בסוף הערב, האורחים כבר החלו להתפזר, וחנה לקתה בדום לב והתמוטטה. בני המשפחה שהיו במקום ראו את זה קורה. האימא, הסבתא, הרעייה, מתה מוות קליני מול עיניהם, ובלי שום התרעה מוקדמת.

למרות ההיסטריה באולם, בני המשפחה לא התמהמהו והתקשרו מיד למוקד 101 של מד"א. החובש במוקד, מרדכי רוקח, קיבל את השיחה ומיד החל להדריך אותם כיצד לבצע פעולות החייאה בסיסיות. דקות בודדות אחר כך, הגיעו למקום הפראמדיקים של מד"א, אלישיב אמתי ושי קדוש וחובש רפואת חירום במד"א אליוסף אלמלח, וביצעו בחנה, שהייתה ללא דופק וללא נשימה, פעולות החייאה מתקדמות. הם נלחמו על חייה, חיברו את מכשיר הדפיברילטור ונתנו לה מכת חשמל, עד שחנה חזרה לחיים.

כשהיא במצב קשה אך יציב, הפראמדיקים של מד"א פינו את חנה בניידת טיפול נמרץ לבית החולים. שם, המשיכו את הטיפול הרפואי בה, עד שיומיים לאחר מכן, היא חזרה להכרה מלאה. באותו היום, יומיים אחרי החינה ואחרי דום הלב של חנה, התקיימה החתונה של הבת קארין.

"בזיכרוני הכל התחיל כשאחי צעק לי שאימא על הרצפה, ורצתי אליה. לראות אותה מכחילה, לא נושמת ובלי דופק, זה היה חוסר אונים מטורף", שחזרה הבת קארין. "הבנתי שהיא לא בחיים, בכינו וצעקנו בלי סוף. כשהצוות של מד"א החזיר אותה לחיים, נסענו מהר לבית החולים עם הלבוש החגיגי והאיפור, ורק רצינו לדעת שהיא תהיה בסדר. הכל היה נראה לי כמו נצח, ואני מתקשה לחשוב על משהו יותר קשה לחוות. רציתי לבטל את אירוע החתונה ולעשות אותה בבית החולים, עם אימא, אבל דיברתי עם רב ששכנע אותי לקיים את החתונה כמתוכנן, ולשמוח בשביל אימא. המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש לתחילת החיים החדשים שלי היא החזרה לחיים של אמי האהובה, כשמצבה טוב וכשהיא חוזרת לעצמה".

כשבני המשפחה החלו לעכל את מה שקרה – דום הלב של האם חנה, חזרתה לחיים וכמעט במקביל החתונה, הם החליטו להזמין את הפראמדיקים של מד"א לסעודת הודיה.

"שרשרת הצלת החיים שהתחילה בהדרכה הטלפונית ממוקד 101 של מד"א, והמשיכה כשאנחנו הגענו, אפשרה לנו להחזיר את חנה לחיים, כשהיא במצב טוב", אמר פראמדיק מד"א שי קדוש. "זה לא מובן מאליו ומסב לנו אושר וסיפוק רב".

פראמדיק מד"א אלישיב אמתי, הוסיף: "לפגוש את חנה כמה שבועות אחרי, כשהיא בחיק משפחתה, מחייכת ושמחה, היה כל כך מרגש. אני זוכר את הרגעים בהם היא הייתה מחוסרת הכרה, בלי דופק ובלי נשימה, וכעת היא ממש חזרה לעצמה. קשה להסביר את עוצמת התחושות ואת השמחה".

"אני רק זוכרת שהתעוררתי בבית החולים", סיפרה חנה, "ראיתי המון אורות מסנוורים. בעלי חייך אליי, הסתכלתי אליו ונרדמתי חזרה. בהמשך היום התעוררתי שוב והייתי בשוק מוחלט. עד היום אני לא מאמינה, לא מאמינה ששרדתי את הדבר הזה. הבנות שלי סיפרו לי על הפראמדיקים המדהימים של מד"א, שלא וויתרו עליי, ובהמשך גם התעניינו ובדקו כל הזמן מה איתי. כל רופא שאני מגיעה אליו לבדיקות אומר לי שאני נס רפואי. עם השחרור מבית החולים הלכתי לבית הכנסת לעשות ברכת הגומל כדי להודות לבורא עולם, ואחר כך החלטתי לקיים סעודת הודיה, כדי להודות לפראמדיקים של מד"א. הם פשוט מלאכים, אני אסירת תודה".