היום כבר ברור, שהאוכלוסייה שנמצאת בסיכון מוגבר בעקבות נגיף הקורונה היא אוכלוסיית הקשישים. בארגון דור לדור פועלים בדיוק עבור אותם הקשישים שנאלצים להישאר בבית. מאי פרץ (26), סטודנטית לניהול מערכות מידע באוניברסיטת בן גוריון היא אחראית המתנדבים באזור הדרום. היא מספרת שהמתנדבים מציעים לקשישים עזרה בצרכי הבסיס שבימים אלה הפכו להיות מורכבים, "המטרה של האגון היא לסייע בצרכים היומיים לקשישים, דברים שלצעירים יותר קל. אם זה קניות בסופר, הדרכה של מחשב, החלפה של נורה ומגוון של דברים שצריכים ביום יום. הקשיש מתקשר ואומר מה הוא צריך ונשלח אליו מתנדב. היום יש כבר 600 מתנדבים שרובים סטודנטים. אנחנו מפרסמים את הפניה שהתקבלה וכמה זמן זה אמור לקחת. במידה ויש מתנדב שרוצה הוא לוקח את הפינה. כמעט ואין פניות שלא נענות".

כמובן שעכשיו, עם התפשטות הנגיף, הפניות מקבלות אופי שונה, "בימים האחרונים הפניות הפכו להיות מסוג אחר בגלל המצב. אם בעבר היה צריך להגיע הביתה לעזור בדברים בבית או לשתות איתם קפה עכשיוזה  עניינים של מחיה. איסוף של תרופות, קניה של מוצרים בסופר, הוצאה של כלב מהבית. אנחנו משתדלים לשמור על ההנחיות של משרד הבריאות לא לסכן את המתנדבים אבל בעיקר לא לסכן את הקשישים".

פרץ מדגישה בשמחה כי בימים האחרונים יש 100 אחוז היענות לפניות, "בימים האחרונים ענינו על כמעט 100 פניות של קשישים ולשמחתי בשלושה ימים היה 100 אחוז מענה. כל מי שפנה אלינו למוקד קיבל מענה. אנחנו מתמקדים בדור השלישי. בנוסף הגיעו מתנדבים רבים, הרימו טלפונים לאנשים שפנו בעבר ושאלו אם צריך משהו. התבצעו 100 טלפונים כאלה. היום אנחנו כבר עומדים על 800 מתנדבים כשרוב האוכלוסייה הם סטודנטים".

פרץ מסבירה כי כשהיא מקבלת פניה קשיש, היא מיד מסתכלת עליהם כמו סבא וסבתא שלה, "מה שגורם לי לעשות את זה שאתה מסתכל על הקשישים שזה כמו סבא וסבתא שלי. אני מבינה בשיחות עם הקשישים שאין מי שידאג להם, אתה מבין היום שאנחנו ממש במצב חירום, כל מי שמחובר לחדשות מבין שהאוכלוסייה שנמצאת בסכנה הם הקשישים, שאתה עוזר להם להישאר בבית אתה בעצם עוזר למדינה ולמשרד הבריאות. בסוף, בדקה הזו לדבר עם הקשיש בטלפון אתה מבין כמה זה עושה לו. אתה יודע ומבין שזה מה שהם צריכים. הרבה לא צריכים שתביא להם משהו, אלא שיחת הפגת בדידות. ממש צריכים רק לדבר. אתה מבין כמה זה צורך בסיסי של אדם, במיוחד עבור קשיש שזה צורך יומיומי. אם אנחנו הצעירים משתגעים בבית, אז הקשישים זה מה שקורה להם בחיי היום".

ילדים חונכים ילדים

עוד אחד מתוצרי נגיף הקורונה היא הלמידה מרחוק. מאות שיעורים מקוונים, הרצאות און ליין ואפילו פגישות שנעשות מרחוק. פרויקט אחד, שמתקיים בבית ספר בארי בבאר שבע, מפגיש תלמידים בכיתה ו' שחונכים תלמידי כיתה ב' וג', והכל נעשה מרחוק.

הדס חג'ג' (33) מבאר שבע היא חלק מתנועת דרור ישראל. במסגרת עבודתה, היא מנהלת את פרויקט ההדרכה של הנוער העובד והלומד בבית הספר בארי, פרויקט שקיים כבר עשר שנים. במסגרת הפרויקט, תלמידי כיתה ו' מדריכים תלמידי כיתה ב' וכיתה ג', פעם בשבוע,"  הפרויקט קיים כבר 10 שנים כחלק מהפעילות של הנוער העובד והלומד. שכבות ו' נחשבים מדריכים, הם עברו סמינר של יומיים, הוכשרו להיות מדריכים, קיבלו את כל הכלים שאפשר לתת ביומיים כדי להיות מדריכים. הפרויקט התחיל בזה שהם מדריכים את כיתות ב' וג' במגוון רחב של נושאים. קבלת השונה, דוגמה אישית כבוגר בבית ספר,  נושאים שמעניינים אותם בנוסף לנושאים שאני, בתוך בית הספר, רציתי להעביר" מספרת חג'ג'.

חג'ג' באחד המפגשים הווירטואליים. צילום: אלבום אישי

כפועל יוצא של המצב, הפעילות כולה עברה לאופן מקוון, "בגלל שאסור להיפגש, ניסינו לחשוב בתנועה מה אפשר לעשות, החלטנו לעשות את זה דרך אפליקציית זום, מפגשים וירטואליים של יותר מ-4 אנשים. מה שעשינו זה ישיבת מדצים דרך הזום. כל מי שמדריך ג' התחבר והסברנו להם איך עושים את זה טכנולוגית. שלחתי להם חומרים והם בחרו משחקים. המטרה היתה לפגוש את החניכים, לשאול מה שלומם. זו היתה פעילות קצרה כי לא נפגשו הרבה זמן". חג'ג' מודה כי בהתחלה, היה צריך לגשר על פער טכנולוגי, "זה היה מאוד מאתגר טכנולוגית בהתחלה, גם להורים וגם לילדים כי הכל נעשה דרך דברים שלא מכירים. אני חושבת שהתגברנו על הכל והמטרה היא להחזיר לשגרה כמה שניתן. לדוגמה להחזיר את הפעולות של ימי שלישי שנעשית פרונטלית ולהעביר אותה און ליין. עד עכשיו זה היה באמת מוצלח וכיף. גם הייתה התרגשות גדולה מההתחלה. זה היה מרגש לראות את זה מבחוץ. אני רק צופה במפגשים וזה היה מאוד מרגש לראות איך הילדים התרגשו לראות את המדריכים ואת הילדים. הילדים גם פגשו אחד את השני וזה היה מאוד נחמד".

הדרכה און ליין. צילום: פרטי

איך גורמים לילדים בכיתה ו' להתחבר לרעיון של ללמד בחופש?

"אלה חניכים שמכירים אותם, ילדים שפוגשים אותם יום ים, נותנים להם חיבוק ואומרים להם שלום, הם עצמם מרגישים את הצורך. בהתחלה כשדיברתי איתם, היה להם קשה להבין איך הם עושים את זה. המדריכים חשבו 'למה שהילדים ירצו'. ברגע שזה קרה, הרבה מהחששות התפוגגו, כשנגמרו הפעולות אמרו שהיה להם כיף והיו שמחים. עברנו את הקושי הראשון ומפה ממשיכים. יש תחושה של אחריות אישית וזה לא משהו מובן מאליו, בטח בגילאים האלה".