עשרות שנים היא טיפלה בטירונים, וכחצי שנה לאחר שחרורה מצה"ל, עוברת סא"ל במיל' מיטל מידם לצד השני, ובאמצעות חברת "שוברת דיסטנס" שהקימה לצורך הדרכת הורים ונוער בתהליכי גיוס, היא מכינה את המיועדים לשירות ביטחון (מלש"בים) ובני משפחותיהם לשירות בצבא.

"אני חיילת משוחררת אחרי 25 שנים, כמה שזה מצחיק להגיד, אבל השתחררתי בחצי השנה האחרונה", מציגה סא"ל נידם את עצמה. "בעצם, חייתי בתוך העולם הזה שנקרא טירונות ופיקוד, וסיימתי את השירות שלי בצה"ל כמפקדת מחנה 80. כאימא לארבעה, אחת מהם גם נמצאת היום בתהליכי גיוס לצה"ל, אז אני מאוד אין טו איט"…

ואת מייעצת לבת שלך או מייעצת לעצמך?

"אני מייעצת לעצמי קודם כל, ואומרת את מה שאני אומרת גם להורים: לאפשר לילדים שלהם לנהל את הדבר הזה, להעביר אליהם את האחריות, לתת להם להתחכך פתאום עם משהו יותר גדול ממה שהם הכירו עד עכשיו, מהסיבה שאלה פשוט החיים האמיתיים שהולכים להיות אחרי זה".

למה בעצם צריך חברות כמו שלך או ייעוץ אחר לקראת גיוס?

"בוא נדבר רגע על הדור הזה; המחקרים מתחילים להראות שיש לו קושי מאוד מאוד גדול לקבל את הדבר הזה, שהם הולכים למקום אחר, האיזונים משתנים מבחינתם, הכאן והעכשיו כבר לא קיים כל כך. והשונות הזאת של מה שהם חוו עד עכשיו ומה שהם חווים בצבא ואילך, היא משהו שהם צריכים להתכונן אליו מנטלית; כל פעם ששואלים אותי על הכנות כאלה ואחרות לשירות בצה"ל, כושר קרבי וריצה וזה, אני אומרת שזה מעולה; רק צריך עוד נופך. הנופך המנטלי והרגשי הוא הרבה יותר גדול עכשיו על דור ה-Z, כשהכל נורא נורא שטוח, הכל ברשת, ותמיד אני משווה את עצמי. ופתאום, אני מגיע למשהו שלא התנסיתי בו בחיי".

ובמכינות הקיימות לצבא, המיועדים לשירות מקבלים את זה?

"כן, אבל מכינה זה בסוף שנה, שבה אתה הולך ונמצא עם חבר'ה מחוץ לבית. זו ממש הכנה מנטלית הדרגתית ואיטית, שזה נהדר מבחינתי. אגב, אם תשאל אותי, מי שרוצה ללכת למכינה ושנת שירות, שילך; העוד שנה הזאת של עוד בגרות, זה עושה משהו אחר בהכנה. ואני אגיד לך יותר מזה, פגשתי אותם אחרי שנת שירות ומכינה, כשהם התגייסו, ואתה רואה את החבר'ה איך הם אסופים, איך הם יודעים בדיוק מה הולך לקרות, ושהייתה פה הכנה מנטלית של הרבה מאוד זמן. אולם, מי שלא רוצה לעשות את זה במשך שנה שלמה, יש לו דרך יותר קצרה, אצלי; אני אומרת, בואו רגע, בואו נתכונן לזה. קודם כל, בואו נדבר על זה, בואו נדבר על השינוי, בואו נדבר על הפחדים, בואו נדבר על מה המחשבות שלנו, בואו נאמת אותן, ונבוא יותר מוכנים, אני קוראת לזה להתחככות המאוד מאוד קשה עם האספלט החם של הטירונות, שזו הפעם הראשונה שהכל מתנפץ לי".

והטרטורים והזובורים וכל הדברים האלה, איך מכינים לדבר הזה?

"בוא נעשה סדר: היום, הדברים הם לא מה שהיו פעם, לא אתה ואני בצבא; כיום, המלים 'טרטור' ו'זובור' הן לא לגיטימיות. מפקדים היום לומדים מה מותר, ואיך כן אפשר".

מהניסיון שלך, זה יותר קשה כיום לחנך לעניין הזה, לקבל מרות?

"זו שאלה נהדרת; אני חושבת שכן, שזה יותר קשה. אני חושבת שזה אתגר מאוד גדול עבור המפקדים. לדעתי, ככל שהזמן עוד טיפה יעבור, והם יהפכו להיות המפקדים של הצבא, אז כנראה נראה השתנות מאוד מאוד גדולה. אני יכולה להגיד לך שכבר היום בטירונויות, כבר מתחילים לחשוב על העניין הזה של הקראת הזמנים, וכמה זמן אני נותן לטירונים, ומה אני רוצה להשיג בזה, באמת מתוך הבנה שהנה בא דור שהוא מאוד מאוד חכם, יש לו מה להגיד, ואולי אפשר להניע אותו אחרת לאותן מטרות".

ומה את נותנת בעצם למלש"בים ובני משפחותיהם?

"אני רואה את המלש"ב בראייה מקיפה; את הדיבור הפנימי שצריך להיות לו, את החוסן המנטלי והרגשי ואת הידע שהוא צריך לקבל, כשהוא נכנס לתוך הטירונות. מסביבו אני רואה עוד שתי פונקציות מאוד מרכזיות: אחת, זה ההורים שלו שפעם אחת חווים השתנות מאוד מאוד גדולה; קורה משהו בבית, זה כבר לא אותו דבר. גם אם הילד היה רובץ על הספה עד עכשיו, ולא עושה כלום, עדיין פתאום הוא כבר לא שם. ולנו כהורים זה אירוע לא פשוט. והגורם השני שאני עובדת איתו זה בעצם צוותי החינוך; אני מבינה יותר ויותר שצוותי החינוך בבתי הספר לא באמת יודעים מה קורה, ולא יודעים לכוון נכון את התלמידים. והייתי רוצה בדמיון שלי, שיהיה ילד כזה או שתהיה ילדה כזאת שיהיה להם עמוד שדרה פנימי שאני מייצרת יחד איתם, שיהיה את המורה שמדבר באותה שפה, ושיהיו ההורים של התלמיד שמדברים באותה שפה. ואז החוזק והדיבור הפנימי של איך הוא מדבר ואיך הוא מביא את עצמו לידי ביטוי, יקבלו משמעות הרבה יותר חזקה ורלוונטית, כי היום אני שמה לב שהם לא מדברים על עצמם, לא יודעים" היא אומרת, ומדגישה איך זה קורה בפועל: "אני עושה גם מפגשים אחד על אחד. אני גם מאמנת, אז אני מביאה גם את עולם האימון לתוך המפגשים האלה, כמובן עם הידע שלי והניסיון. ואני יודעת איך המערכת נראית מבפנים ומה לגיטימי יותר ומה לגיטימי פחות. ואני רוצה להביא אותם להבנה שגם כשאתה רוצה להשיג משהו, איך אתה עושה את זה נכון. אני עושה הרצאות להורים ולנוער, שהן מאוד ממוקדות. בדרך כלל, אני מחלקת את זה לתלמידי כיתות י"א ו-י"ב, כי אלה שלבים שונים, ומכניסה אותם ככה לאט לאט לתוך התלם הזה. השאלה היא, איך אנחנו באמת, גם כהורים, מתמודדים עם הקושי הראשוני, ומה אנחנו אומרים להם, ואיך הם יוצאים מחוזקים מזה".

"להעביר אליהם את האחריות". מידם מרצה לבני נוער לפני גיוס | צילום: באדיבות מיטל מידם

יש משהו שהפתיע אותך במפגשים האלה, שלא ידעת או לא ציפית לשמוע מהלקוחות שלך?

"כן, אני יכולה להגיד שההורים מפתיעים אותי מאוד, כל פעם מחדש, מהעוצמה. ידעתי שזה קיים; בתור מפקדת מחנה 80, פגשתי את ההורים בש"ג; ב-11, 12 בלילה הורה מגיע, וממש בוכה את חייו על זה שהילדה שלו עושה טירונות. ובכל זאת, כל הזמן מפתיעה אותי העוצמה, המקום הזה שהורה גם אומר היום לילד שלו: 'אתה יודע מה, לא קיבלת את השיבוץ שאתה רוצה? אל תלך לצבא'. וזה יושב אצלי באופן אישי בסולם ערכי מאוד מאוד יציב. אז אני מנסה רגע קודם כל לנרמל את המצב, ובעיקר גם להכניס אותו לפרופורציה ראויה, כי בסוף אנחנו מדברים פה על שנתיים פלוס מתוך תקופת חיים מאוד גדולה; הייתי 25 שנה בתוך הצבא, יצאתי לפני חצי שנה, ופתאום נזרקתי לעולם חדש לגמרי. אז אני מסבירה למלש"ב שיש הזדמנויות, יש דרך הסתגלות, לא הכל זה 'חרב עולמנו', לא הכל זה זורקים את המפתחות, כי אם כן, איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים שלנו של התמודדות"?

בעצם, אפשר להגיד שאת לא מכינה אותם רק לקראת הצבא. את מכינה אותם לחיים.

"נכון. כל פעם שאני מרצה ועושה סדנאות, אז אנשים אומרים לי: 'את יכולה לבוא לדבר בכיתה של הילד שלי? יש לי ילד יותר קטן, הוא בכיתה ג'. זה רלוונטי גם שם'. אז אני תמיד אומרת שזה לגמרי רלוונטי, מה שאני אומרת, לכל תקופות החיים, ואיך אנחנו באמת בונים את הילדים שלנו. לקחתי את הנישה הזאת, את הצומת שבעיניי הוא הכי הכי חזק, הכי מרכזי, בהורות שלנו, ואנחנו לא מתכוננים אליו מספיק; אנחנו חושבים שזה יעבור. פשוט ככה, כאילו אתה יודע, אנחנו מתכוננים כהורים לדברים אחרים: הולכים לגן, מתכוננים. הולכים לכיתה א', אנחנו מתכוננים. אפילו גיל ההתבגרות, אנחנו סביב גיל 12 כזה הולכים לומדים, אבל לפני הצבא אנחנו אומרים: 'יאללה, אנחנו חווינו את זה, וזה יעבור', וזה לא ככה".

או שמדחיקים…

"או שמדחיקים, וואוו, שזה הכי בעייתי. ההורים כל הזמן שואלים אותי, ואני כל הזמן בדילמה, האם הורה שהיה בצה"ל וחווה שירות, זה יותר טוב או פחות טוב מהורה שלא היה בצבא הישראלי, שאין לו מושג מה זה. ואני אומרת לך, אני כל פעם נפעמת מחדש מהאמירות, מהדעות, מהחשיבה, מזה שחושבים שאנחנו יודעים, אבל לא באמת".

אחרי 25 שנות שירות. מידם גוזרת את החוגר | צילום: באדיבות מיטל מידם