שלוש מחשבות על הקורונה

1. בדידות
השיעור הראשון שאנו למדים בילדותנו – הישארו יחד. טובים השניים מן האחד. השיעור הנוכחי – התבודדו.
בעת בה אנו זקוקים באופן נואש לאהובינו, אנו מצווים לשמור מהם מרחק של שני מטרים לפחות.
לפי מנהג עתיק, ספינות הנגועות במחלה הושארו בלב ים ארבעים יום. נגיף הקורונה טרם התפשט בקרב כולנו, אך הבדידות הפושה בנו זה שבועות הותירה אותנו להפליג יחד בים סוער מאוד מאוד של בדידות. דבר אחד ברור בתקופה זו – עלינו להיות בודדים יחד. לא לשם העונג בלבד מזמרים אנשי איטליה ממרפסות הבתים, כי אם לשם הסולידריות.

2. זקני השבט
פלח האוכלוסייה הנמצא בסיכון הגבוה ביותר הוא הקשישים. שיעורי התמותה הגבוהים מציגים סכנה ממשית לאוכלוסיה הבוגרת, החל מ3.6% בין הגילים 60-69 ועד 14.8% מעל גיל 80. האמת היא שמזמן אין אנו הולכים בדרכם של זקני השבט. "העולם שייך לצעירים" ובכך מדיר מעליו את הזקנה אל גבולות בתי האבות ואל קווי האוטובוס החוצים דרך השוק העירוני. "מה אתם אומרים שכל המבוגרים מגיל 60 ומעלה יכנסו לבידוד?", קוראת כותבת פוסט בפייסבוק. "זה יחסוך מיליארדים למדינה". והיא אינה יחידה בכך. לא מכבר נתקלתי בהצעות לבודד את הקשישים ולהמשיך בשגרת חיינו.
הקשישים, אם כן, הופכים לבעיה החברתית במערכה. לנטל. זו בדיוק השעה להיאחז בחוזקה באנשים האלה, שהמחיר החברתי שנשלם באבדנם הוא אדיר. כוכבת מגפת הקורונה היא האחריות הציבורית שעלינו לנקוט, הפעם עבור אלה שנקטו אותה עבורנו – לא רק במערכות ישראל הגדולות, אלא כשהניחו לחי רכה על מצחנו, נישקו בעדינות וקבעו שיש קצת חום בסך הכל.

3. לכפר על טעויותינו
מבין כל התחזיות העתידיות, הנמתחות בין אדישות והכחשה להיסטריה חסרת פרופורציה, העמידה המגיפה שורה של טענות הקוראות לשינוי. "הקורונה היא שיעור בצניעות ובענווה ובדרך ארץ", כותב שי גולדן. "זו ההזדמנות של האנושות להתחיל לחולל שינוי". קולו מתווסף לקולות נוספים הקוראים לתיקון דרכנו בעולם. אלה רואים את המגפה כהזדמנות לערוך חשבון נפש, להתחיל לנהוג בטבע ובמשאביו ברגישות ולא ברעבתנות ובגזל. הטענות הללו אינן חותרת בהכרח תחת הסדר הקיים, כי אם מוכיחות אותו כבלגן גדול מאוד. מה עשינו מן העולם הזה?
ניתן רק לקוות שתודעת החטא שלנו תלך ותגבר. רק אז, נוכל לכפר על שעוללנו לעולמנו – ואולי ליצור מחדש את גן העדן במקום הזה. ימים יגידו.