כמעט שבע שנים של סבל ועינוי דין הסתיימו להן ביום חמישי שעבר, עם זיכויים המהדהד מחמת הספק של החייל לשעבר יעקב עמיחי שמבה וקצין שירות בתי הסוהר לשעבר רונן כהן מאשמה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. ב-18.10.2015 התרחש פיגוע טרור בתחנה המרכזית בבאר שבע, במהלכו רצח מחבל ביריות את החייל עומרי לוי ז"ל, ונהרג הנתין הזר אבטום זרהום, שנחשד בטעות כמחבל, ונורה בידי קב"ט התחנה. הנאשמים בעטו בזרהום לאחר שנורה, אך הוא לא נפטר כתוצאה מכך, אלא עקב הירי. ביולי 2020, זיכה שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע אהרון משניות את שמבה וכהן מאשמת גרימת חבלה בכוונה מחמירה בנתין הזר, והמדינה ערערה לעליון על פסק הדין. שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון וחבריו לכס השיפוט השופטים אלכס שטיין וגילה כנפי-שטיינמץ, החליטו פה אחד לדחות את הערעור.

בריאיון לעיתון "שבע", מספר אחד המזוכים, רונן כהן, על התלאות שעבר מתחילת ההליכים המשפטיים נגדו, איפה מצא את האזור הבטוח שלו ברוב התקופה והאם היה בדיעבד עושה שוב את מה שעשה באותו פיגוע. כהן (43, נשוי + שלושה) שהיה באותו זמן קצין שב"ס בדרגת מישר, מועסק כיום באבטחה בחצי משרה באמצעות חברת כוח אדם.

"איבדתי את שמחת החיים". כהן | צילום: באדיבות רונן כהן

"אותו יום היה יום שגרתי. יום רגיל", נזכר כהן ביום הפיגוע. "היה לי תדריך משמרת על כל הפיגועים שהיו באותה תקופה, באוקטובר 2015. והתחלנו את הטיפול השוטף בבית הסוהר 'אלה' בו שרתתי. היה לנו אירוע עם אסיר. במהלך ההשתלטות עליו, נפצעתי ביד. היד שלי הייתה נפוחה. הלכתי לחובש, והחליטו לפנות אותי לבית החולים 'סורוקה'. נסעתי עם עוד סוהר לכיוון בית החולים. הגענו לכיכר בין הקניון לתחנה המרכזית. ואז, שמענו ירייה. הסוהר עצר את הרכב. אנשים יצאו בהיסטריה: 'פיגוע, פיגוע, פיגוע'. לא חשבתי פעמיים, ואמרתי לסוהר: 'תחנה את הרכב שלך. אני רץ פנימה'".

למרות שאתה קצת פצוע, ולא כשיר במאה אחוז.

"אני פצוע. אני לא חמוש. אני ללא אמצעי הגנה. ללא שום דבר, בזמן שאני רץ נגד כיוון התנועה, ורואה אנשים בורחים החוצה, כולל לוחמים עם מדים ונשק. נכנס פנימה. רואה מחבל שוכב על הקרקע. ירוי. מסביבו מעגל אבטחה. היו מלא צרחות. מלא צעקות. מלא בלגן. נכון לזמן הזה, אין צורך לגשת לכיוון שלו, כי הוא מאובטח בידי עשרות אנשי אבטחה. התקשרתי לאשתי, ואמרתי לה: 'היה פיגוע בבאר שבע. אני פה בתחנה המרכזית. אני בדרך למיון. אם יש פה איזה פצוע קל, אקח אותו איתי'. אחרי דקה וחצי שתיים בערך, המחבל האמיתי רצח את עומרי לוי בשירותים. בסופו של דבר, התברר שהיה מחבל אחד, אבל כשאני נכנסתי לתחנה המרכזית, כולם חשבו שהיו שניים. האריתראי שנרצח זוהה כמחבל. זה היה מוצר מוגמר שהוא המחבל. זה היה המצב. אף אחד לא ידע מי נגד מי. הוא זוהה כמחבל בידי קב"ט התחנה המרכזית, שירה בו. אני נכנסתי לתחנה המרכזית כשאני יודע שזהו המחבל, וכרגע אין עוד מחבל. ואחרי איזה שתי דקות כאמור, המחבל עצמו, האמיתי, פתח בצרור יריות לכיוון שלנו. ואז, הזירה התחילה להתבלגן. חלק ברחו החוצה. חלק התחבאו. וחלק נכנסו לזירת האירוע השנייה שנפתחה, ולמעשה השאירו את האריתראי ללא השגחה, כשהוא מזוהה כמחבל. הוא לא מנוטרל. לא נערך עליו חיפוש. הוא לא מזוכה. אתה מתחיל לחשוב. עוברות לך מיליון מחשבות בראש. ויש לך שנייה להחליט מה אתה עושה. קפצנו מהר, אני והסוהר שהיה איתי. לקחנו ספסל, וזרקנו לכיוון של הנתין הזר, כדי לקבע אותו. שלא יתנועע לנו ולא יזוז. ואז, הסוהר ירד לכריעה על הספסל, והתחיל עוד צרור של ירי. אני באתי לתפוס מחסה, והאריתראי עשה תנועה עם היד. כשראיתי את התנועה, אמרתי: 'זהו, או שהוא שולף נשק או מפעיל מטען'. אז, באתי בריצה, ובעטתי בו בעורף. באזור החשוף היחידי שהיה לו בגוף. בעורף של בן אדם יש וריד, שאם אתה פוגע בו, אתה יכול לשתק אדם ל-30, 40 שניות".

אתה מכיר את זה מהעבודה שלך.

"אני מכיר את זה גם משב"ס וגם משהייתי לוחם בצה"ל. ירדתי לכריעה, ואמרתי לו: 'אל תנסה לקום'. השגחתי עליו, שלא יעשה תנועות חדות. לוחמי היס"מ טיפלו במחבל האמיתי, והם נכנסו גם לזירת הפיגוע שלנו. הלכתי צעד אחורה, ונסעתי ל'סורוקה' לטפל ביד שלי. בבית החולים לקחו ממני עדות ראשונית. הכל היה ממש בלגן אחד שלם ממה שזכרתי. אחרי זה, ב-21 באוקטובר, קראו לי לתת עדות במשטרה, ככה אמרו לי. ובסוף, עצרו אותי".

כהן במדי השב"ס

איך השתנו החיים שלך בכמעט שבע השנים שחלפו מאז?

"תשמע, קודם כל, הוציאו אותי להשעיה משירות בתי הסוהר. בלי סנטימנטים. בלי טיפת אמון בי. הוציאו אותי ישר להשעיה. זה אומר שכר פנסיוני 70 אחוז, כלומר בסביבות 2,500, 3,000 שקל פחות במשכורת. ועוד הנציב לשעבר אהרון פרנקו אמר: 'אנחנו נפעל להדחתם מהשירות של הקצין והסוהר'. אתה עוד לא שמעת אותנו בכלל. אתה יודע, יש בשירות בתי הסוהר ערכי שב"ס. בערכי השב"ס המופיעים בכל משרד של מפקד בשירות בתי הסוהר, הערך הראשון זה ערך הצלת חיי אדם. אני מאוד מאמין בערך הזה. וכנראה, הנהלת שב"ס באותה תקופה לא האמינה בערך הזה".

ואיך מסתדרים בתקופה הזאת?

"לא מסתדרים. באותה תקופה, איבדתי את הבית. מכרתי את הדירה. הייתי צריך גם לשלם עבור עורכי דין ודברים אחרים. איבדתי גם את העבודה שלי, הייתי בהשעיה. איבדתי את הבריאות שלי, את השפיות שלי ואת שמחת החיים שהייתה לי. ונכנסתי לחובות עצומים".

אף אחד לא עזר מהציבור?

"אנשים עזרו רק ביום שזוכיתי, אחרי ארבע שנים ושמונה חודשים, כשהבינו שיש ערעור. חברים פתחו לי 'הד-סטארט'. עד אז, הכל זה אני: הלוואות מבנקים. הלוואות מחברים. הלוואות ממשפחה. הלוואות שאני משלם אותן עד היום. ואני לא מצליח 'להתרומם'. אני לא מצליח 'לעמוד על הרגליים'. אני לא מצליח לחזור לחיים, כמו שאומרים. אתה יודע, אומרים לי: 'ניצחת את המדינה'. לא, לא ניצחתי. הפסדתי. הפסדתי שבע שנים. הפסדתי שבע שנים שלא היה לי כסף לאוכל. לא היה לי כסף לתת לבן שלי ללכת לטיול שנתי בבית הספר. אני עם שלושה ילדים בבית, כשאני לא יכול לפרנס אותם. אני בהשעיה. אני לא יכול לצאת מהבית. כל העולם התהפך עליי. היו לי אפילו מחשבות לסיים את החיים שלי כבר. מחשבות אובדניות, כי בסופו של דבר, אתה אומר: 'מה כל המכונה המשומנת הזאת, מדינת ישראל, באה נגדי על זה שבאתי לנטרל מחבל'? הרי, אני לא זה שזיהיתי אותו כמחבל. מישהו אחר זיהה אותו כמחבל. וזה לא אני. היה ממש ציד מכשפות. אני חושב שזו הייתה רדיפה, בגלל שהייתי קצין במערכת אכיפת החוק. ואנחנו חיים במדינה שחיה על רייטינג. הם ידעו שזה יפתח את מהדורות החדשות. והם ידעו שזה יעשה באזז תקשורתי מאוד גבוה. לא היה אכפת להם. אין להם סנטימנטים. זה לא מעניין אותם".

דיברו איתך במהלך השנים, כדי להגיע לאיזו עסקת טיעון?

"הם רצו להגיע לעסקה. ברור. הם רצו להגיע לעסקת טיעון. סירבתי לכל עסקה, כי אמרו לי: 'תודה בהתעללות בחסר ישע'. למה שאני אודה בהתעללות בחסר ישע? לא התעללתי בחסר ישע. לא התעללתי מעולם באף בן אדם. לא עשיתי דבר שאני לא מאמין בו. לא עשיתי שום דבר כזה. באתי במטרה לנטרל מחבל. ואם היה לו מטען, ואני כשירדתי לכריעה ובעטתי בו ניטרלתי אותו, והיה נמנע אסון, הייתי גם מדליק משואה ביום העצמאות. זה הכי קל לדבר בדיעבד. הכי קל להגיד: 'אה, הוא נתין זר חף מפשע'. ברור שהוא נתין זר חף מפשע. כיום, אנחנו יודעים את זה. וכואב לכולנו הלב מזה. אני אצטרך לחיות עם הדבר הזה כל החיים שלי, אבל כמו שאמרתי קודם, לא אני זיהיתי אותו כמחבל. מי שירה בו, זיהה אותו כמחבל. את השאלות האלה צריכים להפנות אליו. איך יכול להיות שאני עומד לדין, ומי שירה בו לא נמצא אפילו בבית המשפט, ולא עומד לדין בכלל"?

עם יד על הלב, היום היית עושה אותו דבר?

"כן. אותו דבר. אני אגיד לך משהו: חברה טובה שלי, דוריס יחבס ז"ל, נרצחה לפני כשלושה חודשים (בפיגוע האחרון בבאר שבע, בו נרצחו עוד שלושה בני אדם – י.ס.ד). ואני אומר ותמיד אגיד, שאם היה מישהו אחד שם שהיה חותר למגע, יכול להיות שהיא הייתה ניצלת. יכול להיות, אבל אף אחד שמה לא חתר למגע. אף אחד לא עשה משהו. אנשים העדיפו לצלם עם הפלאפונים שלהם. ב'שבעה' של דוריס יחבס, באו אליי אנשים, ואמרו לי: 'בגלל מה שהמדינה עושה לך, אף אחד לא חתר למגע'".

גם חיילים מפחדים כיום, להשתמש בנשק האישי שלהם.

"נכון, אבל לשמחתנו, יש שופטים במדינת ישראל. יש שופט מחוזי שזיכה. ויש עוד שלושה שופטי עליון שזיכו. אז אולי זה יעביר את המסר לכל הלוחמים, לכל האזרחים: 'אל תפחדו, כי יש שופטים, אבל השאלה היא האם אתם תעמדו בדרך לשמה'. הדרך לזיכוי לא פחות קשה מלהיכנס לזירת פיגוע. לצערי, אני עדיין עובר קשיים. אומנם, ניצחתי את המשפט, אבל הפסדתי כמו שציינתי, את שמחת החיים שלי. כל דמעה שירדה מעיני הילדים שלי ושל אשתי, בגלל שאין לי אוכל בבית. שאין לי דברים בבית לעזור. אני לא יכול לעשות כלום, כי אתה גם מרגיש שבר כלי כזה".

למה לקחת עו"ד מהיקרים בארץ, עו"ד ציון אמיר?

"הייתי חייב בגלל ההד התקשורתי. בגלל שהיה פה הד תקשורתי מאוד מאוד גדול, פחדתי שגם המדינה וגם התקשורת 'יתפרו' לי פה משהו שעו"ד צעיר לא יוכל לעמוד בו. לא הייתי מוכן שייקחו את התמונה שלי לאו"ם, ויגידו: 'הנה, שפטנו את רונן כהן'. העדפתי להילחם. ואלוהים שלח לי מלאך בדמות אדם. את ציון אמיר, שבפגישה הראשונה שלנו, אמר לי: 'אני לא מאמין לך בתור לקוח. אני מאמין לצדק. ויש פה צדק'".

לאן רונן הולך מכאן? מה הלאה?

"בתקווה לדברים יותר טובים. בתקווה למצוא עבודה טובה למי שאני. כתבתי ספר ('השם שלי') על הפיגוע. הספר יצא כבר ב-2018, אבל שב"ס הקפיאו לי אותו אז, ולא יכולתי להפיץ אותו. עכשיו, אני מוציא שוב את הספר. יש לי הצעות לתת הרצאות. אז בוא נראה לאן הכיוון ילך, אבל הדבר היחיד שאני רוצה זה לשמח את המשפחה שלי. את הילדים שלי. להחזיר להם את קורת הגג שנלקחה מהם, ולטפל בבריאות שלי. בנפש שלי, כי אני מוכר כפוסט טראומטי של משרד הביטחון. באתי בן אדם בריא. ויצאתי בן אדם חולה ונכה".

השם שלו. כריכת ספרו של כהן

מהפיגוע או מעינוי הדין?

"מהכל ביחד. זה שילוב של שני הדברים. אמרה לי הפסיכיאטרית: 'יש לך פוסט טראומה שקשה לטפל בה, כי כל דיון מחזיר אותך לפיגוע'. זה נגמר אחרי שבע שנים. שבע שנים, אני כל יום משחזר את הפיגוע הזה. כל יום, מנתח אותו מחדש. בגלל זה אמרתי שעכשיו אני יכול להתפנות לטפל גם בנפש שלי".

חייבים לשאול על הפועל באר שבע: אתה אוהד מוכר וידוע של הקבוצה. האם במשחקים שלה היית שוכח קצת מהעניין?

"בהתחלה, בקושי הלכתי למשחקים, כי היה לי קשה בשנה הראשונה. כולם היו מדברים איתי על הפיגוע. ולאט לאט, הפועל באר שבע הפכה להיות האזור הבטוח שלי. האזור המוכר. האזור הטוב. האזור שבו נמצאים החברים שלך, האוהדים שלך, הקבוצה שאתה אוהד. אז, חזרתי לאט לאט למשחקים, אבל לא הייתי משפיע כמו שהשפעתי בעבר. לפני הפיגוע, הייתי יותר משפיע בהפועל באר שבע. היום פחות, כי לקחתי צעד אחורה. לא הייתי יכול להשפיע כמו שרציתי, כי המצב הנפשי שלי לא איפשר לי את זה. והיום בע"ה הגיע הזמן כנראה, לחזור לאוהדים המקסימים ולקבוצה המדהימה".

שמחת כשהם זכו בגביע?

"זכינו בדאבל: זכינו בגביע, ולקחתי זיכוי. זה דאבל"…

מתי שמחת יותר?

"בזיכוי. אני יכול להגיד לך שגם השחקנים, המאמן, כולם, שמחו בשמחתי. וגם שחקני עבר. וגם אוהדים מכל הקבוצות. זה משהו שנכנס ללב של כל אדם ואדם, אני חושב ברוב המדינה".