שורה מרשימה של ידוענים מוכרים במיוחד היא בוגרת שיטת החינוך המונטסורית, שבשנת הלימודים הנוכחית נפתחה כיתה א' ראשונה שלה בבית הספר "נטעים מיתרים" בבאר שבע (בניהולה של ליאת מיימון): השחקן ג'ורג' קלוני, חתן פרס נובל הסופר גבריאל גארסיה מארקס, מייסדי חברת "גוגל" סרגיי ברין ולארי פייג', מקים חברת "אמזון" ג'ף בזוס, מייסד חברת "מייקרוסופט" ביל גייטס ועוד רבים וטובים.

ארבעה הורים לילדים מבירת הנגב, לי אמיתי, אנה סימטוב, נטלי סין (המורה מדריכה בכיתה המונטסורית הראשונה בעיר, בשנת הלימודים התשפ"ב) ומאור ברזינסקי, דחפו בשנים האחרונות להקמת מסלול הלימוד המיוחד בבאר שבע. ושלא תחשבו שמדובר באיזו שיטת לימוד ניסיונית; בריאיון לעיתון "שבע", מספרת אמיתי שכרבע ממערכת החינוך הציבורית בארה"ב ורוב מערכת החינוך בפינלנד (הנחשבת לטובה בעולם) מתנהלת בשיטה המונטסורית.

מריה מונטסורי, ילידת 1870, הייתה האישה הראשונה שסיימה לימודי רפואה באוניברסיטת רומא. לאחר קריירה מוצלחת כרופאה, היא התמחתה בחינוך, פסיכיאטריה ואנתרו-פולוגיה. במהלך עבודתה הרפואית, החלה מונטסורי לפתח את שיטת החינוך הייחודית שלה, וב-1907 פתחה את גן הילדים הראשון בשיטה זו. הפילוסופיה החינוכית שלה התבססה על תצפיות שערכה על ילדים לזיהוי נטיותיהם הטבעיות. שיטתה מושתתת על עקרונות אוניברסליים להתנהגות אנושית של ילדים, ללא הגבלה של מדינה, דת או תרבות. הדעה הרווחת בימיה הייתה שהילד הוא "דף חלק", המחכה שיכתבו עליו, אך מונטסורי האמינה שכל ילד נולד עם פוטנציאל מיוחד החותר להגשמה, ושעלינו לאפשר לו זאת. במשך שנים, היא הקדישה את חייה ללמידת ילדים, בניית בית ספר, מתן הרצאות ברחבי העולם, פיתוח עזרי לימוד וחינוך דורות של מורות לפי שיטתה. בשנותיה האחרונות, פעלה מונטסורי רבות לקידום החינוך לשלום, ועל כך הייתה מועמדת פעמיים לפרס נובל לשלום. היא כתבה 25 ספרים בנושא, ונפטרה בהולנד ב-1952.

בזכותם. יוזמי הבאת שיטת מונטסורי לבירת הנגב צילום באדיבות לי אמיתי

"יזמנו את פתיחת המסלול המונטסורי בבאר שבע, כבר לפני כשלוש שנים, כי רצינו המשכיות לילדינו", פותחת לי אמיתי. "מגיל שנה, הם למדו בגן מונטסורי בעיר (ישנם שניים: 'הבית הקטן' בנחל עשן וגן בינ-דורי ב'בית יונה', המחבר בין דיירי הדיור המוגן לילדים). חששתי נורא שלא יהיה לי המשך חינוכי לדיויד, שעולה עכשיו לכיתה א'; אנשים חושבים שהוא ילד פלא, ואני באמת לא חושבת כך, כמה שהוא מדהים. הוא פשוט ילד שנתנו לו את המרחב לחקור, לחשוב, ולנהל את ענייניו לאחר שמיעת השיקולים השונים. כך למד דיויד להיות גמיש, ולקבל החלטות. זו מיומנות קריטית להצלחה בחיים. הוא יודע לשנות, ומארגן לעצמו את התיק ללו"ז של מחר, גם אם צריך לשנות אותו; אם משהו לא הולך, הוא עובר לתוכנית חלופית. מצד שני, מעירים לי הרבה: 'הוא ייפול. איך את נותנת לו'? אולם, את התוצאות כולם אוהבים", אומרת אמיתי, וממשיכה: "שיטת החינוך הזו לא חדשה; היא קיימת בעולם יותר מ-100 שנה. כל בית ספר ציבורי רביעי בארה"ב. ובפינלנד המקום עם החינוך הכי טוב בעולם ותקציבים וגודל כמו של ישראל, רוב החינוך מונטסורי, כך שבכל המקומות הנחשבים החינוך הזה כל כך לא חדש. בישראל יש הרבה מוסדות מונטסוריים, אבל רק בין גדרה לחדרה ואפילו רק בשרון ובתל אביב. והוא עולה המון כסף כל חודש; רק לסבר את האוזן, ברמת השרון למשל משלמים 3,500 שקלים בחודש לכיתה א'. אצלנו הלימודים בחינם, כי החינוך ציבורי, תחת משרד החינוך. אני יודעת שלא הכל יהיה בהתחלה פרקט מעץ ועם כל האביזרים והתאורה וכו', אבל מבחינה פדגוגית, זה יהיה מושלם. ואנחנו לאט לאט גם נעשה את המבנה מושלם. אנו שואפים שבית הספר יהיה לאט לאט כולו מונטסורי".

והיא ממשיכה: "מריה מונטסורי גיבשה את שיטת הלימוד הייחודית שלה, אחרי שהופתעה לגלות שילדים מבתים נחשלים מבית הספר שלימדה בו באיטליה הגיעו להישגים חינוכיים מדהימים. ואז, היא גיבשה את כל התורה שלה, המעודדת לימוד מדעי; ישנם תחומי דעת מאוד ברורים, אבל בגדול, המתמטיקה, המדע, הלשון והשפה מאוד חשובים בגישה הזו. מונטסורי הבינה ששיטות החינוך הרגילות גורמות לילד פחות לרצות ללמוד מתוך תוכו כמנוע צמיחה פנימי שיוביל אותו בכל חייו, וללמוד תחת כפייה 'חייבים', 'אין ברירה', ולהפוך את הילד לצייתן במקום בוחר. כל זה הוא בניגוד לטבעו המולד, מה שפוגע גם בהתפתחות חיי הילד, כאדם לא סקרן וחקרן. אנשים חושבים בטעות שהשיטה שלה אומרת חופש מוחלט, חוסר סדר וילדים יחפים ומלוכלכים. זה רחוק מהמציאות; הגישה של מונטסורי מדברת על סדר וחשיבה מאורגנת מבחוץ לבפנים, מתינות ויישוב דעת, מדעים ועוד. בשיטה המונטסורית, הילד הוא במרכז, צופים בו ומאבחנים אותו פר עצמו, מסתכלים עליו במכלול הוליסטי, פיזית, נפשית, קוגניטיבית, רגשית וחברתית, והכל נלקח בחשבון. ואז, מקדמים אותו להגיע למקסימום של עצמו; אין תחרות, כמו בבית ספר רגיל, שבו כולם צריכים להגיע לאותה רמת לימוד, והאינדיבידואל מתבטל; הרעיון בכיתה רגילה הוא לצמצם את השונות, כי יש מורה אחת וחומר ללמידה. חינוך מונטסורי זה בדיוק הפוך, כי אנחנו אנשים שונים. ולכן, הילדים שונים, וכל אחד אמור להיות שונה, ויגיע בחיים למשהו אחר. לא צריך שכולם יהיו דומים. אם לילד יש בעיה חברתית, מתחשבים בה כשמקדמים אותו למיצוי הפוטנציאל שלו. בסוף, לא רק השכל מביא אותך להצלחה בחיים, אלא בעיקר הרגש; גאון עם בעיות רגשיות יכול לא להצליח בחיים. בכיתה מונטסורית הרעיון הוא למידה פרסונאלית, וכל אחד מתקדם למקסום הפוטנציאל שלו ביחס לעצמו, בלי להתייחס לבני גילו. אין הגבלת זמן, כי אנחנו מאמינים שהילד יתפתח לפי צרכיו ורגשותיו, ללא תחרות. ולכן, הלימודים מתנהלים בכיתה רב גילאית, אם כי אצלנו זה לא יהיה רב גילאי כרגע, כי זו שנה ראשונה. בכיתה רב גילאית, מי שחלש יותר מתחבר לקטנים יותר, ומי שחזק יותר מתחבר לגדולים יותר. הקטנים לומדים מהגדולים, והגדולים חומלים ומלווים את הקטנים. הדבר מפתח פן רגשי, אחריות ועניין חברתי. ואז, הקטנים מתפתחים הרבה יותר מהר, והגדולים מלווים אותם ומסבירים להם אלמנטים, כמו עדינות והבנה מה זה קטן יותר. זה דומה לשבט בחברה לא מערבית, כשכל הילדים מכל הגילאים משחקים ביחד".

בשביל זה, חייבים כיתה קטנה יותר ועוד אנשי צוות…

"נכון. בדרך כלל, יש בכיתה שני מורים מדריכים. אצלנו כרגע, יש רק מדריכה אחת, כי הכיתה קטנה ולא רב גילאית. המדריכים מתצפתים על הילדים כשהם עובדים, כי הלמידה לא פרונטלית; זה לא שהמורה בא, מרצה חומר בהיסטוריה, הילד רושם ולומד אותו בעל פה, וכותב אותו למבחן; זאת לא למידה, זה שינון מידע. המדריכים מבקרים כל ילד, ורושמים משוב. ואז, לאור מה שהילד צריך, בונים לו תרגילים ועזרים, שלכל אחד מהם יש מטרה. זה כאילו משחקים, אבל עם היגיון סביב בנייתם. התרגילים מעוצבים כך שהילד צריך להבין לבד מה דורשים ממנו. זה רק נשמע מורכב. הסביבה מותאמת לילד ובנויה בצורה מאוד קפדנית ודייקנית, ואנחנו רוצים שהילד יפיק ממנה את המרב. לדוגמה, כל הציוד נגיש, אין ארונות סגורים ומדפים גבוהים, המשחקים מאוד מסודרים ונותנים חשיבות רבה לאסתטיקה וארגון, ואין כלי פלסטיק לילדים. בגילאי גן, יש חרסינה, כדי שהילד ילמד להרים אותה בעדינות לאט לאט בשליטה. בגיל מסוים, בערך שלוש, הילד מתחיל לגלות חשיבות לסביבה, ולטפח את עצמו ואת הסביבה. לכן, חשוב מאוד לתת לו לטפל בעציצים, לנקות מדפים, ולהדיח כלים; לומדים המון כישורי חיים. בכיתה א', רמות התרגילים שונות, אבל גם שם הילד צריך לחשוב באופן עצמאי. פחות חשוב הידע שנותנים לו, אלא יותר ללמד את הילד ללמוד ולבקר את עצמו לבד ולפתח כישורי חשיבה וחיים".

ואמיתי מוסיפה: "יש תנועה בכיתה מונטסורית, שצריכה להיות קצת יותר גדולה ומרווחת, עם פחות כיסאות ושולחנות, כשהתלמידים נעים במרחב, ולכל אחד יש פרטיות. כל תלמיד יושב על השטיח שלו עם התרגיל שלו, על כיסא שהוא בוחר ליד שולחן או על ספסל. כשהילד מרוכז ולא מתרגז, אסור להפריע לו. וכשהוא על שטיח, המרחב שלו בלבד. נותנים לילד לעבוד המון על יסודיות, הבנה עצמית וריכוז. הוא לומד עצמאית מתוך דחף פנימי, מתוך העוצמה שלו. בעצם, זה חינוך לחיים. אני מכירה עד היום, בלי סוף מבוגרים שאין להם טיפת מסוגלות, והם לא יודעים לבחור, כי מתי נתנו לך לבחור? ההורים אמרו לך מה לעשות, אחר כך המורה, אחר כך בתיכון, אחר כך בצבא, אחר כך באוניברסיטה; אתה כאילו רובוט. פה זה ממש אחרת: יוצרים סביבה, המאפשרת לילד לגלות את חוויית הלימוד מתוך בחירותיו העצמאיות, ולא בכפיית מבוגר. זאת אומרת, הוא כן יכול לבחור המון, אבל הוא לא יכול לבחור לא ללמוד בכלל; יש חוקים מאוד ברורים, אבל רחבים, עם המון בחירה".

ואיפה החומר המערכתי והדרישות הלימודיות, שצריך לעמוד בהן?

"הילד יעמוד בכל, כי בסוף, אנחנו תחת משרד החינוך, וצריכים לעמוד בתוכנית המשרד, ויש גם תעודות בגרות וחיים. אז אין שום בעיה, זה לא סותר, כי מה שהם צריכים ללמוד, הם ילמדו. פשוט, השיטה שונה, איך שמנגישים את הלמידה לילד, ויוצרים פיתוח סקרנות ותהליכי חשיבה. אם זה גיאוגרפיה לדוגמה, אז הם לא יישבו וידברו על מדינות; הם ייקחו גלובוס (לכל אחד יהיה גלובוס) ומפה, וישחקו במשחק חיצים ודגלים, כשכל חץ צריך לזרוק למדינה מסוימת במפה, לפי דגלים מותאמים. הכל נעשה תוך כדי תנועה ומשחק, כך שתחושת הלמידה תהיה עמוקה, עם המון התרגשות ופאן".

מהם מקורות הידע, במקום המורה המדריך?

"יש גילוי וחקירה ביחד, אבל ברור שאם זה משרד החינוך, ויש תוכנית מובנית, צריך ללמוד, וברור שהתרגילים יובילו את הילד לשם. אנחנו כן מאחורי הקלעים מכווננים אותו, אבל לא באופן פרונטאלי, של 'בוא תלמד עכשיו על סוריה, וככה וככה היה'".

ויש ספרי לימוד, מחברות?

"יש בכיתה מעט ספרי לימוד ויותר חוברות עבודה, ויש עזרים, שגם מלמדים איך לבנות אותם; כל מורה מוכשר לכך. הפוטנציאל אינסופי, והמורה בונה לפי חוקיות סדורה; ראיתי מורה שבנתה דגם מדהים של מערכת השמש לשיעור גיאוגרפיה. הילדים התלהבו ממנו, והתחילו לדבר על הדגם בשיח מאוד עמוק".

מה עם מבחנים, שיעורי בית, כל הדברים האלה שאנחנו לא אוהבים?…

"אין שיעורי בית, כי יום הלימודים יותר ארוך. אצלנו לומדים עד 14:30 בערך. מבחנים יהיו, אבל לא כמו שאנחנו רגילים, אלא אולי כמו עבודה; אנחנו לא יוצאים מנקודת הנחה שהילד צריך לקבל 100 בשביל להרגיש שהוא שווה משהו; הוא מראש שווה זהב, וקיבל 100. זאת אומרת, פחות בוחנים אותו ברמה הזאת, אבל עושים עליו תצפיות ומעקבים כל הזמן. ואם הוא חלש במשהו, יחזקו אותו דרך תרגילים, ולא צריך מבחן אחיד חודשי לכל הכיתה".

והיא מסכמת: "אני יכולה לומר בכנות ובצניעות, שרואים את ההבדלים בין ילדים מהחינוך הרגיל לילדים כמו דיויד, באופן רגשי, באופן חברתי, באופן קוגנטיבי. אני פוגשת הורים משכילים בעלי מקצועות מכובדים, ורואה שהילד חווה משהו אחר. בחינוך המונטסורי, הילד הופך למאושר, עצמאי, בטוח בעצמו ובעל מסוגלות ויכולת וביטחון עצמי גבוה ועם כלים לחיים וכישורי חיים. הילד לא תלותי, אלא עם מרחב להתפתח ולהיות הוא עצמו. וההבדל הוא שמיים וארץ. עם זאת, רוב ההורים לא יודעים איך לעשות את זה נכון, כי הם לא מאמינים במסוגלות של הילד; הם לא מבינים איך ילדה בת שנתיים יכולה להיות עצמאית, כמו הילדה שלי בת השנתיים ותשעה חודשים שמתקלחת וחופפת לבד (אין ילדים שלא מפחדים לשים מים על העיניים) ומנקה אוזניים בעצמה. וזו בחירתה; לא כפיתי עליה שום דבר, זו היא שמבקשת לעשות את הדברים האלה. שני הילדים שלי גמלו את עצמם בגיל מוקדם מאוד. זה דורש יותר מההורה להקשיב לילד, ולא להיות דיקטטור, מה שייצור תסכול אצל הילד, כי נלקחת ממנו הזכות להביע, לבחור ולהחליט. אני לא אומרת שזה פשוט בהכרח, אבל יש המון חופש לילד, בגבולות מאוד ברורים; אין דבר כזה למשל, שילד לא יישן בשמונה בערב או לא ילך לבית הספר ויכין שיעורים. מצד שני, אני בכלל לא מגיעה למצבים האלה; דיויד ממש מתחנן להמשיך לעבוד על חוברות הכנה לכיתה א' גם אחרי שעת השינה שלו, ואני מתמוגגת שהוא לא רץ לנייד אלא לחוברת. זו תוצאה ישירה של החינוך הזה, שהם אוהבים ללמוד. פעם הייתי אומרת לו לא לדלג על דפים, אבל למדתי שעדיף לתת לו ללמוד לפי הסדר שלו. צריך לעשות את המינימום האפשרי עבור הילד, ולעזור לו כשהוא מבקש סיוע".