ערב מרגש באצטדיון "טרנר" השבוע, כשהפועל באר שבע נפרדה סוף כל סוף מהמאמן הכי גדול שלה בהיסטוריה, ברק בכר. "הוכחת שחלומות מתגשמים", אמרה לו אלונה ברקת ולרגע אחד, תחת הגשם השוטף, בים מחיאות הכפיים, למאמן ששם אותנו על המפה האירופית היה נראה שאנחנו בתוך חלום. "אפילו אלוהים בוכה", חשבתי לעצמי באותם רגעים, כשניסיתי להתייבש מהמבול.

הרי, איזו קבוצה נוספת בכדורגל הישראלי, או בכלל, עושה טקס פרידה למאמן שרק לפני זמן קצר היא בחרה שלא לבחור בו. באיזו קבוצה נוספת ניתן למצוא כמה מאמנים שעבדו 3 שנים ברציפות ויותר?

אבל, בכדורגל שלנו כמו בכדורגל שלנו, כשהגשם נחלש, מתחילים להריח את ריח הדשא באוויר. ולניחוח הזה, אחרי שמתעוררים מהחלום, היה ריח קצת מסריח.

ולמה מסריח? כי למאמן שעשה פה את מה שאף אחד לא עשה לפניו, מגיע יותר; מגיע לו אצטדיון מלא באוהדים אמיתיים, ולא חצי ריק כמו שהיה השבוע, כשחלק מהאוהדים קיללו אותו לא מזמן. מגיע לו לעשות סיבוב של מלך, להעביר את השרביט ליוסי אבוקסיס, ולהגיד לכם, לנו, כמה מלים. ובכר, השתיקה שלו הייתה רועמת יותר מהסערה שהשתוללה מעליו…

ועוד משהו היה חסר לי, אם כבר נפרדו מבכר, למה לא להיפרד ממישהו שכל כך חיכו לו, שרוקד על הדשא בקצב הסמבה, שהבטיחו לנו שכשהוא יחזור הבעיות יפתרו? מישהו שלא כל יום משחק בבאר שבע שחקן כמוהו. איך זה שלא נפרדו מ… פאוליניו? אחרי כל התרומה שלו למועדון?…

ועכשיו ברצינות, מגיעות לבאר שבע ולברק בכר מחמאות על סטנדרטים חדשים שהנחילו בארץ כדורגל הבלוף שלנו, גם אם אפשר לעשות את זה טוב יותר. יחד עם זאת, בכר הוא רק חצי מהסיפור, כשהחצי השני הוא יוסי אבוקסיס, שכבר במשחקו הראשון ב"טרנר" עשה כמה דברים שקודמו לא הצליח לעשות.

ראשית, אבוקסיס ניצח במשחקו הראשון בהיכל הקודש של הכדורגל הבאר שבעי, ובכר עשה רק תיקו.

שנית, אבוקסיס הראה שאצלו אין פרות קדושות, שהוא מתחיל דף חדש, ומבחינתו גם לשחקן כמו בן ביטון יכולה להיות תחרות בהרכב. והדבר הכי חשוב, שלפחות בינתיים, יוסי עונה על שאלות ומדבר במסיבות עיתונאים, ולא רק מדקלם דף מסרים, שתמיד כתובות בו אותן הקלישאות.

כי לפעמים, אם אין לך באמת מה להגיד, או שאתה לא יכול לענות, מכל סיבה שהיא, עדיפה שתיקה רועמת.

להתראות ב"טרנר", יאללה לז…מבר את מכבי