סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון הוכיחו באחרונה שהפוליטיקה עדיין מעניינת צעירים בישראל. ל"שבע" נמסר, שמכל קצות הקשת הפוליטית הגיעו כ-300 סטודנטים לשמוע ולנסות להבין איך אפשר לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני, מנקודות מבטם של 4 מומחים, עם 4 פיתרונות אפשריים לסכסוך אחד בלתי נגמר. אגודת הסטודנטים באוניברסיטה ערכה אירוע בסגנון TED talks, במהלכו הוצגו פיתרונות אפשריים לסכסוך, ומאות הנוכחים הקשיבו, התעניינו ושאלו את עצמם (ואת הדוברים) את השאלות הקשות שמזמן לא ניסו לדרוש עליהן תשובה. בתקופה שבה המדינה בדרכה לבחירות שלישיות מלאות ספינים, הטחות אשמה ומאבקי כוחות, נדמה לרבים שצעירים כבר התייאשו, אך אולי דווקא מתוך האדישות הזו החלו חלק מהצעירים להתעניין במה שעומד מאחורי המפלגות וההופעות התקשורתיות: הפיתרונות לסוגיות הליבה עימן מתמודדת מדינת ישראל.

את הכנס ארגנו ראשי התאים הפוליטיים בקמפוס ("הימין החדש", תא "מרצ", תא "אופק-העבודה" ותא "כחול לבן") בהובלת רכזת מעורבות סטודנטיאלית מטעם האגודה, עינת נמירובסקי. נכחו בו דוברים ודוברות המזוהים עם צידיהן הימני והשמאלי של המפה הפוליטית, שעלו זה אחר זו, ופרסו בפני קהל המשתתפים את החזון שלהם לעתיד ישראל אל מול הפלסטינים. כל דובר לא רק הציג פיתרון שונה, אלא גם את השקפת עולמו, תוך התמקדות בקשיים העולים מהמצב הנתון כיום.

לרדת לסיני

ראשון עלה אמיר אביבי (תא"ל במיל' וסגן מבקר מערכת הביטחון לשעבר), שהציע פיתרון פחות מוכר הנקרא "The new state solution". אביבי פתח בשאלה: "כמה אנשים רוצים להיות פה סטארט-אפיסטים?!". הפיתרון מבוסס על גישתו מעולם היזמות, שכדי לתפקד כמדינה אנחנו צריכים להישאר רלוונטיים, ולדאוג להגדיר את האינטרסים שלנו, בתקווה שיתחברו לאינטרסים בצד השני. אביבי מציע הקמת מדינה לפלסטינים בשטח עזה, ובהסכמתם של המצרים להחכיר כ-10 אחוזים מסיני עבור מטרה זו. השאיפה היא שבאותו אזור תפעל מדינה פלסטינית ריבונית ומשגשגת כלכלית לצד מדינת ישראל ובתמיכת העולם המוסלמי. לפי מתווה זה, תושבי יהודה ושומרון יוכלו לבחור האם להישאר בגדה או להצטרף לשטח המדיני החדש, וכך או כך יוגדרו כאזרחי המדינה הפלסטינית. כאשר נשאל מהו המכשול הכי גדול בעיניו בדרך לפותרון השיב אביבי: "הפסקנו להתעסק בדברים המהותיים, אין שיח אמיתי ורציני".

מאות נוכחים. הקהל באירוע | צילום: תומר סיבוני

אירופה סטייל

מירון רפופורט (עיתונאי ויו"ר תנועת "ארץ לכולם") הסביר שבא"י חיים 2 עמים החשים שמרחב זה הוא מולדתם. עם זאת, אף אחד מהעמים לא יסכים לחיות תחת שלטון זר העלול להוביל לאפליה ופגיעה בזכויות. אז, איך חיים בארץ אחת ביחד ולחוד? הרעיון הוא הקמת 2 מדינות על בסיס גבולות 67', ישראל ופלסטין, כאשר הישראלים והפלסטינים יכולים לנוע באופן חופשי במרחב, ממש כמו שקורה באיחוד האירופי. כך, ישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון (שתשתייך למדינה הפלסטינית) יוכלו להמשיך לגור בבתיהם, ולהיות אזרחי מדינת ישראל. לפי המתווה, 2 המדינות ינוהלו בידי מוסדות משותפים בעלי משמעות, וירושלים תהיה עיר אחת משותפת בריבונות משותפת לישראל ולפלסטין. גם רפופורט הגדיר את נושא האמון כמכשול העיקרי בדרך לפיתרון.

לשנות יעד ב"ווייז"

שרה העצני-כהן (יו"ר תנועת "ישראל שלי") כבשה את הבמה וקשב הקהל, ואתגרה את הפורמט; בעיניה, המילה "פיתרון" בעייתית כשלעצמה, משום שלא מדובר בתרגיל מתמטי אלא במציאות פוליטית מורכבת, או במלים אחרות, כשמדברים על פיתרון צריך להבין מה הבעיה. העצני-כהן דיברה על חשיבות החתירה לשלום וחיים שקטים ובטוחים לאזרחי ישראל, והסבירה שבמשך שנים אנו הולכים באותו מסלול אל יעד של פיתרון, המבוסס על קווי 67' המדבר על 2 מדינות ל-2 עמים, ושוב ושוב נכשלים. היעד החדש שהיא מציעה אינו 2 מדינות אלא החלת ריבונות על שטחי C ביהודה ושומרון. לטעמה של העצני-כהן, המכשול הכי גדול בדרך לפיתרון הוא "הסיפור של זכויות אדם וזכויות אזרח של אותם פלסטינים שחיים כאן; הציבור הישראלי דמוקרטי, ויהיה לו קשה לבלוע את זה".

הפיתרון הקלאסי והמוכר

שקד מורג (מנכ"לית "שלום עכשיו"), הציגה את העמדה ההפוכה; אומנם, ניסינו בעבר להגיע להסכם שלום המבוסס על 2 מדינות, אך זה שנכשלנו לא אומר שצריך להפסיק לנסות: "כפי שלא כל סבבי הלחימה שאנחנו יוצאים אליהם מספקים את התוצאה הרצויה אבל אנחנו לא מוותרים עליהם, אסור לנו לוותר על תהליך השלום". היא הציעה לשמור על רצף טריטוריאלי של מדינת ישראל באמצעות חלוקת הארץ ל-2 מדינות על בסיס קווי 67' (תוך שמירה על הגושים המרכזיים של ההתנחלויות). פיתרון זה יספק גבולות ברורים בין המדינה הישראלית והמדינה הפלסטינית שתקום וישמור על זהותה היהודית של ישראל (משום שהוא אינו כולל מתן אזרחות לפלסטינים החיים בגדה). לדברי מורג, "מפעל ההתנחלויות הוא הדבר העיקרי הפוגע בתהליך השלום".