לפני כחודש, משפחת אלמקייס עשתה את דרכה ממצפה רמון, שם הם גרים, לאירוע משפחתי בצפון. אף אחד לא תיאר לעצמו שהאירוע המשמח, יהפוך לטרגדיה משפחתית, בה נהרג ליאל בן ה-14.

"מדינה בושה! בזה המדינה מסתפקת? בשלט?? זה מה שימנע את התאונה הבאה?? בדיחה". כך בחרה לענות נטלי שילת דודזאדה, דודתו של ליאל ז"ל, לשלט שהוצב במקום בו נהרג אחיינה האהוב, בהתנגשות רכב המשפחה עם גמל.

"ממה שהבנו, זו הייתה תאונת התנגשות עם גמל, יותר נכון נאקה שהייתה בהריון ותוך כדי התאונה עף לה התינוק שלה", מספרת דודזאדה. "מצד אחד גם כואב על הגמלים האלה, כי זו לא אשמתם, אבל איבדנו את ליאל".

המשפחה ותושבי מצפה רמון עדיין זועמים: "שלט לא ימנע את ההרוג הבא", אומרת דודזאדה. "אם המדינה מתכוונת לפתור את הנושא עם שלט, הכתובת כבר נמצאת על הקיר וזה רק עניין של זמן עד שזה יקרה שוב. יש עשרות מקרים שקרו בכביש הזה לפני ולא קיבלו את הרעש התקשורתי שהמשפחה קיבלה, אבל אף אחד לא עושה עם זה כלום. בעקבות התאונה, המדינה שמה את השלט החדש, בדיוק במקום התאונה וזה לא פתרון. צריך לטפל בבעיה ולא לברוח מאחריות. צריך לטפל בתאורה, בבעיית השבבים ולשים גדרות בשולי הכביש. יש כל מיני פתרונות וזה לא אחד מהם".

כך לא יפתרו את הבעיה. השלט בכביש 40

הילד הזה גיבור

"אב המשפחה שי עם פגיעת ראש ושבר בכתף והוא השתחרר רק עכשיו", מעדכנת דודזאדה. "חגית אחותי, שישבה באמצע וזה לא קורה בדרך כלל, הגנה על הקטן שלה, נהוראי בן ה-8 והיא זאת שספגה את רוב הפגיעה, פגיעת ראש. נווה בן ה-16 שישב אף הוא מאחור היה בהכרה לאורך כל התאונה", היא מתארת.

"בהתנגשות עם הגמל הרגל של שי ננעלה על הגז והם נכנסו בתוך ברז של מקורות ולנווה נפתחה הדלת. אני לא יודעת איך הוא עשה זאת, כי בדרך כלל נווה הוא ילד מאוד מופנם, אבל הוא פשוט הציל את המשפחה הזאת. הוא יצא לכביש להזעיק עזרה והוא עשה זאת אחרי שבדק להם דופק וידע כבר שאח שלו נהרג. זה היה עניין של שניות ואם הוא לא היה עושה זאת, חגית ושי כנראה שלא היו נשארים בחיים. הילד הזה גיבור".

מה הם מספרים מרגעי התאונה?

"הם לא ראו את הגמל ופתאום נכנסו בו. שי לא זוכר כלום, אבל נווה זוכר הכל והוא אומר שלא ראו אותו בכלל. היה פה נס, כי הגמל התהפך מעל האוטו, אבל לא כלפי פנים, אלא כלפי חוץ והוא רק גירד את הרכב. בדרך כלל במקרים כאלה, הגמל נופל על הרכב עם כל הכובד שלו. אם זה היה קורה, כנראה שכולם היו נהרגים במקום ובמקרה הזה, ליאל ספג את כל הכובד שלו. דרך אגב, עד עכשיו לא יודעים למי היה שייך הגמל, כי היה לו שבב חיצוני והבעלים של אותו גמל גזר לו את האוזן עם השבב. אין באמת אכיפה ומשהו שמונע מהגמלים האלה להתפרץ לכביש".

יש לכם הרבה ביקורת כלפי המדינה וזו ביקורת היא לא חדשה.

"יש ביקורת ונכון שהיא לא חדשה. הכביש הזה מאוד מסוכן ומי שנוסע בו על בסיס קבוע, יכול להבין שהוא מסוכן בעיקר בלילה. אין תאורה וגמלים זו לא החיה היחידה שמסתובבת שם, יש גם חמורים שמסתובבים. הכביש מאוד מוזנח, בעיקר מכיוון מצפה רמון לכיוון באר שבע. יש בו גם סיבובים חדים ואם לא יעשו משהו, זה רק עניין של זמן עד ההרוג הבא. לא עושים עם זה שום דבר וחושבים שהצבת שלט יכולה לפתור את הבעיה. גמלים לא יכולים לקרוא וגם אנחנו כנוסעים, קשה לנו לקרוא את השלט בלילה כי זה מקום מאוד חשוך. צריך לעשות משהו מעבר, כי כרגע אין פתרון. זו שטות לאבד ילד על דבר כזה, כי אם היו לוקחים את הנושא הזה ברצינות ומטפלים בזה לפני, זה היה נמנע. בגלל זה המלחמה שלנו. כרגע, ליאל הוא רק מספר נוסף בסטטיסטיקה והיום זה אנחנו, מחר זה יכול להיות כל אחד אחר".

בבר מצווה של ליאל ז"ל לפני כשנה. עם אימו חגית

שלא יהיה לשווא

"ליאל היה ילד מיוחד מאוד ואני יודעת שבדרך כלל יש נטייה להגיד על כל ילד שהולך, שהוא היה יחיד ומיוחד, אבל במקרה הזה זה באמת הילד", אומרת נטלי. "הוא היה ילד של אהבה ונתינה ואחרי המוות גילינו עליו הרבה דברים שהוא היה עושה, כמו ליזום מפגשים של ניצולי שואה במצפה רמון. הוא היה עוזר להמון קשישים מיוזמתו והיה פשוט ילד מדהים. הנוכחות שלו תמיד הייתה מורגשת בבית וזה משהו שמאוד יחסר לנו. הוא מאוד חסר לי. עד עכשיו, לא כל כך עיכלתי מה קורה, כי גם כשסיפרו לי התעסקתי יותר באחותי, במה איתה. אבל זו אבידה מאוד גדולה למשפחה הזו".

מה מצבה של חגית?

"חגית עדיין נמצאת במצב לא פשוט. היא מגיבה ומתאוששת, אבל עדיין לא מודעת לכל מה שקרה ולכך שהיא איבדה את הבן שלה. שי, האבא, מתמודד לבד עם הכל ונווה, בגלל שהוא ראה מראות קשים, הוא ממש בטראומה ולא מצליח לישון בלילות. המשפחה פשוט מפורקת. הסיטואציה כרגע מאוד קשה ואנחנו מרוכזים בחגית. לא היה לנו זמן אפילו להתעסק באובדן של ליאל. חשוב שהיא תקום על הרגליים ותשתקם ואנחנו לא יודעים איך לבשר לה. אחרי שהיא תתגבר על הפגיעה בפן הפיזי, היא תצטרך להתמודד גם עם פן הנפשי".

אומרים שזה נס שהיא בחיים בכלל.

"כשהיא הגיעה לבית החולים, הרופאים לא נתנו לה לשרוד ואמרו לנו שאו שהיא תלך, או תהיה צמח. מה שקורה איתה עכשיו זה באמת נס. היא יצאה מטיפול נמרץ, משתקמת, מגיבה והזיכרון שלה לא נפגע, אבל השיקום יהיה מאוד ארוך ואנחנו לא יודעים מתי נוכל לספר לה. היה רגע שהיא ביקשה את ליאל ואמרנו לה שהיא צריכה להתרכז בשיקום שלה. שהכל בסדר ושתדאג לעצמה ולא נכנסים לזה יותר מידי".

גם במצבם הקשה, דודזאדה לא מוותרת על האופטימיות. "יכול להיות משהו מנחם במוות שלו, אם בגלל זה יטפלו בבעיה הזו וזה ימנע ממשפחות אחרות לעבור טרגדיות קשות כאלה. חשוב שזה לא יהיה לשווא, שזה ישנה את המציאות שלנו", היא אומרת.

היה ילד של אהבה ונתינה. נטלי וליאל