מגזין

בונה הארץ

מגזין22 בדצמבר 2021    22 דקות
1

הילד שעלה ממרוקו לירוחם והקים בעשר אצבעות אימפריית נדלן שבונה בכל ישראל, הלך לעולמו.חבריו ומשפחתו של משה אביסרור מספרים על האדם הפשוט והצנוע שהגשים חזון גדול

בונה הארץ

אבל כבד ירד על העיר באר שבע ביום שישי האחרון, לאחר שנודע שמשה אביסרור הלך לעולמו בגיל 86. אביסרור ז"ל הקים את חברת הבנייה שלו ב-1978, מתוך רצון להנחיל לילדיו את האהבה לבניית הארץ. כיום, מקימה החברה פרויקטים ייחודיים ברחבי המדינה, ונהנית מהערכה מקצועית רבה בקרב בכירי הנדל"ן בישראל, המוקירים ומעריכים את תרומתו הרבה בכלל ועל 20 שנות פעילותו הנמרצת כיו"ר ארגון הקבלנים והבונים בעיר באר שבע ובמרחב הנגב בפרט. את התפקיד הזה ממלא כיום בהצלחה רבה בנו, אלי אביסרור, שנבחר לעמוד בראש ארגון הקבלנים והבונים של באר שבע והנגב, וכאמור ממשיך את דרכו של אביו. אביסרור נשא גם בתואר יקיר העיר באר שבע, וכיהן כחבר נשיאות בהתאחדות בוני הארץ.

העיתונאי ואיש התקשורת הידוע, אורי בינדר, היה מהאישים הבודדים שהכירו מקרוב את משה אביסרור. בינדר, שחיבר את הביוגרפיה של אביסרור, "תולדות משה אביסרור", מספר לעיתון "שבע" בעיקר על האדם, שלצד כישוריו הייחודיים, היה קודם כל ולפני הכל איש חסד, אישיות משפחתית וצדיק נסתר. אחת העדויות לכך הייתה בקשתו להיטמן לצד אימו בבית הקברות בירוחם. בינדר כתב בפוסט נרגש שהעלה מיד לאחר ההלוויה, שאביסרור נהג לפקוד את קברה של האם מדי יום שישי בצהריים, כל עוד היה מסוגל לכך מבחינה בריאותית.

צילום: באדיבות משפחת אביסרור

 

"עזוב שעשרות שנים אני מכיר אותו, אבל על הספר ישבנו שנה וחצי, כמעט כל יום, והיינו קרובים בצורה מיוחדת", מציין הביוגרף של הקבלן. "העבודה על הספר (שאני כבר לא זוכר מי יזם אותו, אבל זה בטח לא היה משה…) התחילה בזה שבמשך שלושה חודשים הוא התחמק; את כל הפגישות שקבענו הוא תמיד ביטל, כי היה לו קשה להתחיל לדבר ולהתראיין. משה לא רצה בזה, מרוב צניעות. ואז, שאלו אותי במשפחה שלו: 'תגיד, מה, עוד לא ישבת עם משה? כל הזמן, הוא אומר שהוא צריך לשבת איתך, ואף פעם הוא לא יושב איתך'. אמרתי להם: 'תשמעו, לא נעים לי להגיד, אבל הוא מתחמק כל הזמן'. ואז, נקבעה סופסוף פגישה שהוא הגיע אליה, וכל השאר היסטוריה; במשך שנה וחצי, נפגשנו באמת כמעט כל יום. בחלק מהפגישות שלנו הוא נעל את הדלת, ואמר: 'זה לא לספר, זה בינינו'. דברים שמה שנקרא לא ייצאו לעולם. פשוט, נוצרה בינינו כזאת חברות מרגשת".

בינדר התרשם במיוחד מ"היכולת שלו להגיע כל כך גבוה ממקום כל כך קשה של עולה חדש, בן 25, אבא לחמישה ילדים, שמגיע לירוחם באמצע הלילה, והכל חשוך. לעלות מהכלום מה שנקרא; הוא הרי, במרוקו עבד במסחר ליד אבא שלו, ועם כל המטען הזה שהיה לו, פתאום הוא מגיע למדינה אחרת, שפה אחרת, ללא כל הביטחון שהיה לו בקשרים עם הסוחרים במרוקו. ולמרות זאת, תוך זמן קצר מאוד, הוא השתלב בצורה מעוררת התפעלות. וכשהגיעו שנות הצנע, ואנשים קיבלו תלושים למזון לפי תעודת זהות וגודל המשפחה, הוא אמר לאשתו שאם היא תלך לשם, הוא יקרע לה את תעודת הזהות. משה התעקש: 'אני אפרנס את המשפחה שלי, ולא צריך טובות מאף אחד'. הייתה לו הגאווה הזאת והנחישות שהייתה אופיינית לו לבנות הכל במו ידיו. הנחישות הזו היא שהפכה אותו למה שהוא. הרי, הוא התחיל במפעל טקסטיל בדימונה בכלל. ואחרי זה משה עשה קורס להיות טייח. ולאט לאט הוא התקדם בעולם הבנייה, בצורה שהדהימה את כולם".

מה סוד ההצלחה שלו?

"הסוד שלו זה היכולת שלו לתקשר עם אנשים, ולהתמודד עם כל הביורוקרטיה בשיטות מקוריות שאופייניות רק לו. הוא פשוט הצליח להתחבב על אנשים בצורה כזאת מדהימה. אני זוכר שראיינתי לספר את אחד מבכירי הקבלנים בישראל, ושאלתי אותו: 'תגיד לי, איך אתה מסביר את זה שמשה הצליח להקים כזאת אימפריה בלי לדעת קרוא וכתוב'? ואז, האיש הזה שמכיר אותו בענייני עבודה, אמר לי: 'תגיד לי, אתה מדבר ברצינות? תשמע, הוא נתן הרצאות על עתיד ענף הבניין לראש הממשלה, לשר האוצר, לצמרת האוצר'. עניתי לו: 'נסה לזכור אם ראית אותו פעם קורא ממצגת'. והוא אמר: 'לא, הוא תמיד היה עומד מול כל האנשים המכובדים ומרצה מהראש הרצאות מסודרות כאלה, מנומקות, עם תחזיות של מחירי ענף הבניין, של מחירי הדירות, לשנים קדימה. וכולם בפה פעור, קלטו את הנתונים שלו. תמיד התרשמו מהמקוריות שלו ומהאופן שהוא מעלה תמיד פרמטרים של מדד שאנשים אחרים בכלל לא לקחו אותם בחשבון'. והוא אומר לי אותו אדם: 'תשמע, הרגת אותי. אני עכשיו באמת נזכר שאף פעם לא ראיתי אותו קורא מתוך דף, מתוך מסך, מתוך מצגת. וואוו'. זאת הייתה המומחיות שלו".

ומחבר הביוגרפיה של אביסרור מגלה: "למשה הייתה היכולת לחשב בעל פה מספרים, שאנשים היו המומים ממנה. הוא היה מתקן חישובים של אנשים אחרים, ותמיד יצא צודק. משה היה פשוט מדהים ביכולות שלו. וכשהוא חתם על צ'קים, משה ידע למי הוא חותם לפי הסכום. כלומר, הייתה לו היכולת לזכור כל סכום, כל פרט של מספרים. הרבה אנשים אמרו: 'אז רגע, מה עם התפילות'? משה פשוט ידע בעל פה את כל התפילות. זה משהו שתמיד הדהים אנשים שהכירו אותו. יש כמה תכונות מדהימות שלו, שעד היום אנשים מדברים ומנסים לפצח את הגנום הזה. איך האיש הזה התמודד עם כאלה מערכות ענק של מספרים וסכומים ופיתוח של חברה בלי לדעת קרוא וכתוב? מובן שהיכולת שלו להכניס את בני המשפחה לחברה הייתה גם מדהימה בזכות עצמה, כי האיש שלא למד, לא הסכים שייכנסו בני משפחה לעבוד בחברה לפני שיש להם תואר. משה לחץ שכל אחד מהם ילמד. יש לו תואר? הוא יקבל תפקיד בהתאם לתואר. זה מסביר מדוע לא רק משה אביסרור עליו השלום הצליח לבנות אימפריה כזאת, חברה אדירה כזאת ויציבה, אלא גם איך בני המשפחה השתלבו בצורה מופתית בחברה, כשכל אחד בתחום שלו מתברג בזכות השכלה. הגדולה של משה כאדם הייתה גם שהוא ידע לצפות קדימה מהלכים. לדוגמה, קניית שטחים לבנייה במקומות שלא היו באזורי ביקוש מועדפים על מתחרים. ברחובות למשל, הוא בנה באזורים שעד שהוא נכנס אליהם, הם לא היו מהנחשבים. וכאשר החברה התחילה לבנות בשטח 17 מגדלים, פשוט כל האזור קפץ באוויר. כביש הקיצור לתל אביב הפך את האזור לכל כך אטרקטיבי, והוא פורח מאוד. החברה בונה בהרבה מקומות בארץ בהיקפים אדירים, והכל בצניעות. משה הותיר אחריו חברה איתנה, עם אופק כלכלי אדיר".

והוא ידע לשחרר, למרות שזה קשה, ולהעביר את הניהול השוטף לילדיו.

"כן. מה שקרה זה שבשלב מסוים משה אמר שהוא לא רוצה לנהוג רק לפי האינטואיציה שהובילה אותו לפסגה, והלך וביקש הרצאות אישיות יחד עם בנו אלי, בנושא של ניהול חברות משפחתיות; יש הרבה חברות משפחתיות ברחבי הארץ שקרסו בגלל מלחמות, חוסר פרגון וניהול לא נכון. ופה, הבן אדם בא ואומר: 'אני רוצה ללמוד'. ומשה ישב ושמע את ההרצאות האלה, הכל בעל פה, כי לכתוב הוא לא ידע. והוא הטמיע את זה בחברה שלו. לכן, אפשר היה לראות בשנים האחרונות איך החברה משגשגת. וכאשר המצב הבריאותי של משה החל להידרדר, ברור שהוא כבר לא היה יכול אפילו לבוא לתת ייעוץ. עצוב מאוד שהתקופה האחרונה לחייו של משה הייתה מאוד קשה, עם אשפוזים וטיפול נמרץ. בני המשפחה לא עזבו אותו לרגע".

בינדר מדגיש שכל הישגיו המקצועיים של אביסרור מתגמדים, לאור תרומתו הגדולה לחברה הבאר שבעית: "הדבר החשוב בעיניי הוא משה אביסרור האדם, איש החסד. אני רוצה להגיד לך שאין אדם שמכיר את כל החסדים שלו, אין אדם אחד כזה, כי משה לא שיתף בדברים האלה; הוא היה צדיק נסתר. הדברים שאני שמעתי במקרה, ורק בגלל השהות איתו בשנה וחצי של כתיבת הספר, שמעתי שיחות שפשוט הייתי המום. איך משה עזר לאנשים מסכנים. איך הוא סייע לאנשים לבנות בתי כנסת. יש חברות גדולות במדינה שעל כמה תיקים לבית ספר לילדים שהם מחלקים הן עושות מערך של יחסי ציבור. משה עשה באופן שוטף בר מצוות לילדים ממשפחות קשות יום. לילדים שלא היה למשפחות שלהם כסף לטלית, לתפילין, משה מימן הכל. הוא עשה את זה בצורה כל כך יפה, כל כך צנועה, כל כך מכבדת, כולל ארוחה למשפחה ולאורחים בבית הכנסת שלו ובחצר. הוא היה מה שנקרא מפעל צדקה של אדם אחד, שחוץ ממשה עצמו, אף אחד לא ידע את כל הדברים שהוא עשה למען אנשים".

אני מבין שאביסרור גם שילם מחירים על דעותיו.

"נכון, העמידה על העקרונות שלו לא פעם עלתה לו ביוקר. לדוגמה, התקופה שהוא הזדהה עם דוד בן גוריון והיה בעד המפלגה של בן גוריון הפורש ממפא"י. העובדה הזאת גרמה לו להיות מוחרם. והרבה פרויקטים שמפלגת העבודה שלטה בהם באותה תקופה נסגרו בפניו, כי הוא הלך עם בן גוריון, ולא נשאר עם מפא"י. ומשה לא היה מוכן להתקפל. מעולם הוא לא ויתר על העקרונות שלו, כדי להתפרנס. וזו הייתה עוד אחת מהחוזקות שלו, שמשה היה אדם שתמיד האמין בדרך שלו, ולא היה מוכן לסטות ממנה מ"מ. עם כל הלחצים והאיומים , הוא לא זז. הריגוש של משה כשעלה לארץ, חלם לראות את בן גוריון בחיים, וזכה כקבלן לשפץ את הבית של בן גוריון. על הדברים האלה הוא היה מדבר בעיניים נוצצות. חוץ מזה, האהבה של משה לילדים, לנכדים, לנינים, היא דבר שפשוט אי אפשר להאמין. כשהם היו מתקשרים אליו בטלפון, עוד לא היו אומרים מילה, ומשה כבר היה יודע מי התקשר. הוא הכיר את הקול של כל אחד מצאצאיו".

ובינדר מסכם: "משפחת אביסרור החליטה שהספר הזה שעבדתי עליו כל כך הרבה, יהיה הספר של המשפחה, ולא ספר שנמכר בחנויות; זה גם מראה לך על הצניעות שהדביקה את כל המשפחה הזאת, שמה שחשוב לה קודם כל זה האדם והמשפחה שהם מעל לכל. ובזכות זה האימפריה הזאת של אביסרור היא יציבה, מכל ההיבטים; אתה רואה מה קורה לכל מיני חברות בנייה שקרסו ונפלו והתפלגו. ובחברת 'אביסרור' ברוך ה', זה לא קרה, כי משה דאג לכולם. מובן שבניו עשו הכל כדי ללכת בקו שלו, באחדות, כשלכל בן יש תחום ברור בחברה: אלי המנכ"ל ויורם הסמנכ"ל, וג'קי הסמנכ"ל השני, כל אחד בתחום שלו. והם עובדים כולם בהרמוניה. כל הזמן, אנשים מדברים על הדברים הרעים של החברה הישראלית. ואתה רואה פתאום שיש לך אימפריה אנושית כזאת של משפחת אביסרור, שהיא באמת דבר שאין לה במדינה הזאת שום משפחה הדומה לה, שצמחה מלמטה והגיעה כל כך גבוה, ונשארה משפחה חמה ואוהבת. מי ייתן והחזון של משה אביסרור וכל הערכים שהוא הותיר אחיו והטמיע אותם כל עוד היה בריא, יישמרו לדורי דורות, כי להמשיך את דרכו זו זכות ואני חושב שגם כבוד גדול. כל מי שמדבר על 'אכלו לי, שתו לי', במדינה, צריך היה לשמוע את משה מדבר נגד לקבל מהמדינה כל דבר, כמו התלושים של שנות הצנע. הוא תמיד אמר: 'כל אחד צריך לפרנס את המשפחה שלו'. אין יותר ציונות מזה".

"נגע בכל אדם"

חתנו של משה אביסרור, איש העסקים הידוע יורם אוחיון, מספר על חם מיוחד במינו: "משה היה אדם מיוחד, שנגע בכל בן אדם. גם אם הבן אדם לא מכיר אותו, בשנייה הוא מתחבר אליו. היה למשה קסם כזה מיוחד שהוא נגע בכל אחד. לפעמים היית מגיע לאיזה מקום, שכולם בו עייפים כזה. פתאום, משה בא, מצחיק אותם ועושה שמחה במקום. אור, ממש אור. כשהוא היה נכנס, אבוקה הייתה נדלקת, ופתאום כולם מתעוררים ומדברים. אין אחד שהוא לא נגע בו. אין אחד שהכיר אותו והוא לא נגע בו באיזו צורה. אין חיה כזאת".

והוא גם היה  איש חסד.

"על זה צריך ימים שלמים לספר; בכל שנה, הוא היה עושה בר ובת מצווה לילדים של בית הספר 'אילנות' (לחינוך מיוחד), מביא להם את התפילין, ומעלה אותם לתורה בבית הכנסת שלו. והיו תרומות למשפחות, בפסח ובראש השנה. הוא שלח איזה אלף חבילות למשפחות. זה הגיע למצב שהרווחה (בעירייה) שלחו אנשים שייקחו ממנו".

אוחיון עם משה ז"ל

את סוד ההצלחה העסקית של אביסרור, מסביר אוחיון כך: "התמימות שלו, היושר  שלו, הכנות שלו, הוא היה אמיתי. זאת אומרת, אם הוא אמר לך משהו, זה נגמר. זה לא אנשים של היום שאומרים לך משהו, ומתחרטים אחר כך. הוא היה איש עקרונות ואיש של שלום. ואם הייתה איזו בעיה, הוא היה פותר אותה. הייתי נוכח בכמה אירועים של אנשים שדרשו כסף שלא מגיע להם, ומשה נתן להם בכל זאת, בשביל השלום. הוא היה אומר: 'כמה מגיע לך? קח'. שכן שלי סיפר לי השבוע, שלפני המון שנים הוא קנה ממשה בית ב-700 אלף שקל, והצ'ק האחרון של 3,000 שקל שהוא נתן על הבית חזר. איש המכירות של החברה הודיע לו שהוא לא יכול למסור לו את מפתחות הבית. אז השכן הלך למשרד שלהם, והתעצבן מזה. משה בדיוק עבר במסדרון, ושאל: 'מה קרה'? השכן ענה: 'עד עכשיו, שילמתי את כל התשלומים על הבית, והכל היה טוב. חסרים לי עכשיו 3,000 שקל, אבל אשלם לך אותם בהמשך, אבל לא רוצים לתת לי את המפתחות'. ואז משה אומר לו: 'צדיק, קח את המפתחות של הבית. ואל תשלם גם את ה-3,000 שקל'. אינספור אנשים מגיעים ל'שבעה', ומספרים על מעשי החסד שלו. מישהו משמואל לוי של הבשר אמר לנו שמשה היה מבקש שיעבירו שלושה טון בשר למקום כלשהוא ושני טון למקום אחר".

איך היית מתאר את היחסים ביניכם?

"הייתה לי איתו מערכת יחסים שאי אפשר לתאר. זה לא היה חם. זה היה אבא, סבא, חבר, מה שאתה רוצה. זו באמת אבידה גדולה לעיר. העיר הפסידה אדם, יקיר באר שבע, אדם משכמו ומעלה, בפשטות שלו ובאומץ שלו; משה לא פחד מכלום, רק מהקב"ה. הוא אמר: 'אני רוצה, אני עושה'. ואנשים הרימו גבה, איך הוא ככה, בלי לקרוא ובלי לכתוב, עולה ועולה, ברוך ה', אימפריה. ומשה עבר הרבה טלטלות בחיים שלו, אבל המשיך עד הסוף ב'אני מאמין שלו'. היה לו קו והייתה לו דרך. אין אנשים כאלה, אין".

מורן אביסרור, אחת מכלותיו של משה אביסרור, מתקשה עדיין להגדיר מה הוא היה עבורה: "כולם שואלים אותי מי היה משה בשבילי. יודעים שהוא היה חבר שלי. והוא היה חמי. והוא היה סבא. והוא היה כמו אבא. ואני עדיין לא מצליחה למצוא מלים, אין לי מילה שיכולה לתאר אותו ואת מה שהוא היה עבורי. הוא סוג של מלאך. כל פעם אני אומרת פה לאנשים שאני זכיתי שהוא קיבל אותי למשפחה שלו. ואני זכיתי להכיר אותו ולשמוע מהתובנות שלו ומחוכמת החיים שלו ומהסיפורים שלו ומהאופי המיוחד שהיה לו ומהצניעות. אתה יודע, אני באתי ממשפחה רגילה, לא עשירים ולא עניים, משפחה רגילה. ההורים שלי עובדים. אף פעם לא היה חסר לי כלום. כשנכנסתי לפה פעם ראשונה הביתה, אמרתי טוב. שמעתי מי זה משה אביסרור. אחותי גם קנתה אצלו בית שנים לפני שבכלל הכרתי את המשפחה. ואני פוגשת סבא קטן, כמו אליהו הנביא, עם הילה כזו של שמחה וחיוך גדול, עם השיער הלבן הזה. בן אדם צנוע. כאילו, אתה משה אביסרור? לא יכול להיות. אתה הולך איתו ברחוב, וזה בן אדם שעוצר תמיד ליד מנקה הרחובות, כשהוא יוצא מהשער של הבית, לוחץ לו יד, ואומר לו: 'מה שלומך? אתה צריך משהו? הכל בסדר? אני אכין לך קפה'? אתה יודע, אנשים היו נאלמים דום, שמשה אביסרור יכין לי קפה? כן. הוא בשבילו היה הבן אדם הכי פשוט שקיים. הוא בן אדם שאוהב, נקודה. ואני זכיתי. אני ובעלי יורם, גרים פה בבית הסמוך; יש לנו חצר משותפת לבית של משה ואסתר. מיום שנישאתי, אני גרה כאן. אני זכיתי לגדל את הילדים שלי פה, אצל משה בבית. והילדים שלי ספגו מהצניעות שלו, מהענווה שלו ומהפשטות הזו של הבן אדם. אני כל פעם מברכת על זה שהילדים שלי יצאו כאלה צנועים, בדיוק כמוהו".

איך את חושבת שכדאי להנציח אותו בעיר?

"לא חשבתי על זה. אין בן אדם בעיר שמשה לא נגע בו, בצורה כזו או אחרת, אין. אתה יודע, יום אחד קיבלתי מכתב, בתקופה של אחד הניתוחים שמשה היה מאושפז מחוץ לעיר. באה אליי איזו בחורה ממוצא אתיופי. אומרת לי: 'תראי, יש פה פתק. את יכולה לתת את זה למשה או להקריא לו'? זה היה דף של מחברת חשבון שאלתרו למעטפה, ובפנים היה מכתב שילד כתב. היא אמרה: 'משה עשה לבן שלי בר מצווה. והבן שלי ממש רצה לברך אותו, אבל אנחנו לא יכולים לבוא לירושלים. את יכולה להקריא לו'? ואני פותחת את זה, מעטפה מאולתרת, משודכת. וילד כתב לו: 'משה אביסרור, הלוואי ותהיה בריא. ותודה על כל מה שעשית בשבילי ובשביל המשפחה שלי. אני לעולם לא אשכח אותך'. אין לי מושג מי הילד הזה ומי המשפחה שלו. ואני בטוחה שיש אלפים כאלה, אלפים. יש הרבה שידענו עליהם, והרבה יותר שלא ידענו. משה לא ידע לקרוא והוא לא ידע לכתוב, אבל הוא ידע הכל, הוא ידע לעשות הכל. אני זוכרת שהייתי מגיעה ואומרת לו: 'משה, הוא עשה לי ככה, והוא אמר לי ככה'. והוא היה עונה לי: 'מורן, כפרה עלייך, מי שעשה לך רע, תעשי לו רק טוב. רק טוב. אף פעם אל תעשי רע לאף אחד, גם למי שהכאיב לך, גם למי ששונא אותך. את תעשי רק טוב. זהו, תלמדי'. הוא כל הזמן אמר את זה לבנים שלו בעסקים. וגם לנכדים ולחברים. ואם זה היה בוויכוחים. תמיד, תמיד, תמיד. גם אם אני ובעלי היינו רבים, ואני הייתי צודקת נניח, הוא היה אומר לי: 'מורן, די. זה בעלך. זה הבית שלך. זה האבא של הילדים שלך'. הוא כאילו היה מכניס לך תובנה כזו שאתה אומר: 'איך לא חשבתי על זה לבד'? זה בא ממנו".

מורן ומשה ז"ל

והיא מסכמת: "אי אפשר היה להגיד למשה 'לא'. הוא אף פעם לא היה מצווה. הוא אף פעם לא היה מורה. משה תמיד היה אומר. ואתה תמיד היית מקבל את מה שהוא אמר. תמיד. אתה גם לא רוצה להתווכח איתו. אין מה להתווכח איתו. אין מילה שמכילה את כל האישיות שלו; אני חושבת שאף פעם לא תהיה. הוא גם מאוד אהב את אשתו. נשרף הלב. זו אבידה כל כך גדולה. אנשים שלא זכו להכיר אותו, אני כאובה עבורם. כל מי שלא זכה לשמוע אותו. כל מי שלא זכה לשבת ולשמוע מהסיפורים שלו, מהחוכמה שלו, מהכבוד שהיה לו להורים שלו; הוא היה הרי הולך כל יום שישי לקברים של ההורים שלו בירוחם. באחד הימים כשהוא עמד לנסוע לבית העלמין, שאלתי אותו: 'איך אתה נוסע לבית העלמין, מושיקו? זה חודש סיוון. ואני יודעת שבחודש סיוון לא עולים לבית העלמין'. משה ענה לי: 'מורן, אף אלוהים ואף רב ואף אדם בעולם לא יגיד לי מתי ללכת ולראות את אימא ואבא שלי, אף אחד. אין שום חוק בעולם שירחיק אותי מההורים שלי'. וזה היה משה".

"עטרת ראשנו"

נכדתו של משה, ענבל אביסרור, כתבה בהספדה: "סבוש שלנו, מלך שלנו, אהוב שלנו, צדיק שלנו, עטרת ראשנו.

העולם היום עמד מלכת.

איך הוא ימשיך להתקיים בלעדיך סבא? איך?

אנחנו בחלום בלהות, איך נתעורר מהחלום?

השארת אותנו פה, את המשפחה היפה, המאוחדת והמפוארת שהקמת, והלכת לך לעולמך.

לא נתפס. הלב נקרע לגזרים.

סבוש אהובי, הילה מיוחדת סבבה אותך, ובאור גדול הארת כל מקום אליו נכנסת.

אנשים נמשכו אליך כמו מגנט, למיוחדות שלך, ללב הענק והרחב שלך. סחפת את כולם עם החיוך שלא ירד מפניך, ברגעים טובים וטובים פחות.

במשך כל חייך עזרת, תמכת והושטת יד לכל דורש, וגם למי שלא דרש. והכל בסתר, בנדיבות וברוחב לב שאין כמותם.

אין ולא יהיו עוד אנשים כמוך בעולם הזה, סבא. אתה אחד לדור, אחד יחיד ומיוחד.

סבוש, חינכת את כולנו לדרך הישר, לדרך האמת, לדרך הצדק, לצניעות. תמיד אמרת לי: "תסתכלי על כל אדם בגובה העיניים, מבלי להתנשא", כך היית סבאל'ה.

ומסיבה זו, כולם העריכו והעריצו אותך.

סבוש, היו לך פני מלאך, יפה תואר, וגם בלכתך פניך יפות כמלאך.

סבוש, בכל פעם שאני קוראת את הפרק הראשון של פרק "תהלים", אני אומרת שהוא נכתב עליך בדיוק: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורה ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם וליל. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים, כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד".

סבאל'ה, סבלת המון בשנים האחרונות, כאילו לקחת על עצמך את חטאי כל עם ישראל.

ועכשיו הגיע הזמן לנוח.

קשה עלינו הפרידה ממך סבא, קשה מנשוא.

שן סבא, שן. לך אל אביך ואל אימך, אל אחיך רבי ניסים, אליהם כל כך התגעגעת.

לך אל ה', אותו כל כך הערצת.

שמור עלינו מלמעלה, מלאך שלנו, כמו ששמרת ודאגת לנו כל חייך.

נוח על משכבך בשלום, צדיק שלנו. תהא נשמתך נצורה עדן.

סבא שלנו – האיש והאגדה.

אוהבים אותך באהבה אינסופית – אשתך, ילדיך, נכדיך וניניך".

כתבות נוספות במגזין

0

מסעדה עם ערכים

במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr

מגזין13 בפברואר 2024    10 דקות
0

גיבורה על מדים

רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מגזין11 בינואר 2024    7 דקות

כתיבת תגובה

  • דורון יניב מכירת חברות בנייה
    שלא תדעו צער

    שלא תדעו עוד צער