וואלק מה צריך הבן אדם? לא יודע. פעם חשבתי שהחיים הם יציבות, סירים על הגז, גינת ירק, לנוח על שזלונג, להזמין תור בקליק, לעשות דוש, לקרוא ספר לפני השינה ולישון עד מאוחר בשבת, אבל אז הגיע ערס מפורטוגל ושינה לי את כל מה שידעתי על העולם הזה.

הרי מה אנחנו בלי ריגוש? בלי הכיף והדאחקות? בלי הסטירה על העורף מדי פעם ובלי לשבור מוסכמויות? חרא על כולם וחרא על השיעמומון שיש לנו בליגת העל, אין היום דבר אמיתי יותר מז'וז'ו חלאסטרה המכונה גם  זו'סוואה פשקיירה.

הגביע הזה לא רשום על בכר ולא על אלונה שזרקה אותנו בסמס כאילו לא היינו מאוהבים 14 שנים. הגביע הזה לא רשום על אבוקסיס שהראש שלו בנבחרת ולא על שחקני הבית, עם כל האהבה לילדים. הגביע הזה רשום על הקוסם ז'וז'ו. אחד משלנו.

יש תחושה שהוא עזר לאולטראס לארגן אבוקות לחגיגות, יש תחושה שהוא אוכל לחם עם אריסה ומסתובב יחף בשכונה ד', יש תחושה שהוא עושה משמרות אצל אורי בגט, שהוא מבקש בעברית שבורה "עם חריף, בלי ביצה" כשהוא מזמין בורקס אצל אומי, שהוא אומר לרוביק שלום עם 2 נשיקות. יש תחושה שהוא אחד משלנו, ובדיוק בגלל זה התואר הזה, הוא המרגש ביותר מאז האליפות הראשונה. כי הביא אותו שחקן בית מפורטוגל, לבד, בלי עזרה מאף אחד.

כמו בדייט מוצלח, ברגע של הנשיקה הראשונה, הייתה תחושה שאנחנו לבד בעולם. רק אוהדי הפועל באר שבע וז'וז'ו, מחייכים עם העיניים ויודעים שלא משנה מה יקרה, תמיד יהיה לנו את הערב הזה כזיכרון מיוחד.

זו לא ביקורת על הקבוצה, על הניהול, על השחקנים – זו באמת הערכה ואהבה לפסיכופט הזה שהגיע משומקום ולימד אותנו שלא צריך להיוולד בסורוקה בשביל להיות באר שבעי אורגנל.