יש אנשים ששמם תואם לאופיים; אחת כזו היא שמחה אביב מבאר שבע, מתנדבת ואמנית ותיקה הפועלת ותורמת כבר עשרות שנים, ומעלה חיוך על פניהם של אלה שהיא מתנדבת עבורם וגם על פניה. אביב (68), נכה המתניידת על קביים וסובלת מתת משקל, חיה בגפה בדירה ברחוב שח"ל שבשכונה א', ומתנדבת למען הקהילה קרוב ליובל שנים. לפני כ-21 שנה, החלה לסייע בהתנדבות לילדים המאושפזים במחלקה האונקולוגית שבבית החולים "סורוקה". בריאיון לעיתון "שבע", משתפת אביב כיצד היא מצליחה להחזיק מעמד מול מצב בריאותי הולך ומחמיר לאורך השנים, מה שבר בכל זאת את רוחה, ואיזו שאיפה מקומית וקטנה יחסית היא דווקא הייתה רוצה לממש (למרות שקיבלה כבר הכרה והוקרה ארציות, בדמות אותות כבוד מנשיא המדינה ושר הבריאות).

שמחה, ילידת בירת הנגב, שלמדה בבית הספר "בר אילן", שנה במקיף ב' ובקיבוץ נחל עוז, ופעלה כחניכה בתנועת "בני עקיבא", הועסקה כמזכירה ובמחלקה המשפטית בקופת חולים "לאומית", ובלילות לימדה אמנות בחינוך הלא פורמלי, ביישובי דרום הר חברון ובבאר שבע. כבת ל"אמנים רציניים, שלא הפיצו את תורתם" (אם שציירה ותפרה ורקמה, ואב שהתחיל לפסל בפנסיה), היא חיה סביב האמנות, והשתלמה בתחום ברחבי העולם, בשילוב עבודתה.

שנתיים לאחר שיצאה לפנסיה מסיבות בריאותיות לפני כ-18 שנה, נחבלה אביב בבנק משולחן שפגע בראשה וברגליה, וגרם לה לאבד כמחצית מזיכרונה ואת שמיעתה. למרות נכותה, היא פיסלה שנים רבות בתלת מימד ובפימו, הפכה את ביתה ל"מוזיאון" כהגדרתה, וממשיכה לעסוק בתכשיטנות, ציור, תפירה וסריגה בסגנון ייחודי, יצירות רבות וחד פעמיות.

"מיום ליום, המצב שלי הופך להיות יותר קשה", פותחת אביב ומסבירה: "לקחתי על עצמי השנה לעשות משהו מאוד גדול, יריד מצווה שכל הכנסותיו לילדים חולי סרטן. כל שנה, עשיתי ירידים כאלה, אבל כזה גדול בשטח של 250 מ"ר, לא עשיתי עד חול המועד סוכות האחרון. רציתי לעשות את היריד גם בשנה שעברה, אבל הייתה קורונה, וכל הדברים נאספו במחסן שלי והחלטתי שאפנה גם את כל מה שיש לי בארונות, כמה שיותר, אפילו דברים חדשים, כדי שיתרוקנו קצת. הפעם החלטתי שהיריד הזה, האחרון, לא יהיה רק של בגדים, אלא גם בגדים שלי חדשים, גם בגדים יד שנייה ושל מותגים שונים ומאות ספרי אפייה שיש לי, כלי בית חדשים, תכשיטים, מפות; אני אובססיבית בקניות. הייתי קונה בעבר כל מיני דברים למטבח, לאפייה. בקיצור, החלטתי שאוריד הכל למכירה. לצערי, לא רק שלא באו מספיק אנשים כי זה היה חג, אלא גם גנבו לי דברים שהתמורה מהמכירה שלהם הייתה אמורה ללכת לילדים חולי סרטן. עצוב לי שבאו מעט מאוד אנשים וגם גנבו לי מלא דברים, שאני יודעת להצביע עליהם ברחוב שהם שלי. אני כל הזמן בוכה בגלל הילדים האלה, שאני מתנדבת יותר מ-20 שנה למענם במחלקה האונקולוגית בבית החולים 'סורוקה'. אני יודעת טוב מאוד גם על ההתמודדות של ההורים עם המחלה הזאת אצל הילדים שלהם, ורוצה לתת לכל אחד מהילדים חולי הסרטן מתנות, יחד עם אשת הטלוויזיה הקהילתית אלין חביב. אני תורמת כל חודש, אבל אני רוצה שיהיה לילדים האלה יותר קצת, כדי שיעברו את הניתוחים בחו"ל".

ובגלל הקורונה, את כבר לא יכולה להתנדב ב"סורוקה".

"מטבע הדברים, כשהקורונה התחילה, כבר לא יכולתי להיות יותר בהתנדבות באונקולוגית. במקום זה, אני מתנדבת בקרן 'פדנטים', שאוספת אוכל מבושל למסירה בחינם לחיילים בודדים או לאנשים שאינם יכולים לבשל לעצמם".

לצד פעילות הבישול למען חיילים בודדים ("לעצמי אני לא מבשלת", מדגישה אביב, הסובלת כאמור, מתת משקל…) ולמען שכנים הזקוקים לעזרה וחלוקת פינוקים שונים לילדים המבקרים בביתה, מצאה המתנדבת הנכה גם שדה פעילות נוסף: חיילי צה"ל הנוסעים לבסיסיהם ברכבת: "ההתנדבות עם החיילים, שהתחלתי כעצמאית לפני כארבע שנים, זה משהו אדיר; כ'סבתא של החיילים' שהם כל עולמנו, אני קונה מלא דברים, חטיפים, מלוחים ומתוקים וכל מיני דברים לבנים ולבנות, כותבת פתקים עם השם שלי וסמיילי, ומחלקת לחיילים וחיילות ברכבת, מחייכת ומדברת איתם. ימי ראשון וחמישי הם הימים הכי טובים להתנדבות הזאת, כי הרכבת מלאה בחיילים וחיילות. אז אני עולה על הרכבת ונוסעת איתם, לא אכפת לי לאן; או שאני לוקחת טיול לתל אביב או שאני הולכת לנכדים או יורדת בקריית גת. לא משנה, העיקר הנסיעה ולחלק לכולם. לעלות למעלה ולרדת למטה, עם הקביים וסלסלה על הבטן שלי, סלסלה כזאת יפה ומקושטת. וזה כל כך חמוד לשבת ליד החיילים ולחלק להם דברים. פעם גבר אחד עצר אותי ברכבת, וביקש לתת לי 200 שקלים כדי שאקנה לחיילים דברים בשמו. עניתי לו שאם הוא רוצה להשתתף בעניין, שייתן לי את השם שלו, כדי שאגיד לו תודה ב'פייסבוק'; אני לא מוכנה לקחת כסף מאנשים, בלי להגיד להם תודה. תודה זה כמו קבלה".

בשנים האחרונות, עברת טרגדיות שפגעו בך.

"נכון, החיים שלי נשברו לפני כשבע שנים, כשהנכד שלי סאני סול אביב, מת בגיל שנתיים. יש לי נכד שקוראים לו סייקו סאן, אח שלו הגדול; הבן שלי היה ביפן הרבה זמן, והוא הבטיח לעצמו שייתן שמות יפניים לילדים שלו. אז הוא קרא לילד הגדול שלו סייקו סאן, שזה עילאי בעברית, הוא עוד מעט חוגג 12 שנה. סאני סול זה נשמה אהובה. לצערנו, סאני סול הלך לגן שמח ולבוש לבן לפני חג השבועות, ונפטר. רציתי אז להתאבד, הסתובבתי ברחובות ולא מצאו אותי, והיה מצב מאוד מאוד קשה. אמרה לי פעם מרים פרץ: 'אישה יקרה, לקבור נכדים זה הרבה יותר קשה מלקבור ילדים'. התפלאתי מאיפה יש לה את הכוחות להתמודד עם המוות של הילדים שלה. אני, מאז המוות של סאני סול, התחלתי להיות יותר חולה. אני גם לא חושבת שאחיה עוד הרבה זמן, וזה מפחיד אותי. מאז הפטירה של הנכד שלי, הפכתי להיות בתת תזונה; אני אוכלת, אבל לא עולה במשקל. זה לא טוב להיות עם 40 קילו. וכל הזמן אני מקבלת מכות ונופלת. היום אני ממש לא אני. עברתי 30 ניתוחים וגם חטפתי סרטן ברגל, ויש גם את הנפילות כל הזמן וכל מיני מחלות שהיו לי. ואני עוד לפני שני ניתוחים"…

עם הקביים למען החיילים צילום באדיבות שמחה אביב

ולמרות הכל, אביב אולי קצת האטה את פעילותה המסורה, אבל בהחלט לא עצרה אותה, וכך היא מסבירה זאת: "אני אגיד לך משהו: אני 49 שנה מתנדבת, מאז שאני רווקה. התחלתי את זה מילדים מוגבלים שמאוד אהבתי להתנדב אצלם ובמסגרת מע"ש (מפעל עבודה שיקומי), ויצרנו ביחד אמנות. את השנים היפות בחיי, 21 השנה האחרונות (חוץ מהשנה וחצי שממרץ 2020), עשיתי בהתנדבות באונקולוגית ילדים, ימים ולילות; בישלתי לילדים שרצו דברים מיוחדים, אפיתי איתם, נהניתי מכל רגע, ותוך כדי כך אני רואה מוגבלים בבתיהם, וחלק מהם אפילו באים אליי הביתה. איך יש לי כוח, אתה שואל? תמיד אמרתי: 'שמחה, את "נחום תקום"'. עכשיו כשאני נופלת, לוקח לי שעתיים שלוש לקום, אבל אני קמה בסוף".

ספרי קצת על עבודתך האמנותית, בימים לא פשוטים מבחינה בריאותית אצלך?

"למדתי לפסל בפימו בגרמניה, אבל זה קשה לי מאוד בשנים האחרונות. אני גם עושה תכשיטנות. עשיתי פעם תערוכה ביפן, והיפנים השתגעו ממנה. מישהי מכרה לי דברים מהממים. אני עושה תכשיטים שאין בעולם; אני יכולה לחתום על כל תכשיט שלי שהוא פרי יצירה שלי בלבד. הייתי באחד המקומות המובילים בעולם של תכשיטים בצרפת, והם השתחוו בפניי. אני עושה דברים מאוד מאוד טובים ויפים. הטכניקה שלי בתכשיטים היא להמציא דברים שאין לאף אחד. אני גם סורגת ברמות, כל הזמן, מאז שאני קטנה, כולל כובעים לילדים קרחים בגלל ההקרנות. אפשר להשתגע ממה שאני עושה".

מכריה של אביב יודעים לספר שהיא יכולה לקחת בגד שכולם קונים, ולהפוך אותו לבגד ששווה מיליון דולר: "יש לי לפחות שני בגדים כאלה. לדוגמה, לקחתי חליפה שעלתה לי 40 שקלים, רקמתי משהו מדהים, והיא הפכה ממש ליצירה. בכלל, אני אוהבת לעשות את השונה, אני לא אוהבת את הרגיל, אני לא אוהבת שיש לי בבית דברים שלכולם יש, אני אוהבת ללבוש תמיד דברים אחרים. גם הפריקסה שלי הוא דיזיין מיוחד; הייתי כבר אצל אודטה וסיגל שחמון, וגם גיא אריאלי היה אצלי עם הפריקסה הזה. בקיצור, אני את הכל ממשיכה רגיל, רק בקצב פחות מהיר".

היריד האחרון 3 צילום באדיבות שמחה אביב

עד כמה ההתנדבות חשובה לאביב, ניתן להבין מהעובדה שגם היום, ההתנדבות היא זו שמעניקה לה את הכוח: "הדבר היחידי שמחייה אותי זה לקום וללכת להתנדב. עכשיו, גם את הנכד שלי הרגלתי להתנדב. החיילים זה גם אהבה מאוד מאוד גדולה, ואני גם 'מטורפת' על הילדים החולים. בלי להתנדב, אני לא יכולה לחיות; אם לא אתנדב, אשן כל היום. גם ככה, אני הולכת עם קביים ועם תומך רגל, אבל אני הולכת איתם, וכשאני יוצאת, אני מתלבשת יפה. להתנדב אף פעם לא אפסיק. תמיד אחפש איפה להתנדב. אני למשל נורא רוצה לחבק ילד נטוש, לתת לו אהבה, ולקנות לו דברים. אני מתחברת לכאב של הילדים חולי הסרטן, ונותנת להם אהבה אינסופית, מבשלת ואופה להם. אני טיפוס נורא חם ולבבי, גם למשפחה שלי וגם לחברים ולכולם.

שנים רבות חולמת אביב להדליק משואה בערב יום העצמאות: "רק השנה, התברר לי שמלא הורים שולחים כל שנה המלצות שאקבל להדליק משואה, אבל הכל פוליטיקה. אני מקווה שהשנה אדליק משואה בערב יום העצמאות, לפני שאמות"…