לאחר לילה שמח במיוחד בו חגגנו את הזכייה המתוקה הזו בגביע, התעוררתי לבוקר אופטימי במיוחד. עונה מטלטלת עברה עלינו. לא רק קורונה. בעיקר עזיבתה של אלונה. לא ניתן להמעיט באירוע כל כך דרמטי. פרידה סיטונאית משחקני מפתח ועוד תלאות. אלונה היתה בעלת החזון והגשימה הלכה למעשה: באר שבע יודעת להיות מועדון גדול ומצליח. זה היה תפקידה ההיסטורי. הזכייה בגביע היא תחילת העתיד. עתיד שבו שחקני בית יהוו את השלד של המועדון. הם יונהגו על ידי אלופי בית כמו ברדה ומליקסון, ינוהלו על ידי אסי רחמים וימשיכו לקלוט ולטפח ילדים, נערים ונוער.

לתוך השלד היצוק הזה יצטרפו כוכבים כמו ז'וסואה ואקולטסה. על מיגל איני מדבר כי הוא כבר שחקן בית. במילים אחרות, נבנה פה DNA ש? ל הפועל באר שבע. וזה ממלא את ליבי גאווה ואופטימיות.

וכן, כנראה שבשנתיים שלוש הקרובות לא נהיה אלופים. זה בסדר. בונים את בית המקדש הבאר שבעי. זה הזמן של כולנו האוהדים לתת כתף, אהבה, סבלנות וכן, גם הרבה רכישות של מנויים. יהיה כאן הליך בריא ומנוהל שיצמח ויהווה מופת. אני משוכנע בכך. ולכן, הגביע הזה מתוק מאוד בעיניי, בעיקר כי הוא מסמן התחלה. תארים הם תוצאה של דרך, והיא נסללת בימים אלה.

וכל זאת בניגוד לגביע הקודם של 1997. אז הגביע היה סיומה של תקופה. פירוק ללא זריעה מחושבת. אם ננסח את האסטרטגיה ואת המטרות בצורה צלולה וחדה, נדע לפסוע בהן. עלינו להתבונן בבנייה של ליברפול בשנים האחרונות. נעשתה שם עבודה מדהימה. מכבי תל אביב היא מועדון נפלא ובריא, אך ה DNA שלו אינו מתאים לנו. ליברפול הוא מודל לימוד מדוייק.

הכותב הוא איש נדל"ן ופירסומאי לשעבר