לאור ההצלחה הגדולה בענף הג'ודו באולימפיאדה שנערכה בריו שבברזיל, וזכייתם במדליות ארד של ירדן ג'רבי ואורי ששון, החלטנו לבדוק מה קורה בג'ודו בבאר שבע. הנציג האחרון מהנגב שהיה על הפודיום באולימפיאדה היה אורן סמדג'ה, שכיום הוא מאמן נבחרת הג'ודו של ישראל ומשמש כמאמנו של ששון. סמדג'ה שהוא תושב אופקים במקור, עשה זאת לפני 24 שנים בשנת 1992 באולימפיאדת ברצלונה, עת שזכה במדליית הארד. מאז ועד היום לא הצליח אף ג'ודוקא מהנגב לרשום הישג דומה. מי שייסד את ענף הג'ודו בישראל והקים אותו בבאר שבע, הוא אביו של אורן, מוריס סמדג'ה (84), שפתח בשנת 1961 את המועדון הראשון בעיר, זאת בשכונה ב' במקלט במועדון הנוער. לאחר מכן הוא עבר עם חניכיו לבית הספר "נתיבות יורם" בבאר שבע, ובהמשך, בשנת ,1966 למועדון "נעורים" שבשכונה ד' בבאר שבע. בשנת 1968 נערכה התחרות הראשונה לג'ודו בבאר שבע, ובמרוצת השנים הג'ודאים של סמדג'ה האב, זכו במדליות זהב רבות והפכו לאלופי ישראל. בשנות ה-70 וה-80 נרשמה פריחה ושגשוג במועדון הבאר-שבעי, ומוריס סמדג'ה שהקים באותם הימים את אגודת הפועל באר שבע בג'ודו, וחניכיו היו מתאמנים במועדון "נעורים", שהפך בזמנו למועדון הגדול והטוב ביותר בארץ. סמדג'ה שימש אף כמאמנה של נבחרת הג'ודו של ישראל, שקיבלה בזכותו הכרה עולמית.

מוריס סמדג'ה, האבא של כולם

עד היום מוריס סמדג'ה הוותיק, חי ונושם ג'ודו ומלווה באופן צמוד, כמו אז, את בנו אורן. הוא העתיק לפני מספר שנים את מקום מגוריו מאופקים לנתניה, כדי להיות קרוב לילדיו אורן, איתמר ואיציק, שממשיכים בדרכו בענף הג'ודו. סמדג'ה אף קיבל תפקיד של כבוד מאיגוד הג'ודו והוא משמש כיו"ר וועדת דרגות ואחראי על כל הדרגות בענף הג'ודו. "הוא משמש כאבא הרוחני של כולנו", מציינים אנשים באיגוד. מוריס סמדג'ה עצמו, מספר לאתר "שבע" את ההיסטוריה של הענף. "כשהגעתי לארץ כעולה חדש מתוניסיה, חיפשתי ג'ודו בבאר שבע ולא מצאתי כי לא היה. במקביל עבדתי בחשמל במפעל "חרות", והתחלתי לבנות את הענף שהיה התחביב שלי".

מאופקים לב"ש. מוריס סמדג'ה | צילום: באדיבות המשפחה

הוא ממשיך: "פניתי למספר גורמים שייתנו לי מקום כדי לאמן ג'ודו, ואז נתנו לי איזה כיתה אחת בבית ספר בשכונה ב'. לא היו מזרונים והתאמנו על הרצפה. אני זוכר שהגיעו צרפתים שעבדו אז בהקמת הכור ותרמו לנו מזרונים. עם הזמן הצטרפו הרבה חניכים להתאמן ואז המקום נהיה קטן, והעבירו אותנו למועדון "נעורים". משם יצאו כל האלופים של ישראל, ושם גם התקיימה אליפות ישראל הראשונה לג'ודו".

ומה קורה כיום עם מועדון "נעורים"?

"המועדון הזה קיים אבל לא מתעסק בג'ודו. אני סגרתי אותו בשנת 1986. לפני שנה וחצי בערך, קיבלתי דרגת דאן 8, שזאת הדרגה הכי בכירה בארץ. כל ג'ודאי העבר שלי עשו לי מסיבת הפתעה והזמינו אותי למועדון "נעורים", להיזכר בימים ההם. עשינו גם אימון ראווה היסטורי. אבל כיום המועדון לא מתפקד כמועדון ג'ודו וממש לא הכרתי אותו".

מה אתה אומר על ההצלחה של הג'ודו?

"עבדנו חזק מאוד וקשה כדי להגיע לרגעים האלה וכמעט זכינו במדליית הזהב באולימפיאדה בריו. מה שקרה, לפני חמש שנים התחלפו האנשים באיגוד הג'ודו שהיה איגוד כושל במשך 15 שנה, ועכשיו קיים איגוד חדש, כאשר כל האנשים המובילים הם מבאר שבע. מנכ"ל האיגוד הוא שגיא גור, מאמן הנבחרת זה הבן שלי אורן והיו"ר הוא משה פונטי, שהיה חניך שלי ואימן את אורן, בזכייה במדליית הארד באולימפיאדה בשנת 1992. האנשים האלה מנהלים את האיגוד בצורה עניינית וכל אחד גאון בפני עצמו. הוכחנו שיש ג'ודאים טובים במדינת ישראל, ובסך הכול הייתה רק בעיה של ניהול".

למה בנגב אין מדליסט אולימפי מאז הבן שלך אורן?

"אורן היה ספורטאי עולה, שאני עבדתי איתו באופן אישי. אני זוכר שהוא התאמן איתי עד גיל 16 במועדון 'נעורים' בבאר שבע, אבל לאחר שהמועדון נסגר ואורן התגייס לצבא, הוא כבר עבר להתאמן חמש פעמים בשבוע במכון וינגייט בנבחרת ישראל עם משה פונטי, כאשר במקביל, המשכתי לעבוד איתו בבית באופקים. היה לי סטודיו של 150 מטרים מתחת לבית בשכונת הריף באופקים, ברחוב מרבד הקסמים. גם עכשיו אני חושב שהג'ודאים הטובים והחזקים ביותר נמצאים בדרום, ויש שם הרבה כישרונות שצריכים להשקיע. הבעיה זה הריחוק. אני רק מקווה שבאמת איזה מאמן ייקח את זה הלאה. שהספורטאים או ההורים שלהם יבינו שכדי להגיע לגדולות צריך להשקיע, לעבור לאזור המרכז, שם קיימים המתקנים הרציניים לג'ודו. או לחלופין ללחוץ את הראשים שקובעים בבאר שבע על מנת שיביאו תקציבים. אולי אפילו מאמן ממרכז הארץ שיבוא להעביר השתלמויות, ולהראות לאנשים בבאר שבע איך עושים את זה נכון יותר".

המורשת של אורן סמדג'ה

האהבה הגדולה של משפחת סמדג'ה לג'ודו המשיכה לדורות הבאים. אורן סמדג'ה (46) הוא היחידי בארץ, שזכה במדליה אולימפית גם כספורטאי בגיל 22 וגם כמאמן. לאחר שחזר עם נבחרת הג'ודו של ישראל בשבוע שעבר מהאולימפיאדה בריו, קיבלו אותם כאלף אנשים נלהבים בנתב"ג, בדיוק כמו בזכייה ההיא בשנת 1992. סמדג'ה, אף נפגש עם אנשי הנבחרת אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו, שביקש ממנו להמשיך בתפקידו ואפילו הוציא הודעה רשמית בנושא ברשתות החברתיות: "לאורן יש מורשת. אני מתקשה לדמיין את ענף הג'ודו בישראל, ענף הספורט שבו אנו מצטיינים כל כך, בלי תרומתו ודמותו. אורן, הבאת גאווה לכולנו כל כך הרבה פעמים. ענף הג'ודו זקוק לך. צא למנוחה, אסוף כוחות מחדש, ושוב להוביל את הענף". הדברים של ראש הממשלה נכתבו לאחר שאורן סמדג'ה הרגיש כי העבודה הסיזיפית גורמת לו להיות פחות עם משפחתו ושהוא שוקל בשל כך את עתידו בענף.

אורן סמדג'ה | צילום: קובי אליהו

סמדג'ה עצמו מספר לאתר "שבע" על תחילת דרכו בג'ודו, ועד שזכה בדאבל המדליות האולימפי כמתחרה וכמאמן. "אבא שלי הוא מייסד הג'ודו בישראל ו'נזרקתי' לשם. יש לי אחים ואחיות שהם אלופי ישראל בג'ודו ומשם הכול התפתח במטרות וביעדים, כשרציתי להצליח כילד קטן. כבר בגיל 3 וחצי. אבא שלי אימן אותי. בהתחלה התאמנתי באופקים ומשם עברתי לבאר שבע, למועדון "נעורים" בשכונה ד'. בהמשך הכול התפתח, הצבתי מטרות והתגשמו לי החלומות. הייתי אלוף ישראל, אלוף אירופה, אלוף עולם ומדליסט אולימפי. יכולתי לעסוק בהרבה דברים אחרים, אבל החלטתי ורציתי להתמקד רק בג'ודו".

כמה השפעה הייתה לאבא שלך עלייך?

"עברתי הרבה מאוד אנשים בקריירה שלי, אבל אבא שלי היה הכי דומיננטי. בסיום הקריירה שלי כספורטאי, הדבר הראשון שעשיתי, הודיתי לאבא שלי על הרצון שלו ושלי להיות הכי טובים בעולם, ושהמשפחה שלי יתגאו בי. אחרי שפניתי ליעד הבא שלי כמאמן על מנת להביא ספורטאים ישראליים להישגים גדולים, והצבת מדינת ישראל כאחת המדינות המובילות בעולם בתחום הג'ודו, אז שוב אבא שלי היה הבן אדם שרציתי שיתגאה בי ושאני אגרום לו לאושר".

מה היה בך שלא היה אצל אחרים שכן הצלחת לזכות במדליה אולימפית?

"כספורטאי היה לי כישרון מטורף. ההצלחה שלי נבעה מעבודה קשה וכמובן שקיבלתי גם את נשיקת האלוהים, שמעניקה לי בעצם את היכולות להצליח ולהגשים את החלומות שלי. אני חושב שהאמונה במה שאני עושה והראייה העתידית בהצבת המטרות בלי למצמץ בדרך וללכת עד הסוף, הם שהובילו אותי".

מתי ידעת שתזכה במדליה אולימפית כספורטאי?

"ידעתי תמיד שאני אזכה במדליה אולימפית. זה משהו שהיה כתוב מלמעלה. אלוהים נגע בי באותו יום. וגם ידעתי שאני אזכה במדליה אולימפית כמאמן. יש לי את באר המשאלות שהבת שלי עשתה לי והכל כתוב שם. רגע לפני שאני יוצא למשימות שלי בעולם, הדברים כתובים. וזה בדיוק מה שכתבתי. אין לזה הסבר, אבל זה כוח עליון שעזר לי. באולימפיאדה בסאול בשנת 1988, בה לא היו נציגים מישראל בג'ודו, אבא שלי אמר לי שאני אזכה במדליה באולימפיאדה הבאה בברצלונה בשנת 1992, וכך באמת היה. זה היה תקדים, כי עד אז לא היו מדליות ולא הייתה מסורת בג'ודו לישראל".

מוריס עם ואורן סמדג'ה | צילום: אלבום משפחתי

אתה זוכר את היום של הקרבות?

"זה היה יום אחרי שיעל ארד זכתה במדליה. היו שישה קרבות עם איפון אחרי איפון, שערכו 7 דקות ו-11 שניות, במקום חצי שעה. אלוהים נגע בי באותו היום. עשיתי את זה בצורה מאוד משכנעת ומהירה, והעמדתי את המדינה על הרגליים".

איך 24 שנים לאחר מכן, לא יצא מהנגב ספורטאי כמוך?

"מי שיקרא את סיפור החיים שלי יבין שמגיל 16 יצאתי להתאמן במכון וינגייט. אבא שלי היה לוקח אותי מאופקים לתחנה המרכזית בבאר שבע, ומשם הייתי לוקח אוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב, ואחר כך עוד אוטובוס לוינגייט, ואז חוזר לבאר שבע, ואבא שלי היה מחכה לי בשעה 12 בלילה כדי להחזיר אותי לאופקים. זה קשור לעובדה שכל המשפחה שלי נרתמה למשימה הזאת. ראשי ערים בכל המקומות בארץ לא מייחסים הרבה חשיבות לספורט. אם ייפתח בעתיד מרכז גדול לג'ודו שייאגד בתוכו את כל הספורטאים שבעצם חולמים, אז מתוך 100 חולמים, בטוח ייצאו שלושה או ארבעה. אני פתחתי מרכז כזה באופן עצמאי באבן יהודה, ושם אני מאמן את טובי הג'ודאים שרוצים להגיע להישגים. בבאר שבע אין מרכז שכזה, ולא הצליחו לשחזר את הימים של מועדון 'נעורים' עם אבא שלי".

ספר על ההיכרות שלך עם משה פונטי?

"אנחנו כבר הולכים יחד 40 שנה בדרך ארוכה. אני זוכר את פונטי כשהייתי בגיל 4. הוא התאמן במועדון 'נעורים' אצל אבא שלי. עם השנים הוא הפך להיות המאמן שלי באולימפיאדות, והיכולות שלו הצליחו להביא אותי להישגים בינלאומיים. עשינו ביחד היסטוריה גדולה מאוד למדינת ישראל. הוא בן אדם מאוד חשוב ודומיננטי מבחינה אישית, רגשית וגם מקצועית. הוא בן אדם חזק מאוד עם חזון ומטרות. הוא צריך להוביל את הספורט הישראלי בכל צורה ובכל דרך. אין הרבה אנשים כאלה".

ברמה האישית, אתה לא מרגיש פספוס שלא זכית בעוד מדלייה אולימפית כספורטאי?

"לא. הקריירה שלי הייתה מאוד קצרה, אבל אני חתום על כל הישג גדול של מדינת ישראל. מדלייה באליפויות עולם, שתי מדליות באליפויות אירופה ומדליות אולימפיות כמאמן וספורטאי. לא הצלחתי באולימפיאדת אטלנטה כי הייתי פצוע קשה מאוד, אומנם התחריתי אבל זה היה חסר סיכוי. אני חושב שהפציעה הזאת חישלה אותי וגרמה לי להיות מי שאני. כל מה שקורה בחיים שלי אני מקבל לטוב ולרע. כשסיימתי את הקריירה אמרתי תודה רבה למי שהיה איתי ולבורא עולם".

כמאמן נבחרת ישראל, יש בבאר שבע עוד ספורטאים כמו אורן סמדג'ה?

"יש הרבה ספורטאים שיכולים להיות כמו אורן, אבל פשוט צריך לאתר אותם, לטפח אותם ולהביא אותם להתאמן במרכז הארץ. זאת הצטברות גדולה מאוד של דברים שקרו לי, ואני מקווה שזה יקרה גם לאחד מהם. יש מישהו עתידי, אבל קשה לי מאוד להעריך ואני לא רוצה לנבא בנושא".

קראת מה שכתב לך ראש הממשלה?

"ברור שקראתי מה שהוא כתב לי. אני מאושר שראש הממשלה נרתם לכל הסיפור האישי שלי. אם זה מגיע לרמות כאלה שראש הממשלה מעורב, אז זה בעצם מעיד על המדינה העוצמתית שיש לנו. אני שמח שהוא הזדהה איתי על ההקרבה שלי ומה שעבר עליי. זה גורם לי הרבה גאווה".

אתה באמת מתכוון לפרוש?

"אני לא אמרתי שאני פורש, אלא לוקח פסק זמן כדי להיות עם המשפחה שלי, אשתי והילדים, לראות אם אני רוצה להמשיך לעוד קדנציה של ארבע שנים בתפקיד מאמן נבחרת ישראל בג'ודו. נתתי המון אנרגיות וכוחות בתקופה האחרונה ואני עדיין לא יודע. הלב שלי כולו בצורת מגן דוד בצבע כחול לבן".

בסיום, לאורן סמדג'ה היה חשוב לציין: "אני אוהב את באר שבע והדרום ותמיד הרגשתי את עצמי דרומי, גם באישיות שלי".

סגירת המעגל של משה פונטי

אחד החניכים של מוריס סמדג'ה, היה משה פונטי הבאר-שבעי, שבמרוצת השנים אימן את אורן סמדג'ה, בתקופה שזכה במדליית הארד באולימפיאדה. כיום, פונטי משמש כיו"ר איגוד הג'ודו של ישראל, ומספר על סגירת המעגל שלו. "אני מרגיש שסגרתי מעגל. אני זוכר שבתור נער צעיר אהבתי כדורגל והלכתי לשחק בליגה של בן יעקב. לאחר מכן, חבר שלי משכונה ה' בה גרתי, סיפר לי שפתחו חוג ג'ודו בשכונה ד' במועדון 'נעורים'. הלכתי איתו לשם ומוריס סמדג'ה זיהה את הפוטנציאל. הייתי הולך ברגל כמה פעמים בשבוע משכונה ה' לשכונה ד'. בהתחלה לא התלהבתי מהג'ודו והחלטתי לחזור לשחק כדורגל, אבל כששמעתי שאליפות ישראל בג'ודו תהיה בבאר שבע, חזרתי למוריס וגם זכיתי במקום הראשון. הייתי אלוף ישראל בג'ודו במשך כמה שנים. בהמשך השתתפתי גם באולימפיאדה בלוס אנג'לס בשנת 1984. עם השנים מוניתי של ידי שלמה חיון שהוא באר-שבעי והיה יו"ר איגוד הג'ודו, למאמן נבחרת ישראל".

משה פונטי | צילום: דני מרון

על ההיכרות עם אורן סמדג'ה מוסיף פונטי: "את אורן ראיתי בפעם הראשונה כשהיה בן 4 במועדון 'נעורים'. הוא היה מגיע לאימונים של אבא שלו. החיבור שלנו נוצר כשהייתי מאמן הנבחרת ועבדנו במשותף במכון וינגייט. הוא היה מגיע במשך השבוע באוטובוסים מאופקים למכון וינגייט רק כדי להתאמן אצלי. לאורן היה כוח מתפרץ בלתי רגיל, ותמיד ידעתי שהוא יזכה במדליה באולימפיאדה. היה בו משהו מיוחד שלא היה בספורטאים אחרים. היו לנו שאיפות שאורן יזכה במדליה אולימפית נוספת באולימפיאדה שנערכה בשנת 1996 באטלנטה שבארה"ב, אבל אורן נפצע ולמרות זאת החליט להתחרות, אבל הפסיד בסיבוב השני. בשנת 2000 הוא לא השיג את הקריטריון לאולימפיאדת סידני, ואז פרש".

כיו"ר איגוד הג'ודו מה תעשה כדי שיהיה מישהו מהנגב שיביא מדלייה אולימפית נוספת?

"החלום שלי הוא שמישהו מבאר שבע יזכה במדליה אולימפית, ואני מאמין שזה יקרה. יש לכם את אלכס רסקופין, שנמצא בהתקדמות ובאולימפיאדה הבאה בטוקיו בשנת 2020  הוא מועמד לזכות במדליה. מבחינתי אני אעשה את הכול כדי לעזור לג'ודו בבאר שבע. כבר עשיתי פה בשנה האחרונה תחרות ג'ודו בקונכייה, ובשנה הבאה אני מתכנן לקיים בבאר שבע את אליפות ישראל בג'ודו. אני אביא לפה את ירדן ג'רבי ואורי ששון, כדי שיעבירו אימונים לדוגמה. חשוב שהג'ודו יהיה בתודעה של האנשים, ואני זוכר שאחרי שאורן סמדג'ה זכה במדליה אולימפית בשנת 1992 כמות הג'ודאים בארץ גדלה בשליש".

אפשר להצליח בבאר שבע?

"כמובן שגם עיריית באר שבע צריכה לתמוך בענף הג'ודו ולהגדיל את התקציבים. יש פה בעלי מקצוע טובים, אבל מי שבאמת רוצה להצליח יהיה חייב לעבור למרכז הארץ, כי שם נמצאים הג'ודאים הכי חזקים. פה אין להם עם מי להתחרות ואין את התנאים הנדרשים".

מטניה סימן טוב ועד אלכס רסקופין

בבאר שבע קיימים מספר מועדוני ג'ודו, שעדיין לא הצליחו לייצר את אורן סמדג'ה הבא. אחת ההבטחות הכי גדולות של הג'ודו בבאר שבע הייתה טניה סימן טוב (28), שזכתה בעברה במדליית זהב באולימפיאדת הנוער בצרפת בשנת 2003, ובשלוש מדליות זהב באליפות אירופה לנוער שנערכו בזמנו בהונגריה (2002), בולגריה (2004) וקרואטיה (2005) וארבע פעמים הייתה אלופת ישראל לבוגרות, אך פציעות קטעו את הקריירה שלה. בשנת 2009 היא קרעה את הרצועה הצולבת הקדמית בברך ומאז פרשה. היא עזבה את הארץ ועברה להתגורר בניו זילנד. סימן טוב השתייכה למועדון "אלוף הג'ודו בבאר שבע", בראשותם של איגור ויעקב דרק. משה פונטי יו"ר איגוד הג'ודו התייחס לנושא: "למרות הפציעות של טניה, האנשים באיגוד הג'ודו הישן עשו לה רגליים ולא נתנו לה להתקדם. רצו כל הזמן רק להכשיל אותה". כעת, השמות שאמורים להביא תהילה מחודשת לבירת הנגב, הם אלכס רסקופין, יאיר אלקינד, מיכאל גבריאלוב ורינתה פוטולוקוב. יעקב דרק מסביר מדוע אף אחד מחניכיו לא השתתף באולימפיאדה האחרונה בריו: "רסקופין התחיל את הקריטריון מאוחר בגלל שהיה ספורטאי צעיר, ולכן לא היה באולימפיאדה. הקריטריון הוא ארבע שנים שבו צוברים ניקוד, ולרסקופין היו חסרות שלוש שנים של תחרויות בוגרים. אלכס הוא מבחינתי מספר אחת ואלוף האולימפיאדה בנוער. אנחנו בונים עליו לאולימפיאדה הבאה בטוקיו בשנת 2020".

ולמה לוקח כל כך הרבה זמן לבנות ג'ודאי מצליח?

"הג'ודו בבאר שבע הוא חזק וזכינו לאחרונה ב-55 מדליות באליפות ישראל. לגבי אולימפיאדה זה תהליך קשה שלוקח הרבה זמן. טניה סימן טוב לקחה את זה כמפעל החיים שלה, אבל הפציעות הכריעו אותה. אני בטוח שאם היא לא הייתה נפצעת, היא הייתה זוכה במדליה באולימפיאדה. גם אורי ששון וירדן ג'רבי התחילו מלמטה, ונבנו מגיל צעיר. המועדון שלי קיים 15 שנה ולא הצלחנו עדיין לייצר מישהו לאולימפיאדה. צריכים להבין, לספורטאי יותר קל להצליח אם הוא גר במרכז הארץ, כי הוא קרוב למכון וינגייט, שם מתקיימים אימוני נבחרת ישראל. לספורטאי צעיר מבאר שבע יותר קשה להגיע לשם בקטע הכלכלי, וגם בקטע הפיזי והלימודים. רק מעטים יכולים לעשות את זה.  זה לא קל, זה ענף שדורש הרבה מספורטאי, ורק מעטים יכולים להגיע לטופ. אני מאמין שאלכס רסקופין נמצא בדרך הנכונה, כי הוועד האולימפי משקיע בו והוא מתגורר במכון וינגייט כדי שלא יעשה כל הזמן את הנסיעות האלה".

אופקים נפרדת ממוריס סמדג'ה

לאחר שנודע על מותו של מוריס סמדג'ה ז"ל, פרסם ראש עיריית אופקים, יצחק דנינו, פוסט בו כתב: "אופקים כולה משתתפת בצערה של משפחת סמדג'ה היקרה, עם מותו של מוריס סמדג'ה, ממייסדי ענף הג'ודו בישראל, תושב הרשות במשך שנים רבות, אשר הסב גאווה רבה לעיר.

"סמדג'ה נולד בטוניס בשנת 1932 ועלה לישראל בשנת 1961. עם עלייתו הגיע למעשה לארץ גם ענף הג'ודו הישראלי ההישגי: במשך שנים רבות הצמיח דורות של ספורטאים ומאמנים, ביניהם בנו האהוב אורן, אשר המשך את דרכו והיה לספורטאי הישראלי השני שזוכה במדליה אולימפית, והראשון שזוכה במדליה אולימפית כספורטאי פעיל וכמאמן. בשנת 2015 קיבל מוריס דרגת דאן 8, הדרגה הגבוהה בישראל כיום, ובשנת 2022 זכה בפרס מפעל חיים בספורט מטעם משרד התרבות והספורט.

"משפחת אופקים מרכינה ראש ואבלה עם לכתו של אחד מסמלי העיר, איש צנוע ועניו, אשר הביא תמיד כבוד גדול לרשות, ומאחלת למשפחת סמדג'ה היקרה שלא תדע עוד צער. עיריית אופקים תנציח את זכרו".