יומיים לאחר התבוסה למכבי תל אביב וסיום העונה הראשונה של תומר יוספי בקבוצת הבוגרים של הפועל באר שבע, תומר יוספי מתיישב לראיון ראשון בקריירה – סוג של חותמת שעשית משהו ככדורגלן, כמו לקבל תעודת זהות באזרחות, אם תרצו. רק לפני כחצי שנה, לא הרבה הכירו את יוספי בן ה-20 מלהבים; היום, כולם רוצים לראיין אותו.

"האמת, אני מתרגש", מודה יוספי. "האם עשיתי משהו? אולי התקדמתי צעד קטן מהנוער לבוגרים. צריך להמשיך לעבוד קשה, ולהמשיך ביכולת הזאת גם בעונה הבאה. אני צריך להראות לכולם מי אני", אומר בצניעות מי שהצליח לנפץ את תקרת הזכוכית של הפועל באר שבע, בכל מה שקשור בשילוב שחקני בית בעשור האחרון. אז, מי אתה תומר יוספי?

מי אתה יוספי? | באדיבות הפועל באר שבע

"הרגשה חלומית"

"אין לי איזה סיפור מעניין, ששווה לעשות כתבה רק בגללו", אומר לי יוספי כבר מההתחלה, "שום דבר מיוחד". הוא לא מבין, שעצם היותו שחקן בית של הפועל באר שבע, כזה שמקבל דקות משחק, זה הסיפור, וזה אולי סיפור הספורט הכי גדול פה בנגב בעשור האחרון. תשאלו את עמראן אלקרינאווי, תשאלו את דן או עמית ביטון, תשאלו כל כדורגלן שדרך במחלקת הנוער של הפועל באר שבע מאז שאלונה ברקת קנתה את המועדון, וחלם ללבוש אדום.

גם ליוספי, זה חלום ילדות. אבל הוא, בניגוד לכולם, גם הגשים אותו. וזה לא שהוא היה הכוכב הכי גדול במחלקת הנוער או השחקן הכי מוכשר. אבל, הוא שונה, הוא חושב שונה. אותו לא מעניין שהוא שחקן בית. לא מעניין אותו לשמוע דוגמאות על שחקנים שגדלו פה ולא הצליחו. והוא לא מסתנוור מכך שמשחקים לידו שחקנים שעשו דבר אחד או שניים בקריירה, שעלו מיליוני שקלים, ושאם קנו אותם, כנראה שגם צריך לתת להם לשחק.

"אני מסתכל רק על עצמי", הוא אומר. "אני לא חושב שאני צריך להסתכל על שחקנים אחרים שעלו הון כסף, או על שחקן שבא מהשכונה ועולה מאות שקלים; אני צריך להאמין בעצמי, ולא להסתכל על אחרים. כשאני רואה שחקנים כאלה; שחקן ששיחק בצ'לסי, שחקן נבחרת ניגריה ושחקני נבחרת ישראל, יש לי הרבה מה ללמוד מהם, וזה רק יכול לעזור לי בכל אימון ומשחק. הם מדברים איתי, ועוזרים לי המון. ככל שהרמה יותר גבוהה, זה משפר אותי".

לא מסתכל על שמות ותג מחיר, רק על עצמו. יוספי עם האסיילבנק וסאבו | צילום: דני מרון

רק לפני שנה, יוספי עוד שיחק בנוער והיה כמו כולם – באר שבעי, שלמד בבית הספר "מולדת". ואז, שנה אחת במקיף ו' וסיום תיכון ב'אשל הנשיא'. כמו כולם, הוא אהד את הפועל באר שבע ביציעים "מגיל קטן". הוא חגג איתם באליפויות, כאב בהפסדים, אבל בעיקר חלם, שיום אחד, כמו שהוא שר לשחקנים שהוא מעריץ, ככה גם הקהל ישיר לו. ואז, פתאום, הוא מקבל הודעה שהוא מתחיל להתאמן בבוגרים.

"זו הייתה הודעה מאוד מרגשת", נזכר השחקן הצעיר. "הייתה לי תקופה די טובה בנוער, וכשאמרו לי שאני עולה להתאמן באופן קבוע עם הבוגרים שמחתי, כי זה לא מובן מאליו שבקבוצה עם שחקנים כאלה שישלבו אותי. לא ציפיתי לזה", הוא מודה.

יוספי ביציעים בטרנר | צילום: פרטי

"זו הרגשה חלומית, לראות שחקנים כמו מאור מליקסון ובן שהר, שאני רואה אותם בטלוויזיה ומעודד אותם, פתאום לשחק לצידם. פתאום לחבק אותם אחרי גולים. אני תמיד מאמין בעצמי ולא מסתכל על אחרים, אבל זה מרגיש כמו חלום".

ואולי זה הסיפור של יוספי; כ-30 שאלות "זרקנו" על המתראיין הצעיר, במרביתן התשובה כללה את המלים "מאמין בעצמי", "לא מסתכל על אחרים" ו"עבודה קשה". וכששואלים אותו למה דווקא הוא זה שקיבל את ההזדמנות, הוא אפילו לא מנסה לחשוב על תשובה; זה לא מעניין אותו. מה שמעניין אותו, זה שקיבל אותה.

"מגיל קטן אני עובד קשה ותמיד רוצה להוכיח לכולם שגם אם זה מועדון גדול כמו הפועל באר שבע, אני יכול להביא את היכולות שלי לידי ביטוי", הוא אומר. "אני מקווה שזה לא יהיה רק בעונה הזאת, ושאעשה עוד צעד ואתקדם בעונה הבאה, ואראה דברים יותר מרשימים".

"לשחק באירופה"

תומר הוא בנו של עו"ד חיים יוספי, דמות מוכרת בנגב, שכיהן בעבר כחבר מועצת עיריית באר שבע וכיו"ר הנהלת החברה הכלכלית של העירייה. מגיל 8, יוספי האב גידל בעצם את תומר ו-2 אחיו לבדו, וליווה אותם. אחיו אייל אגב, היה כישרוני לא פחות, ושיחק בליגה הלאומית, כשעד לפני כמה שנים היה גם במכבי באר שבע ולבסוף פרש, לאחר שהחליט ללמוד מדעי המחשב.

האח אייל יוספי במדי מכבי קריית גת | צילום ארכיון: EYOYA

בגילאים של יוספי הצעיר, העולם מתחלק ל-2: אלה שאוהדים את רונאלדו, או אלה שאוהדים את מסי. יוספי אוהב את ברצלונה ומסי", הוא אומר, "כי אני אוהב את הפשטות שלו במשחק, איך הכל הולך לו בקלות, ונראה פשוט".

והחלום? "החלום הוא לשחק באירופה, כשהחלום הגדול הוא לשחק בליגה הספרדית. אני רואה את עצמי מגיע הכי רחוק", הוא משכנע גם אותנו. משכנע לא שיגיע לשם, אלא שהוא מאמין שיום אחד, הוא יכול להגיע גם לשם. הרי, מי היה מאמין, שאחרי שבאר שבע השקיעה כל כך הרבה כסף בשחקני רכש, כדי להצליח ברמה האירופית שחקן הבית הצעיר, שאפילו בנוער לא תמיד ספרו, הוא זה שמסדר לה את הכרטיס לשם, בזכות שער ניצחון דרמטי. יוספי האמין.

"לא האמנתי שהבקעתי", מספר יוספי על השער, ששווה מיליונים מול חדרה. "זה חלום ילדות, שהתגשם לי; להבקיע גול בדקה ה-90 בקבוצה שאני אוהד מגיל קטן – לא ידעתי מה אני עושה באותו רגע, לא ידעתי לאן אני רץ, לא קלטתי שזה גול, פחדתי שזה נבדל, ושילכו ל-VAR. עברו לי אלף סיטואציות בראש. רק חיפשתי את ברק. להודות לו על הכל".

ואם כבר מזכירים את שער הבכורה שלו, ישנו פרט פיקנטי במיוחד, הרי שבדרך עקיפה הוא גם סידר פרנסה טובה למשפחה שלו; כשאין ספק שהאוהד רן פרידמן, שנשוי לאחותו של תומר, קפץ יותר גבוה מאחרים בשער הזה. גם בקיץ הזה, ל"שורה ראשונה", חברת הנסיעות שלו, שמוציאה אוהדים למשחקי הקבוצה בחו"ל, תהיה לא מעט עבודה.

"האמת, שזה לא עלה לי בראש", מודה יוספי, "כי אני לא חייב לתת גול או בישול בכל משחק; יותר חשוב לי להוכיח את עצמי, בשביל הקהל ובשביל המועדון. אני שמח שעשיתי את זה, עד עכשיו".

"ההשראה שלי"

מאיפה כל הביטחון הזה?

"זו הזדמנות בשבילי; אני לא צריך לעלות למשחק בהרגשת פחד. אם המאמן מעלה אותי, הוא כנראה מאמין בי, ואני צריך להחזיר לו ולאוהדים. זו הזדמנות, שאני מחכה לה מגיל קטן".

רק לפני חצי שנה, ישבת ביציעים, וראית שחקנים מוחלפים בדקה ה-30, אחרי טעויות. לא פחדת שזה יקרה גם לך?

"כל משחק שאני עולה, אני מדבר עם עצמי, ואומר לעצמי שאני לא עולה למשחק נטול טעויות. אם אני עולה, ולא איבדתי כדורים, לא בעטתי לשער, ולא עשיתי כלום, לא יגידו שלא הייתי טוב, ולא יגידו שהייתי טוב – לא יגידו כלום. אז ההיפך, אני תמיד עושה את מה שאני חושב לנכון, כמו שאני משחק עם חברים בשכונה וכמו שאני משחק עם החבר'ה בנוער. אני צריך להראות את הכישרון שלי ושאני עובד קשה. זה הכל".

איך מתמודדים עם זה שאחרי משחק פחות טוב אומרים שאתה לא שחקן, ומתלהבים ממך רק בגלל שאתה שחקן בית, ואחרי משחק טוב או שער, אומרים שאתה הברדה הבא?

"יום אחד אני יכול להיות למעלה, ויום אחד למטה; הגלגל תמיד מסתובב לו והכדורגל מאוד דינאמי. תמיד, יהיו כאלה שיהללו אותי, ויהיו כאלה שתמיד יורידו אותי למטה. אני לא מסתכל על כתבות או מה אומרים בתקשורת; יותר חשובה לי הדעה של הצוות המקצועי, זה מאוד משפר אותי. גם המשפחה שלי, כולם 'שרופים' על כדורגל ומבינים ואחרי משחקים אני חוזר הביתה ורואה משחקים כדי להבין מה עשיתי טוב ומה פחות טוב. גם על שחקנים אחרים, כדי שאלמד מהם".

ככה ייעשה לאיש שכל באר שבע חפצה ביקרו. יוספי | צילום: דני מרון

מי מייעץ לך לפני משחקים? למי אתה מקשיב?

"אני תמיד מתייעץ עם אחי הגדול ועם גיסי, לפני משחקים. הם מאוד עוזרים לי בכדורגל, ומכוונים אותי במשחקים; אומרים לי מה לעשות ומה לא לעשות".

האם כישלון הקריירה של אחיך זה משהו שעזר לך?

"ראיתי את אחי משחק מגיל קטן, והוא ההשראה שלי; הוא השריש בי את זה. אפשר להגיד שכן, כי רציתי להחזיר לו, ולתת משהו למשפחה, אבל אחי לא עצוב מזה שהוא לא שחקן כדורגל; הוא יותר שמח מזה שאני מצליח. כשעליתי לשחק בבוגרים, או כששמתי גול, אני שמח שהוא ראה את זה, וזה עשה לו כיף. יש לזה יותר עוצמה".

"להאמין בעצמי"

"בהתחלה זה היה קצת קשה, קצב אחר לגמרי", נזכר יוספי באימון הראשון שלו בבוגרים. "הייתי מחזיק קצת כדור ובום, מפרקים לך את הרגל. הרגשתי מוזר עם הכדור והבנתי שזה שונה לגמרי, רמה אחרת, קצב שונה, הכל שונה". יוספי הבין, שכדי להיות ברמה שלהם, "אני צריך להיכנס לקצב שלהם, ללמוד מהשחקנים שעברו הכל בחיים והייתי עושה איתם שיחות. רוב השחקנים בקבוצה עושים איתי שיחות", הוא מספר. "אם הייתי עושה אימון פחות טוב, הם לקחו אותי לצד ואמרו לי לא להתרגש. 'זה שאיבדת כדור או החטאת מול השער, תמשיך ככה, גם אנחנו התחלנו כך'".

ובכל זאת, לא תמיד היית כוכב ענק בנוער, ולא כל המאמנים האמינו בך.

"היו תקופות פחות טובות והיו מאמנים שונים, אבל הכדורגל הוא דינאמי וצריך להמשיך להאמין בעצמי. לא 'הורדתי רגל מהגז', גם כשלא שיחקתי. השנה שבה אתה חריג גיל, זו השנה הכי קשה והשנה שבה אתה הכי צריך להוכיח את עצמך. גם כשלא שיחקתי הייתי קם בשבת, עושה אימון ובא לראות את הנוער. אני חייב להאמין בעצמי".

השמועה אומרת שאתה חייב את התודה למאמן הספרדי, שזיהה את הפוטנציאל שלך.

"יכול להיות, אבל יש גם הרבה מזל, ויש את אליניב (ברדה), שתמיד דיבר איתי; הוא אמר לי לא 'להוריד את הרגל מהגז', והוא תמיד הרים אותנו, את כל החריגים. יש לאליניב ולמאמן הספרדי חלק מאוד גדול בזה, אין ספק".

האם היית מקבל הזדמנות לדעתך, אם באר שבע הייתה רצה לאליפות? יותר קל לקבל הזדמנות בעונה כזאת?

"שוב, אני לא מסתכל על העונה ועל איך שהיא התפתחה; אני שמח שקיבלתי את ההזדמנות, אבל כישרון זה לא הכל וצריך לעבוד קשה".

עבד קשה במרכז השדה. יוספי | צילום: דני מרון

די בטוח שגם דן ביטון דיבר על כישרון ועבודה קשה, אז מה שונה אצלך?

"אני לא חושב שיש פה משהו שונה; אני מסתכל על הדרך שלי. אולי היה יותר קשה להצליח פה כי זאת הייתה עונת אליפות, אבל אני חושב שהוא השתלב די יפה והצליח. הוא עשה עונה מדהימה באשדוד, אבל אני לא חושב שההצלחה שלו זה משהו שנוגע לי. כולם שחקנים טובים, אבל אני קיבלתי את ההזדמנות, וניצלתי אותה".

"קהל מדהים"

כבר במשחק הבכורה מול מכבי חיפה, היית מהבולטים.

"לפני משחק הבכורה, ברק דיבר איתי שיחה ארוכה ואמר לי לא להתרגש, לשחק כמו שאני משחק באימונים ולהיות חוצפן, כי הוא תמיד הגב שלי והוא מאחוריי. זה הכניס אותי בכלל למשחק, כי מאמן כמו ברק בכר מדבר איתי; זה נתן לי המון".

מה קרה לכם העונה?

"עונה די קשה; לא ציפינו לעונה כזאת והיו גם משברים, עליות וירידות, אבל צריך כבר להתרכז בעונה הבאה, שנחזיר לקהל ולמועדון. אני מקווה שנמשיך ביכולת של חמש השנים האחרונות, בהן עשינו תהליך מדהים".

אי אפשר להמשיך לעונה הבאה, מבלי לדבר על התבוסה למכבי תל אביב במחזור האחרון…

"אני מאמין שנחזיר להם (לקהל), בשנים הבאות. זו אכזבה מאוד גדולה. רצינו להחזיר את הכבוד שלנו לקהל וזה לא הצליח במשחק הזה. אני מאמין שניתן עונה הרבה יותר טובה. יש לנו קהל מדהים, והם נותנים לי המון כוח ותשוקה באיך שהם אוהבים אותי. אני אשמח להחזיר להם הרבה יותר בעתיד. זה מרגש וחלמתי על זה, גדלתי פה, ואני מאוד אוהב את הקהל הזה ואת האהבה, שהם מראים לי במשחקים".

הספרה 15 שהייתה בעבר של יוסי בניון כשהוא עלה לבוגרים, לא מכבידה עליך?

"אני לא מסתכל על איזה מספר יש לי על הגב; יותר חשובה היכולת".

15 החדש. יוספי | צילומים: דני מרון

תומר יוספי בן ה-50 מתיישב לספר לנכדים על הקריירה, מה הוא יספר?

"אספר להם שעברתי קריירה מפוארת, בין אם בהפועל באר שבע, או באירופה. אני מאמין שבעבודה קשה אפשר לעשות הכל. אני באמת מאמין בעצמי ואם תתעקש, אני יכול לדמיין על ברצלונה, אני תמיד מאמין שאגיע הכי רחוק".

וזה הסיפור של תומר יוספי, חברים; הוא פשוט מאמין. בכישרון, בעבודה קשה ובהזדמנות שתגיע. הוא לא מסתכל על אחרים, לא מעניין אותו מה כותבים או אומרים עליו. וברצלונה, חלום גדול ככל שזה לא יהיה, פתאום נהיה ריאלי, כשמסתכלים על יוספי כשחקן בית שמשחק בהפועל באר שבע בעידן אלונה ברקת. עד לא מזמן, גם זה היה בגדר חלום לא ריאלי, פה בנגב. אולי אפילו קשה יותר מלהגיע לברצלונה.