ועדה להערכת מסוגלות הורית נועדה לבדוק את היכולת של ההורים לגדל את הילד כראוי ולדאוג לו לכל צורכו. במקרים של סכסוכי משמורת בתי המשפט נעזרים בוועדה כדי לקבל החלטות בנוגע לילדי הצדדים.
בתי המשפט מחליטים לשלוח הורים לאבחון תחת עינה של הועדה גם במקרים בהם יש חשש לאלימות או להתעללות במשפחה.
אמיר ואני יצאנו מהועדה בשקט מוחלט, ראו על אמיר שהוא לא נושם, ראו שהוא מחכה לדברי הועדה שתאשר שהוא אב ראוי לאותם ילדים שגידל מיום שנולדו. ברגע שיצאנו מפתח הבניין הישן והמתקלף ועברנו את השערים השחורים הכבדים שלו לרחוב הסואן, אמיר לקח נשימה עמוקה, עצר ואמר לי: "יהיה בסדר, הם בדקו מספיק טוב הם יודעים את האמת". הסתכלתי עליו ורציתי לנחם אותו, אבל גם לא רציתי לטעת בו תקוות שווא מאחר ולא ידעתי מה תחליט הועדה ואני לא מאמינה בהבטחות שווא של תוצאות שאני לא יכולה לשלוט בהן, ידעתי שאני אעשה הכל כדי לעזור לאמיר כי אני מאמינה לו בלב שלם אבל לא יכולתי להבטיח שהועדה תגיע לאותן מסקנות כמוני.
עברנו 48 שעות מתוחות, אני המשכתי בעבודתי ואמיר המשיך בשלו, הוא התקשר כל כמה שעות לשאול אם יצא דוח הועדה, באחת השיחות הוא אמר לי: "עוד מעט ראש השנה, אם הועדה לא תקבל החלטה גם את החג הזה אני לא אזכה לחגוג עם הילדים שלי?".
בתום 48 שעות קשות מנשוא קיבלתי את דוח הועדה, מיד התקשרתי לאמיר שהתקבל הדוח, אמיר שהיה באמצע ישיבה בעבודה, יצא מהחדר מיד, בידיים רועדות פתחתי את הדוח מתוך האימייל המשרדי ושם נכתב באותיות קידוש לבנה: "משמורת משותפת".
אמיר לא היה צריך יותר מזה כדי לפלוט זעקת רווחה, הוא לא הפסיק להודות לנו ויחד עם זאת ידענו שעננה כבדה מרחפת מעל לראשו מאחר ורק שלב אחד במאבק נמצא מאחורינו.
השלב הקריטי ביותר שהביא איתו את המשקעים הגדולים ביותר בין אמיר לבין גרושתו היה מאחוריהם, אמיר זכה בדבר הכי יקר בעיניו ילדיו, המאבק על הרכוש נתפס בעיניו שולי וזניח לעומת השנה שעבר בה הוכפש, הופלל והגרוע מכל דמותו הושחרה בפני ילדיו.
שלחנו את אמיר לשקם את מערכת היחסים עם ילדיו, לקחת אותם לטיפול שיאפשר להם להתגבר על האמירות הקשות ששמעו ועל המשקעים, ילדיו של אמיר חשו אותה תחושת רווחה כמוהו בדיוק, הם שמחו לשהות יחד עם אביהם בבית שהקים למענם.
אמיר וגרושתו קיבלו פסק דין לעניין הסדרי השהייה של כל אחד מהם עם הילדים, הלוואי ואפשר היה לומר שמכאן הם חיו באושר ועושר, המציאות רחוקה שנות אור מסרטים רומנטיים, אמיר החל לקחת את הילדים לקבל טיפול, הילדים שילמו מחיר יקר על המאבק שהוריהם ניהלו על גבם, המידע שהגיע לאוזניהם הותיר אותם מצולקים ומלאי משקעים.
הסיפור של אמיר הוא סיפור אחד שהתרחש במספר חזיתות במקביל, אני אספר אותו מנקודת ההתחלה בכל נושא בו ניגע ויחד נצא למסע של תיק גירושין מורכב שהפך למלחמה שסופה יתגלה בהדרגה עם כל חזית שאחשוף בפניכם והפתרון לה.
כאשר אני מביטה על מצב נתון אני אף פעם לא מכנה אותו בעיה, מצב נתון הוא תמיד סיטואציה מאתגרת שאפשר לגשת אליה ממספר זוויות, אסטרטג טוב יודע לבחור בזווית הנכונה ולצפות את התוצאה.
ביום שאשתו של אמיר הודיעה שהם מתגרשים אמיר הגיע בתום יום העבודה כאשר ברצונו לשוחח עם אשתו, לבחון האם יש פתח לשיח, לשלום בית, אשתו של אמיר שקיבלה עצות אחיתופל נערכה מבעד מועד, הזמינה משטרה שתפנה את אמיר מביתו שלו, כאשר היא טוענת טענת שווא שאמיר פעל כנגדה באלימות על מנת שהמשטרה תגיע ואמיר יפנה את ביתו.
בבושת פנים לקח אמיר מעט מחפציו וכדי לא לייצר סצנה על יד הילדים פינה את ביתו בשקט גמור וליבו נחמץ בקרבו כשהוא עוזב את אותו בית שדאג לפרנס יום וליל כדי לשמח את אשתו והילדים.
הגשת תלונת שווא כדי לעשות שימוש ציני במשטרה פוגעת בעבודת המשטרה, חמור מזה פוגעת באותן נשים שבאמת זקוקות בזמן אמת לגלגל הצלה ואני באופן אישי מתנגדת באופן נחרץ לאופן הפעולה הזה, הרי כולנו מכירים את הסיפור של פטר והזאב, מי שקורא "זאב זאב" לשווא בסופו של דבר ביום הדין, בשעת האמת יעמוד לבד מול הזאב.
המילה ביתו לא נבחרה באקראי, הוריו של אמיר בחרו לחלק את רכושם לילדיהם בעודם בחיים. אמיר, אשתו והילדים התגוררו בבית שהוריו של אמיר נתנו לו בלבד במתנה.
חוק יחסי ממון קובע שנכסים שקיבל אדם במתנה במהלך תקופת הנישואין לא יחולקו בין בני הזוג. הוריו של אמיר שעמדו היטב על טיב אופייה של אשתו וראו את הנולד, בחרו לרשום הערת אזהרה בטאבו המונעת מאמיר לבצע עסקה כלשהי בביתו שקיבל מהם במתנה.
אמיר פונה מביתו, עבר להתגורר בבית הוריו ונכנס למאבק של חייו על אבהותו, כשהסתיים המאבק על האבהות, נאלץ אמיר לשנס מותניים לקראת מאבק חדש – המאבק על הבית.
בשבוע הבא אביא את ההמשך וכלים מעשיים לפתרונות באמצעותם קידמנו את הסכסוך לפתרון.

הכותבת היא עו"ד נאוה אנקרי מלמד, שותפה במשרד עורכי דין קארו, אנקרי ושות' המתמחה בדיני משפחה