בימים כתיקונם, הסטודנטים בבית הספר למשחק גודמן בבאר שבע היו בחודשים האחרונים עמוק בתוך ההכנות להפקות פרי עטם שהיו עולות על בימת בית הספר לקהל. אבל הקורונה הפכה את כל עולם התרבות והשנה התקבלה ההחלטה על "קפיצת ראש", הפקה בה מוצגים ביכורי יצירה פרי עטם של בוגרי מחזור י"ג בגודמן בית הספר למשחק. באירוע אונליין בעמוד היוטיוב של "גודמן". מדובר בהפקה של יצירה אישית- חשופה, אמיצה, נוקבת ומצחיקה העשויה מחומרים שנאספו מעמקי נשמתם. כל סטודנט עשה שימוש בפצע האישי שלו או בכזה שמרעיד את ליבו בחברה בה אנו חיים – כתב אותה, ביים אותה, בנה כוריאוגרפיה, עיצב והכין את יצירתו מא' ועד ת' תוך שימוש בכלים שרכש במהלך 3 שנות לימודיו בגודמן. אחת היצירות היא "גבולות" של השחקנית ש?? ???????(יר אשכנזי (28) מבאר שבע. אשכנזי סיפרה על היצירה כי "זו יצירה שהיא בעצם דיאלוג בין אמא לבת שבדיוק מנסות לשקם את הקשר בניהן אחרי קשר זוגי הרסני וקשה שחוותה הבת, במהלך הדיאלוג קופצים פלאשבקים המוכיחים כי למרות שהקשר נגמר עדיין השרידים נשארו.. את תפקיד האמא גילמה השחקנית שרה וינו אלעד המדהימה שנרתמה למשימה בחיוך גדול וחיבוק רחב".

אז איך הגעת לרעיון של היצירה?

"אחד השיעורים שלנו בבית הספר הוא שיעור 'יצירות אישיות', שיעור שדוחק אותך לפינה, מכריח אותך לחטט עמוק פנימה ובעיקר מעמיד מולך מראה, מראה שמולה אתה חייב להתחבר לעצמך ממקום כנה וחשוף. במהלך השנה נוגעים בכל מיני נושאים, מתנסים בהגשות שונות ובעבודות מגוונות בהן אתה מבטא את עצמך דרך סצנה/ מונולוג/ תנועה ועוד.. לאורך השנה התקרבתי והתרחקתי מאיזו תקופה בחיי בה הייתי במערכת יחסים עם בחור והפסקתי להיות אני.  כל החיפושים שלי אחרי עצמי עבור היצירה האישית הובילו אותי וקשרו אותי לאותה מערכת יחסים בדרך כזאת או אחרת. הבנתי שכבר שנים אחרי אני מסתובבת עם איזו אשמה, זעם גדול ושאלות נוקבות כלפי עצמי כמו 'איך הסכמתי להיות שם' אני הרי מגדירה עצמי כאישה עצמאית וחזקה ולא יכול להיות שמה שחוויתי הוא מה שאני חושבת שחוויתי. ביצירה הייתה הודאה שכך זה היה ואולי אין לי דרך טובה יותר להתעסק בכאב הזה אלא לעבור בצינור היצירה. אז אולי לא הגעתי לרעיון והרעיון קצת הגיע אליי אבל המסקנה הייתה ברורה, היצירה הזאת תהווה לי סוג של התרה עם הסיפור הזה ואולי זכות קטנה להשמיע את קולן של נשים נוספות ואם אגיע לאחת כזאת, שהגבולות שלה קצת טושטשו מבלי שתשים לב, עשיתי את שלי".

מתוך היצירה. צילום: רועי וינברג

על מה היצירה?

"אני חושבת שהיצירה מגוללת קמצוץ מההתמודדות שמצויה ביציאה מקשר מורכב שכזה. יש איזו תחושה סביבתית שברגע שקשר כזה נגמר הוא פשוט נגמר. אבל בהחלט השאריות נשארות, המשחק האכזרי בתבנית של הנפש, הצלקות מתחת לעור שהוא מותיר אחריו, איפה שלא רואים. אני הוגדרתי כפוסט טראומתית, עם טריגרים שמקפיצים אותי לאותם הימים. ישנה אלימות שקטה ששונה אלפי שנות אור מאלימות פיזית, לפעמים אפילו יש תחינה שזה יגיע לשם בכדי שתהיה סיבה אמיתית לצאת, כי ההבנה שמשהו לא בסדר מתעכבת מאוד מלהגיע כאשר האלימות היא רגשית. קשה להסתכל לעבר כזה בעיניים כאשר היית מצוי כל כך נמוך בעיניי עצמך"

ממי קיבלת השראה?

"קיבלתי השראה מצוות היוצרים שהיה שותף ליצירה הזאת, מהמשפחה המצומצמת והחברים הקרובים שהזכירו לי את מי שהייתי עוד לפני הקשר, בגדול קיבלתי השראה ממי שהלך איתי את הדרך הזאת ורקם עבורי את הקרקע הבטוחה לפתוח את הלב ולקבל על הפצעים שלי פידבקים חמים ומחבקים".

למה החלטת לעסוק בנושא הזה ביצירה? 

"לאחרונה נושא האלימות נגד נשים/ גברים, אגב, שאותה אני רואה בדיוק באותה החומרה, מדובר המון, אבל מה קורה ביום שאחרי? אני חושבת שנתקלתי במעט מאוד תכנים, אם בכלל שמתארים את היום שאחרי, את ההסתכלות החדשה על העולם, את ההתמודדות, את הסביבה ואת ימי ההחלמה הלא פשוטים. אני רואה בימים האלו חלק קריטי ועדין ובלתי נפרד מהפרידה הפורמלית מהקשר".

מה התוכניות לעתיד?

"תוכניות הן מילה קטנה לחלומות שאני חולמת בלילה וגם ביום. אני מתכננת לי למצוא לי סוכנות שהיא בית, בימים אלה אני עובדת על המחזה '4.48 פסיכוזה' מאת שרה קיין עם שתי שותפות שלי ליצירה, מפתחת את היצירה האישית לדבר רחב וגדול יותר, יש לי חלום קטן לביים הצגה משלי ואני רוצה בכל גופי את התאטרון חזרה, מחכה להזדמנות לקפוץ לחדר החזרות, למעבדה שבה בניתוח לב פתוח, מפרקים, מרכיבים ויוצרים עולם חדש".