טורים אישיים

הרומן שלי עם "וסרמיל"

טורים אישיים1 ביוני 2019    6 דקות
0

אילן שי התחיל את הרומן שלו עם האצטדיון העירוני ב-1965, עבור ליאן וילדאו זו נוסטלגיה מתוקה מהולה ברתיעה, אופיר בן שטרית עדיין זוכר את המשחק הראשון שלו ושלומי דניאלי לא יכול היה לעצור את הדמעות... של בניון

הרומן שלי עם "וסרמיל"
צילום: ארכיון "שבע"

אילן שי, כתב עיתון "שבע": "את הרומן שלי עם וסרמיל התחלתי בסמוך לעלייתי ארצה, בינואר 1965, ואני נער בן 12 ו-8 חודשים. גדלתי בשכונה ד', ובמקביל להכנות לבר המצווה בבית הכנסת 'קדושי אושוויץ', לא רחוק ממרכז גילת, עשיתי היכרות עם האצטדיון העירוני. אז היינו חבורה של ילדים שאך הגיעו ארצה מארבע כנפות תבל: בני מצ'כיה, ראול מארגנטינה, מוריס ממרוקו, רן וזאב מפולין, ניסים מטוניס, אהרון ושמעון מקובה ואני מברזיל. מה שחיבר אותנו, היה הכדורגל.

היינו מעמידים בשטחים שבין ה'בלוקים' (כך כינינו אז את הבניינים בהם גדלנו) ארבע אבנים, שתיים מול שתיים כשערים, והיינו משחקים. כולם רצו להיות 'אחמר' (שמואל אדמון), נידם ונומה. בשבתות היינו נפגשים 'למטה' ועושים את הדרך, שאז נראתה ארוכה, מהשכונה, דרך 'המכתש', בואכה דרך מצדה ועולים לכיוון האצטדיון. הריטואל היה קבוע: מגיעים לגדר הרשת שהקיפה את המגרש, בודקים היטב איפה אין סדרנים, מטפסים מעל הגדר (אוף כמה מכנסייים קרענו…), מרביצים ריצה של כשלושה מטרים עד לפסגת הסוללה שהקיפה את המגרש, ולימים הפכה ליציעים. ברגע שהגעת לפסגת הסוללה, יכולת להרגיש בטוח. מעולם לא תפס סדרן ילד שהצליח להגיע לפסגה, שמעברה השני – הארץ המובטחת, הדשא.

אז, חדרי ההלבשה היו ב'בית הפועל' שמעבר לכביש, בשכונה ב'. אהבנו לראות מרחוק את השחקנים עושים את הדרך ברגל עד למגרש, וכך לנחש את ההרכב הפותח. בתום המשחקים, היינו ממהרים לשכונה כדי להמשיך ולשחק כמו אליהו עופר ומשה מלאך, עד שמקהלה של הורים הייתה מוציאה את הראש מהחלונות וקוראת לנו בקולי קולות ובמבטאים שונים "לעלות הביתה"!

לימים, הצטרפתי להנהלת מחלקת הנוער של הפועל באר שבע. זה היה לאחר האליפות הראשונה, אשר גם בה נפגשו דרכינו. בטקס האליפות הראשונה, שנערך על הדשא, הדרכתי קבוצת ילדים ששיחקו ב'ליגת בן יעקב', והוטל עלינו להכין שלטים עם האותיות: "מ-ה-א-ל-פ-י-ם ל-א-ל-ו-פ-י-ם", כשכל שחקן מחזיק שלט עם אות אחת, וכשניתן הסימן, הם הניפו אותן, אותו אות לפי הסדר.

במשך 20 השנים (1995-1975) בהן עסקתי במגוון של תפקידים במחלקת הנוער, נערכו אינספור הקפות אליפות וזכיות בגביע המדינה לגילאים השונים על הדשא של האצטדיון העירוני.

"כאילו לא עברו 54 שנים מאז ראיתי אותו בפעם הראשונה". שי | צילום: אלבום אישי

פרק נוסף ברומן שלי עם האצטדיון היה בכובע של עיתונאי. עקבתי אחרי קבוצות הבוגרים, הנוער, הנערים והילדים באמצעי התקשורת השונים, ואף נפלה בחלקי הזכות לראיין, לטובת ספרו של אריה רפפורט המנוח ('40 שנות ספורט בנגב') את הגברת לילי פרידמן, אמו המנוחה של ארתור וסרמיל, הילד בן ה-3 שנרצח בשואה, ועל שמו נקרא האצטדיון העירוני.

בשנים האחרונות, אני מגיע לאצטדיון וסרמיל המתפורר כדי לדווח על משחקי הפועל 'השלושה', והוא נראה מוזנח ועצוב, אבל גם כשייהרס, הזיכרונות יישארו כאילו לא עברו 54 שנים מאז ראיתי אותו בפעם הראשונה – גועש ומרגש".

"This is Vasermil"

אופיר בן שטרית, הכרוז במשחקי הפועל באר שבע, אשר הפיק לפני כעשור מחרוזת של שירי אוהדים שהפכו ללהיט ביציעי אצטדיון וסרמיל ולאחר מכן גם בטרנר: "איצטדיון וסרמיל זה בשבילי המסע במדבר של בני ישראל. כילד שגדל על סיפורי האליפויות ההיסטוריים של נומה ברד ואביטן, היה מרגש כל שבת להגיע ל"מיני קוליסאום" שהיה תקוע בלב העיר.

דוד שלי משה היה לוקח אותי בימים שמבוגר היה מכניס ילד עם המנוי ומשם האהבה לקבוצה התפתחה. מיליוני רגעים של אושר שזורים באכזבות גרמו למקום הזה להרגיש בית מוזר – אבל בית. הזיכרון הכי מרגש שלי זה המשחק הראשון שאליו לקחתי את הבן שלי. ילד בן 5 עולה במדרגות של שער 5 עם לא מעט קושי ומאמץ, ואז רואה את הדשא ואומר בקול "ואווו". וסרמיל גרם לך לאהוב אותו בלי להתאמץ. זה הקסם שבו. והוא הוריש אותו בגאווה לטרנר. This is Vasermil".

אופיר בן שטרית | אלבום אישי

ליאן וילדאו, מגיש ושדר ב"כאן", תאגיד השידור הציבורי: "יש לי יחס אמבילוונטי לווסרמיל – נוסטלגיה מתוקה, מהולה ברתיעה. מהצד האחד: שניים מהזרים הגדולים ביותר – חלילוביץ' ורוסו, גם בניון וברדה הצעירים היו שם, המשחק מול ברצלונה ועוד רגעים בלתי נשכחים. כילדים בשער 6, במשחקי ליגה משעממים, היינו מחכים ל"שדרן" – אותו אוהד שהיה קם בלי שום קשר למשחק ומשדר בקולו מהלך שלא היה ולא נברא, עד ל"אולה" של כל האוהדים בסביבה.

ומהצד האחר: הדוחק בכניסה, ריח השתן במנהרה, ירידות ליגה, אלימות, דמעות ואפילו רגעי שמחים שפשוט התפספסו כי היה קשה לראות מהיציעים המרוחקים, אלה שהיו בנויים נורא. וד"ש לעמוד התאורה".

"נוסטלגיה מתוקה מהולה ברתיעה". וילדאו | צילום: פרטי

הילדות שלי

שלומי דניאלי, שדר ספורט 1: "איצטדיון וסרמיל הוא הילדות שלי. זמן איכות עם אבא שלי. בכל משחק בית היינו צועדים יחד ברגל מרחוב ביאליק ועד לאצטדיון, מנתחים את היריבה, חושבים על ההרכב של הפועל באר שבע ומדברים על החיים. בדרך לוסרמיל סיפרתי לאבא שלי את כל החלומות, התוכניות והסודות שלי ולכן מבחינתי, לאצטדיון וסרמיל יש יציע מיוחד בתוך הלב שלי.

המשחק שחרוט אצלי יותר מכולם הוא משחק הירידה של הפועל באר שבע לליגה הלאומית בעונת 97/98 מול מכבי חיפה. במחזור הסיום של הליגה, באר שבע הייתה חייבת לנצח את מכבי חיפה בוסרמיל ולקוות למעידה של בני יהודה. יוסי בניון, שהיה אז נער צעיר בן 18, כבש שער ניצחון דרמטי בדקות האחרונות ורץ בטירוף לשער 2, אבל האוהדים עדכנו אותו שבני יהודה ניצחה ובתוך שניות השמחה שלו הפכה לבכי קורע לב. אני שידרתי את המשחק הזה ב"רדיו דרום" ובכיתי יחד איתו. חשבתי שהשמיים נופלים, סוף העולם. זה היה הרגע הכי מרגש שחוויתי באצטדיון וסרמיל".

דניאלי | צילום: פרטי

כתבות נוספות בטורים אישיים

0

כיצד נאבטח את ילדינו בגנים?

ניר גלבוע, מנכ"ל צוות 3, על עתיד אבטחת גני הילדים: מטכנולוגיות לטשטוש פנים ועד למערכות לזיהוי הבעות פנים

טורים אישיים25 ביולי 2019    3 דקות
0

שי מאילן | גאים בכם!

עמית זיס ויאיר קרביץ מהפועל באר שבע היו שותפים בכירים לזכייתה של נבחרת ישראל באליפות אירופה לנבחרות עתודה. ומה הלאה?

טורים אישיים22 ביולי 2019    3 דקות

כתיבת תגובה