כבן שכול אתוודה שקצת היססתי ולא בדיוק ידעתי איך לגשת לעניין. כל אחד חווה את היגון מהזווית שלו, עולם מלא שהכיר ונקטף בטרם עת. פתאום אתה רואה שכנה, חברה, שותפה שלך, ועוד לפני שהספקת להגדיר את המפגש הזה של שניכם יחד, היא יושבת מולך ומתחילה לספר. אתה מנסה לנתק את הרגש שצף, מקשיב באדיקות, מבין ואפילו מזדהה, מצליח להיכנס לעומקם של רזי האובדן שלה ולמצוא המון במשותף. ברור מאליו, זה לא אותו הדבר, הכל קרוב ובו בזמן גם כל כך רחוק, משתנה – מאב לאב, מאם לאם, מאח לאחות וממשפחת שכול אחת לאחרת.

"אנחנו שנינו מאותו הכפר", כתבה נעמי שמר, המשוררת הלאומית. ספק אם לכך שבעיצומה של השיחה הנוגעת, אותו הפזמון המתנגן בראשי, התכוונה המשוררת. כשחושבים על זה, גורלן של משפחות שכולות נכרך יחד, הן בעצם מאותו הכפר.

"השארת חלל ריק"

יהיה אכזרי לומר, אך לסיפורו של סמ"ש (סמל שני) רמי זוארי ז"ל שנלקח בדמי ימיו, היה ניתן לכתוב סוף אחר. מי שכונה "רמבו הבאר שבעי", רצה וחלם משמר הגבול לאורך כל ילדותו, הוביל, הנהיג, היה לנער פעיל חברתית ולאחר מכן גם לחייל למופת, נרצח על ידי מחבל בירושלים.

ינואר 2008, שעות הערב המאוחרות. מחבל מגיע למחסום ראס חמיס, באזור מחנה הפליטים שועפט. המחבל פותח באש לעבר שוטרי משמר הגבול ששמרו במחסום, וכבר בתחילת האירוע נהרג סמ"ש רמי זוארי ז"ל. כדור בודד שפגע מטווח אפס בגזע המוח של הלוחם האמיץ, לא הותיר לו סיכוי. הרוצח הספיק לפצוע לוחמת אחרת ומיד נמלט מהמקום.

ביום שאחרי, הגיעו אלפים לחלקת הקבורה הצבאית בבאר שבע, כדי ללוות את החייל המצטיין בדרכו האחרונה. מאות לוחמי מג"ב וחברים ליחידה, מפקדים ובני משפחה היו שם. בלוויה נכחו גם השר לביטחון פנים, מפכ"ל המשטרה ומפקד מג"ב שנשאו דברים וחלקו כבוד אחרון לפקודם המוערך.

"חבריך לפלוגה המומים, כואבים ולא מפסיקים לספר על אומץ הלב שלך, על העזרה שתמיד ידעת לתת, על הרגישות ועל תחושת השליחות שתמיד אפיינו אותך", אמר מפקד עוטף ירושלים דאז, עמוס יעקב. עוד הוא גילה בגאווה: "רמי חסם בגופו את הרוצחים ומנע אסון". זוארי ז"ל, הותיר אחריו שני הורים דואבים, שלוש אחיות ואח קטן. אבלה וכואבת, אחותו הבכורה – בת אל, ספדה גם היא על קברו הטרי של אחיה: "אח יקר, איך נקטפת? אמרת לי שהכל יהיה בסדר, אבל השארת חלל ריק".

"או מג"ב או כלום"

"רמי חסם בגופו את הרוצחים ומנע אסון". זוארי ז"ל | באדיבות המשפחה

יותר מעשור לאחר האסון, בת אל מדברת על האח האהוב, הגעגוע העז, החיים שהשתנו והזיכרונות שלא מרפים, בהם היא נאחזת ומהם היא שואבת את הכוחות להתמודד עם השכול והאובדן המתמשך. "אני הכי פייטרית בחיים שלי", היא מעידה על עצמה, "אבל כשמדברים על רמי, פתאום אני לא מוצאת את המילים. קשה מאוד להסביר מה הוא בשבילי, כמה טוב לב הוא היה, ההרגשה אף פעם לא עוברת ומוסברת מהסיפורים", מבהירה תוך בכי חרישי וחיוך שמתגבר מבעד אליו.

כשביקשתי להכיר קצת את רמי, היא סיפרה על אח קטן וחבר קרוב כאחד: "רמי נולד כשנה וחצי אחרי, בגלל פער הגיל הנמוך, גדלנו כחברים. בילינו המון יחד והקשר בינינו היה קרוב מאוד. אחי היה אוהד שרוף של הפועל באר שבע וחובב מוזיקה מושבע. המוזיקה ליוותה אותו לאורך כל חייו. כמדי שבוע, בכל יום שישי רמי נהג לשחק עם החברים כדורגל וכשחזר היינו מקשיבים יחד למוזיקה".

הילד הלבבי, התחנך במקיף ג' בעיר והיה מוקף בחברים שליוו אותו לאורך כל הילדות: "רמי היה אוהב אדם, הוא היה מחובר מאוד לחברים שתמיד סבבו סביבו. האישיות המכילה שלו סיפקה להם כתף תומכת ואוזן קשבת. הוא תמיד בלט, תמיד היה במרכז כל חבורת צעירים שהקיפה אותו". בת אל מוסיפה על דמותו המשעשעת של אחיה, שתמיד דאג לרומם את רוחם של כל רעיו: "רמי ניחן בחוש הומור מיוחד, תמיד מצא את הבדיחה המתאימה כדי להצחיק את כולם, זה כישרון שהיה רק לו".

הנער החסון הצהיר תחת כל עץ רענן על הרצון להתגייס למשמר הגבול. ככל שקרב יום הגיוס, כמיהתו להתחייל גברה וכשנשאל אודות הרצונות הצבאיים, הוא תמיד חרץ בלשונו: "או מג"ב או כלום". והנה, בדיוק ביום השחרור של בת אל, התגייס אחיה הקטן לחיל שתמיד כיוון אליו.

"הוא נורא רצה משמר הגבול, התכונן ונערך לזה כאילו זה הדבר החשוב בעולם. למרות שאמא שלנו התנגדה לתפקיד צבאי שיסכן אותו, הוא נורא התעקש, היה דרוך וחדור מטרה. הוא לא ממש שאל אותנו, זה מה שהוא רצה וזה מה שקרה, הוא התגייס למג"ב".

האחות הבכורה, שבדיוק סיימה את השירות ביום ההוא, הגיעה עם שאר המשפחה למעמד הגיוס המרגש של אחיה הצעיר: "נזרק אורז ונשפכו מים, היו המון בכי והתרגשות. הוא היה בהלם שבכינו וקצת הבכנו אותו, אבל הוא הבין. אנחנו במשפחה, תמיד מתרגשים קצת יותר מדי באירועים כאלה".

תקווה ומרץ להתקדם לתפקידי פיקוד, חלום שנגדע בידי המרצח. זוארי ז"ל (באמצע) | באדיבות המשפחה

מורעל ודרוך, עד כדי התאהבות בשירותו הצבאי, הפיק רמי ז"ל את המיטב ממנו. בזמן השירות, החייל הטרי היה מלא תקווה ומרץ להתקדם לתפקידי פיקוד, חלום שנגדע בידי המרצח. אולם, חרף הסכנות התדירות שיודע לוחם מג"ב בעת פעילותו, ידע זוארי ז"ל להרגיע גם את החששות מהבית: "רמי ידע שאנחנו מתפוצצים מדאגה בבית כשהוא מסכן את החיים, הוא לא נתן לנו להרגיש אפילו לרגע שהוא יכול להיפגע. 'תפסיקו כבר לדאוג, זה כמו לשמור בקניון', הוא נהג לומר. ברור שזה לא מתקרב למה שבאמת קורה בשטח".

מנציחים את רמי

את אותו מקרה מר שבישר סוף טרגי מאין כמותו, בת אל משחזרת שהרגישה. סתם כך, קשר על טבעי בין שני אחים: "בתוך תוכי ידעתי שעומד לקרות משהו רע לאחי. זה היה ביום שישי, אני לא גרה בבאר שבע, אז בגלל התחושה הרעה והמחשבות השליליות, נסעתי להורים שלי באמצע הלילה. במקביל התקשרתי למטה מג"ב, סתם ככה, מתוך תחושה פנימית – אף אחד בקו השני לא הבין בכלל מה רציתי. לימים, התגלה שממש בזמן שיחת הטלפון שלי למטה מג"ב, הובילו את הגופה של רמי לזיהוי. בהתחלה חשבו שמישהו סיפר לי בלי שיצאה ההודעה הרשמית, אבל לא, הרגשתי לבד. אחרי כן, כבר הגיעו ממג"ב לדבר עם ההורים, אמא שלי טרקה את הדלת ולא רצתה לשמוע, היא ראתה אותם בפתח הבית וידעה מה הבשורה שעומדת לבוא".

לאחר שתיקה חרישית, שאלתי בנימה אופטימית זהירה:..

איך ממשיכים מכאן?  

בת אל חייכה וסיפרה על החיים שהשתנו בן רגע, בעקבות המעשה הנתעב שלקח ממנה את אחיה: "בגיל 21, זה פתאום התבגרות מואצת, לדעת לחזק ולהרים את כולם. כבת בכורה הפכתי להיות הדמות הדומיננטית בבית, המלכדת. מה שבאמת מחזק, אלו המון טקסים ופעילויות שאנחנו עושים למען ובעקבות המורשת של רמי, כדי להעביר אותה ולהמשיך אותו".

כך נמצא המפלט מהכאב, בדמות הנצחתו של "רמבו": "הכנסנו ספר תורה על שם רמי, בבית הכנסת בשכונה יא' בבאר שבע", מספרת האחות הבכורה לבית זוארי.

"לא מזמן, בסיום המסלול של לוחמי מג"ב, נערכה צעדה לאורך שמונה קילומטרים בעיר, כ-180 טירונים שעברו את כל הדרך אל מול היכרות עם המורשת של רמי. לפני כשנתיים, נערך ערב במרכז הצעירים לזכרו, עם שירים שאהב, ברוח סיפור חייו. אנחנו פועלים יום-יום כדי שהחבר'ה הצעירים – ידעו מי היה רמי זוארי ז"ל".

לצד ההנצחה, ניצב הקשר ההדוק בין חבריו הטובים ומפקדיו של זוארי ז"ל, לבין משפחתו של הלוחם: "החברים הוותיקים ממקיף ג' מגיעים לכל הטקסים והאזכרות. גם החברים מהצבא והמפקדים שמרו את הקשר, אנחנו הולכים לאירועים שלהם והם מקפידים לוודא שהכל בסדר ותומכים, ממש באופן תמידי. משמר הגבול זאת משפחה אחת גדולה, למרות שעברו כבר 12 שנים, המון זמן, יש מי שכאן לצידנו".

בת אל מסכמת במסר חשוב, לכל אחד ואחת מהמתחיילים הבאים: "החיילים שלנו צריכים לשמור על עצמם, שילכו בדרכים בטוחות ולא יתפשרו על שלמות הגוף שלהם ושל החברים שלהם, בשטח ובכלל, בכל מקום". בשנינות היא מוסיפה: "הכי חשוב, שלא ישקרו למשפחות על הסיכון שבשירות שלהם, שיכינו את הקרקע".

צילום: דוברות מג"ב

שאר דבריה המחזקים, לא פחות חשובים. האחות השכולה, הפגינה חוסן מרשים למדי כשאמרה: "כל אחד צריך להבין שיש אנשים שנתנו את דמם ונפשם למען חיים טובים יותר. זאת המדינה שלנו, לטוב ולרע, עם כל הכאב והטוב שבה צריך להודות על הדבש ועל העוקץ. כשרואים שהיום, איך המקרה שלנו מונע פיגועים אחרים והפיקו את הלקחים בגללו, מבינים שזה לא קרה לחינם. אם היו אומרים לרמי שזה מה שיקרה, הוא עדין היה מתגייס למשמר הגבול".

עם חיוך נצחי שתמיד נמצא על פניו, יחד עם צניעות וענווה, הצליח רמי לכבוש את לב כל הסובבים אותו. ילד אהוב, מלא במידות טובות, בעל שאיפות וחלומות רבים שנגנזו ביום בהיר אחד. נדמה כי לרמי זוארי ז"ל, היה עוד המון לתת. עבור כולנו.