בין מגזריים. עמותת ארץעיר היא הגוף המתכלל המוביל את יישום היוזמה, עמותת למרחב מנחה מקצועית, וכן שותפים למיזם משרד העבודה והרווחה, קרן ביחד, קרן גילברט, קרן גנדיר, קרן מוזס וקרן רבסון. בלה אלכסנדרוב, מנכ"לית ארץעיר: "את חי אנחנו מלווים בארץעיר כבר מגיל צעיר, עוד מימי הפרויקט החברתי בקפה רינגלבלום, ליבי מתמלא גאווה לראות את דרכו בחברה בכלל ובעולם העסקי בפרט. חי ומסעדת פינת אוכל הם דוגמה מצוינת לאיך שינוי חברתי יכול להתחיל בהחלטות קטנות אצלנו: חי החליט לתרום חזרה לחברה ולהעסיק צעירים בסיכון, בנוסף הוא הצטרף ליוזמת "עובדים ביחד" במטרה לספק תעסוקה איכותית לצעירים בנגב. אנחנו בארץעיר נמשיך לקדם יוזמות חברתיות לטובת שיפור וחיזוק הערים בישראל".

ארץעיר היא עמותה הפועלת לקידום איכות החיים הקהילתית בערים בכל רחבי הארץ באמצעות שלושה תחומים מרכזיים: קהילה, יזמות ותעסוקה. אנו פועלים מאז 2006 בפריפריה החברתית והגיאוגרפית עם התושבים המקומיים, לביסוס ערים חזקות, קהילתיות וחדשניות. אנו מאמינים כי כדי ליצור איכות חיים בעיר נדרשת התחדשות עירונית אנושית. בזכות העבודה בשותפות עם גורמים עירוניים וארציים פעולותינו משפיעות על התנהלות הערים ומחוללות שינוי רב.  כיום ארץעיר היא גורם משפיע בהפיכת ערי הפריפריה למוקד קהילתיות, התחדשות וחדשנות, למען מדינה טובה ומשגשגת.

"דוגמה מצוינת לאיך שינוי חברתי יכול להתחיל בהחלטות קטנות אצלנו". אלכסנדרוב | צילום: אשר בן דוד