מגזין

“להוריד את הכפפות”

מגזין22 ביולי 2021    14 דקות
0

חיים סלובו, בן 75 מבאר שבע, נאלץ בימים אלה לעבור טיפולי הקרנה בבית החולים "איכילוב" בתל אביב, בעקבות מחסור במאיצים לטיפולי קרינה >  פרופ' נדב דוידוביץ' קורא למנהיגי הציבור באזור "להיות יותר נשכניים" ולעשות "בלגן", כהגדרתו. "צריך להעלות הילוך, ולהיות הרבה פחות נחמדים", מדגיש פרופ' דוידוביץ

“להוריד את הכפפות”

לפעמים, מקרה אחד מלמד הרבה יותר מאשר מיליון נתונים “יבשים”. קחו למשל, את סיפורו של חיים סלובו (75) מבאר שבע, שעבר באחרונה, בבית החולים “סורוקה”, ניתוח להסרת גידול סרטני ממאיר ממוחו, ונאלץ בימים אלה לעבור את טיפולי ההקרנה מאריכי החיים שלו דווקא בבית החולים “איכילוב” שבתל אביב. את הסיפור חשף כתב “כאן רשת ב'” בדרום, אסף פוזיילוב, בתוכנית “סדר יום” של העיתונאית קרן נויבך.

טל סלובו, בתו של חיים, סיפרה השבוע לעיתון “שבע”: “אבי עבר ניתוח להסרת גידול בסוף מאי, וכבר אז היה ברור שזה גידול ממאיר במוח. אחרי שהסירו לו את הגידול בבית החולים ‘סורוקה’, המתנו במשך ארבעה שבועות לקבלת תור לביצוע הקרנות. הדבר הכי משמעותי בסרטן כזה הוא טיפול מהיר, וכל רגע הוא קריטי. עוד בשלב ההבחנה הראשוני, גיששנו האם יש מענה בכלל בדרום למחלה של אבא; אני מודה, הייתי סקפטית, אבל ביררנו, ומנהל המחלקה הנוירו-כירורגית ב’סורוקה’ אמר לנו: ‘בטח, יש מערך אונקולוגי מפואר. יתנו לכם שירות, אל תדאגו’. בינתיים, הפתולוגיה בבית החולים התעכבה, וחיכינו לתוצאות של הפתולוגיה; בדיעבד, הבנו שחסרים תקנים בפתולוגיה, ולכן התשובה שלהם התעכבה. ואז, תיאמו להורים שלי ב-29 ביוני פגישה ביחידת הקרינה ב’סורוקה’, עם מנהל שירות הקרינה ועוד ד”ר. הייתה שיחה מזעזעת; נאמר להם שלאבא שלי יש דרגה 4 בסרטן במוח, ובסוף השיחה ש’אחת המכונות פה תקולה, ולכן עליכם למצוא בית חולים אחר לביצוע ההקרנות’. עכשיו, מה זה אומר? על איזה כפתור לוחצים? למי פונים? אימא שלי שאלה אותו: ‘אז למה באנו? למה מלכתחילה עיכבתם אותנו והזמנתם אותנו'”?

צילום: דוברות סורוקה

וסלובו הבת ממשיכה: “כל רגע הוא קריטי במחלה הזאת, וההקרנות הן טיפול מאריך חיים במקרה הזה. לא הבנו מה הסיבה שלא אמרו לנו שאין להם מאיץ זמין לביצוע הקרנות. התשובה הייתה: ‘זה המצב’. לי זה לא נשמע הגיוני ואפילו סביר שזה המצב. עשינו שיחות, והפעלנו קשרים, כדי להבין האם זה המצב, והתברר שזה באמת המצב. אלה התשובות שקיבלנו. המשמעות של קבלת טיפול במצב של אבא שלי הייתה נסיעות יומיומיות למרכז הארץ. זה לא הגיוני, לא אנושי, ואפילו לא אפשרי. אנחנו מצאנו פיתרון לאבא, משכירים לו מלון דירות, לו ולאימא שלי, אבל אני שואלת מה קורה עם אלו שאין להם, שלא יכולים לאפשר את זה, שלא שואלים שאלות. גם כדי למצוא את אותו בית חולים, את ‘איכילוב’, אנחנו עשינו לבד את החיפושים. למה? למה לא מפנים בצורה מסודרת? איפה האחריות של בית החולים? התקלקלה לכם מכונה? אתם עסק, נכון? אני לא נאיבית. התקלקלה מכונה? איפה plan b שלכם? תנו שירות. האחריות של מי זה”.

סלובו ממשיכה: “עכשיו טוענים ב’סורוקה’ שהם מחכים לטכנולוגיה חדשה שתגיע; זה באמת מרגש אותי שטכנולוגיה חדשה מגיעה, אבל מה זה אומר? בסוף 21′, צריכה להגיע מכונה חדשה לבאר שבע. ומה עד אז? יש עוד מכונה, אבל היא בעומס, ואין תורים. אתה מבין שכל חולי הסרטן בדרום אמורים להשתמש במאיץ אחד, כשב’איכילוב’ יש 15 מאיצים, בבית חולים ‘איכילוב’ אחד. בדרום, בית החולים ‘סורוקה’ היחיד שלנו, יש מאיץ אחד תקין בלבד. אתה מבין את המשמעות? אחד תקין. אני מצפה מ’סורוקה’ לתת מענה. אני מצפה שישאילו מכשיר, שיתקנו את המכשיר, יעשו שאטלים וכדומה”.

לדעתך, זו בעיה של בית החולים או של המדינה או ההנהגה המקומית?

“אני חושבת שזה גם וגם; אני חושבת שזה שילוב של שני הדברים. אנחנו רגילים לפערים, למשל במיטות אשפוז. פה לדעתי, זו החלטה עסקית לא לתקן את המכשיר הקיים. ככה זה נשמע לי. זו החלטה כלכלית. הרי, מה הסיבה שלא יתקנו? למה הם עכשיו משנים את הגרסאות, ואומרים שהמכשיר לא תקול, אלא הוזמנה טכנולוגיה? יש פה החלטה כלכלית. שמונה חודשים להשאיר מכשיר תקול; בדיעבד, גילינו גם שככל הנראה הסיפור הזה הוא מאפריל, שהמכונה התקלקלה. אבא שלי אובחן בסוף מאי. זאת אומרת, כבר אז ידעו שאת טיפול הקרינה הוא לא יוכל לקבל ב’סורוקה’. אז למה מלכתחילה לא הפניתם אותנו ל’איכילוב’? בשבוע שעבר, אבא התחיל כבר לקבל טיפולים בבית החולים ‘איכילוב’. הוא כבר במלון הדירות, שעליו שילמנו במיטב כספנו, למשך חודש. עכשיו, אבא שלי משלם מסים, בדיוק כמוך, בדיוק כמוני. אני כרגע נלחמת לא בשבילו, כי אנחנו מצאנו את הפיתרון עבורו; אני נלחמת בשביל כל השאר”.

תגובת המרכז הרפואי “סורוקה”: “ראשית, אנו מתנצלים ומצרים על התחושות של המטופל ובני משפחתו. בית החולים ‘סורוקה’ פועל ללא לאות לשיפור השירות ולהצטיידות בטכנולוגיות החדישות ביותר, במטרה לשפר את השירות למען תושבי הנגב. במסגרת זו, בית החולים גייס משאבים, יחד עם השקעה משמעותית של ‘כללית’ בהיקף של 10 מיליון שקלים, לרכישת מכשיר מאיץ חדש, המשמש לטיפולי קרינה, טכנולוגיה רפואית מהמתקדמות שיש. התקנתו נעשית ב’בונקר’ בעל קירות עבים ומוגנים במיוחד, כדי למנוע דליפה של קרינה מסוכנת, וגם לאחר התקנת המאיץ ב’בונקר’ המחודש, נדרשים כיול והתאמות טרם שניתן להפעילו, פעולות מורכבות שאורכות זמן. בשל כך, בסוף מאי, פורק המאיץ הישן, כדי לפנות מקום למאיץ החדש, שיפעל לקראת סוף השנה. במקביל, הצוות המסור של יחידת הקרינה התגייס להוסיף שעות עבודה בלילות ובסופי שבוע, כדי למזער את הפגיעה בתושבי הנגב, ואנו נותנים מענה למטופלים באמצעות המאיץ הקיים שפועל. אנו משקפים למטופלים ולבני המשפחות את המצב. בסיום ההתקנה, יפעלו בבית החולים שני מאיצים מתקדמים, שיתנו מענה לצרכי הנגב הנוכחיים. בעתיד, יידרש ככל הנראה מאיץ שלישי, בהתאם לגידול האוכלוסייה והצרכים”.

בתוך כך, מחקר של אוניברסיטת בר אילן שפורסם באחרונה קובע, שהסיכוי להחלים מסרטן צוואר וראש נמוך יותר בפריפריה (הנגב והגליל) מאשר במרכז הארץ. המחקר מצא קשר ישיר בין עוני לבין הסיכוי למות מהסרטן המדובר. להערכת החוקרים, הסיבות למצב העגום הן חוסר נגישות למכוני טיפול, מחסור בכסף לרפואה פרטית והיעדר הסברה לחיים בריאים. את המחקר הובילו שני סטודנטים בפקולטה לרפואה ע”ש עזריאלי של בר אילן בצפת, ברוך ויצמן בסיועה של נילי גולן, זאת בהנחייתו של המרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בר אילן, ד”ר אוהד רונן.

החוקרים ניתחו מידע על כ-12 אלף איש במשך 18 שנה, ומצאו שלאזור הסוציו-אקונומי שבו מתגוררים המטופלים יש השפעה משמעותית על סיכויי הישרדותם. כך למשל, ההישרדות החציונית של חולים בדרגה 3 המשתייכים למעמד סוציו-אקונומי גבוה הייתה ארוכה יותר בשנה וחצי מהישרדותם של חולים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. שיעור ההישרדות לחמש שנים במטופלים מסטטוס סוציו-אקונומי גבוה הוא 85 אחוזים לעומת 71 אחוזים בלבד במטופלים ממעמד נמוך יותר. הסיכון היחסי לתמותה גדול יותר ב-25 אחוזים בחולי סרטן ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר.

כידוע, פערי הבריאות, לא רק בתחום האונקולוגי, בין המרכז לפריפריה, אינם עניין חדש. כמות הרופאים והאחיות בנגב קטנה בצורה ניכרת לעומת כמותם במרכז הארץ, כשתושבי הדרום נאלצים לחכות זמן כפול לבדיקה, טיפול רפואי או ניתוח. כמו כן, מספר מיטות האשפוז במרכז כפול לעומת הנגב. כפועל יוצא, תוחלת החיים בנגב נמוכה בחמש שנים ביחס לממוצע הארצי וגם הקמת בית החולים השני, שאישרה הממשלה לפני כשבע שנים מתמהמהת. המצב החמור של מערכת הבריאות בנגב לא נולד אתמול, והוא תולדה של הזנחה מתמשכת; כבר בדצמבר 2016, פרסם משרד הבריאות דוח חמור על אי השוויון ברפואה, בו נבחנו הפערים בין מערכות הרפואה בפריפריה לבין אלה שבגוש דן. לפי נתוני המשרד, שיעור הרופאים המועסקים במחוז תל אביב עומד על 5.1 רופאים לאלף בני אדם. בה בעת, במחוז הדרום עומד שיעור הרופאים המועסקים על 3.1 לאלף בלבד. שיעור מיטות האשפוז בדרום עומד על 1.35 לאלף איש, לעומת 2.4 במחוז תל אביב. בנוסף, במחוז תל אביב ישנם 50 אחוזים יותר חדרי ניתוח. אין פלא אפוא, שלפי דוח משרד הבריאות, בבאר שבע מתים הכי הרבה תושבים בשנה: 5.6 נפטרים על כל אלף איש, לעומת 4.9 לאלף בתל אביב וחיפה ו-4.6 לאלף בירושלים.

פרופ’ נדב דוידוביץ’, המשמש גם כמנהל בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון, מדגיש שהמצב אפילו קשה יותר ממה שנראה לרובנו: “לצערנו, הבריאות בפריפריה מורכבת מהרבה מאוד מרכיבים, שמייצרים איזה מעגל קסמים. כלומר, גם חשיפה לגורמי סיכון כמו עישון, השמנה ופחות פעילות גופנית, וגם חשיפה לסיכונים סביבתיים. כל זה מביא לעלייה בסיכון בחשיפה לסרטן. ואכן, בעיקר בגברים בנגב, שיעורי התחלואה בסרטן משמעותית גבוהים יותר לעומת יתר המדינה; זה יותר בגברים מאשר בנשים. זה לגבי הסיכוי לחלות. וגם כשחולים, אז בקבוצות שונות, כמו למשל נשים ערביות, הן חולות בסרטן שד נניח, וכשמגלים את הסרטן, הוא בדרגה גבוהה יותר מאשר לאישה ממוצעת במרכז. כך יוצא, שהסיכון כשאתה כבר חולה בסרטן, בהשוואה בין הנגב למרכז, הוא יותר גבוה, גם בנגב וגם בצפון. אז יש לנו איזשהו מעגל, החל ממניעה וחשיפה לגורמי סיכון והתחלואה עצמה והטיפול בה, שמהווה מין רצף קטלני. זה לא רק הטיפול בסרטן בסוף, אלא זה מהתחלה בתחום המניעה”.

פרופ’ נדב דוידוביץ’. צילום: דני מכליס

ודוידוביץ’ מוצא את האשם במצב בעבר הרחוק: “לצערנו, ההשקעה בכוח אדם ובתשתיות בפריפריה, מסיבות היסטוריות, היא נמוכה יותר. כולנו מכירים את הבג”צ שיש בנושא בית החולים הנוסף בנגב, אבל למרות ההתקדמות (ואני רוצה לתת פה הרבה שבחים ל’סורוקה’, על ההתקדמות שהם עשו, כולל פתיחת המרכז לסרטן), זה קצת כמו ללכת על הליכון, אבל אם ההליכון נע בקצב מהיר, אתה צריך לרוץ יותר מהר. אז למרות כל הדברים המצוינים שנעשו ב’סורוקה’ וגם בידי קופות החולים השונות, שבאמת משקיעות בנגב ובצמצום פערים, עדיין כדי לצמצם את הפערים ההיסטוריים, נדרש הרבה מעבר. והחסם המרכזי בעיניי הוא לא קופות החולים ומשרד הבריאות, אלא בעצם האוצר שחוסם את הנושאים השונים, כמו בית חולים נוסף בנגב, שהוקצו לו רק 200 אלף שקלים לתכנון לשנה הקרובה בתקציב, שזה בדיחה; יש החלטת ממשלה מ-2014 שלא ממומשת. אז אני רוצה להציג פה תמונה מורכבת: אני כן חושב שהשחקנים השונים מנסים לעשות לא מעט. ואני כן חושב ששר הבריאות החדש, נושא הפריפריה קרוב לליבו; עובדה שאחד המקומות הראשונים שהוא ביקר בהם היה בנגב, ב-6.7, בכנס ‘הנגב במרכז’, כולל הצגת תוכנית ‘אילנות’ לעתודה של רפואנים שיהיו מהנגב, אבל הדברים האלה לא מספיקים. נדרש פה משהו הרבה יותר דרמטי. אנחנו ב’קואליציה של ארגוני הבריאות בנגב’, מדברים על אולי הכרזה על אזורי הנגב והגליל כאזורי עדיפות לאומית בתחום הבריאות, כדי להשקיע יותר באנשי בריאות, לא רק במשכורות שלהם, אלא גם בתנאי העבודה שלהם ובאפשרויות שלהם לעסוק במחקר. הכרזה כזו תביא להגדלה במספר מקומות הלימוד ותוכניות הלימוד בפקולטה למדעי הבריאות בבן גוריון ולעבודה יחד עם החברה האזרחית, כי יש פה גם אוכלוסיות מיוחדות, כמו האוכלוסייה הבדואית שיש לה את הצרכים שלה”.

עד כמה המנהיגות המקומית פה באזור פעילה בעניין?

“אני חושב שב-10 השנים האחרונות, המנהיגות המקומית מאוד מעורבת; ראשי ערים, בוודאי רוביק דנילוביץ’, אבל גם ראשי ערים נוספים, עובדים יחד איתנו באוניברסיטת בן גוריון, יחד עם הרשות לפיתוח הנגב. ופתחנו תוכנית מנהיגות בבריאות; נכנס עכשיו מחזור שלישי. הכוונה היא להקים רשת של משפיענים לתואר שני בניהול מערכות בריאות במגמת מנהיגות לבריאות. אנחנו פותחים עכשיו תואר שני בניהול מערכות בריאות באילת. וזה גם מאוד בשותפות עם ההנהגה המקומית. אני חושב, אבל, שהיות שהרבה דברים הושגו והוחלטו, אבל פשוט לא מיושמים, צריכים להיות אולי פחות נחמדים, ולצאת ביחד בשותפות, ואם צריך גם לעלות לכנסת לירושלים, ויחד עם משרד הבריאות (כי אני חושב שהם איתנו לגמרי), לצאת למאבק של שינוי סדרי העדיפות, ולגרום לזה שבעיקר יישמו הרבה מאוד ועדות והחלטות שנוצרו כתוצאה מהלחץ שלנו. פשוט, היישום של הדברים שכבר כתובים, כולל החלטות ממשלה 2025 ועוד, הוא חלקי. אז יש הרבה הישגים, רק פשוט לא תמיד יש את הכוח הפוליטי כדי ליישם אותם. הקורונה לצערנו, מאוד הקשתה וגם החוסר בתקציב מדינה. אני יודע בוודאות שמשרד הבריאות שם את נושא הפערים בבריאות במקום גבוה, אבל הוא לא יכול לבד; הוא צריך גם את הדחיפה מהציבור. היא קיימת, אבל אני חושב שאנחנו צריכים קצת להוריד את הכפפות. צריך לעשות מאבק סולידארי. דרך אגב, אני ממש חושב שזה צריך להיות הנגב והגליל ביחד, כדי שלא ייצא בסוף שנילחם כאילו אחד בשני. צריך להיות מאוד סולידאריים, כל הגורמים השונים, ומאוד להיזהר לא ליפול בפח שיסכסכו בינינו”.

להערכתך, מה סדר הגדול הכספי שצריך להוציא, כדי לסגור את הפערים בין הנגב למרכז? מיליארדים? עשרות מיליארדים?

“אנחנו מדברים בטווח רחוק על הרבה מאוד מיליארדים, אבל יש דברים שאפשר לעשות בטווח המיידי ודברים בטווח קצר ובינוני. ודאי שהקמה של בית חולים נוסף, מדובר במאות מיליונים. אם מדברים על תשתיות וכוח אדם, זה גם כן הרבה מאוד מיליונים, אבל יש דברים שאפשר לעשות לא בהרבה כסף, כמו פתיחת תוכניות חדשות תוכניות של גם עתודה, כמו ‘אילנות’ שהזכרתי, זה יחסית לא הרבה כסף. הבעיה היא שחסרה הרבה פעמים האינטגרציה, כי נניח תוכנית כמו ‘אילנות’ של רופאים בנגב, זה דורש שיתוף פעולה בין המל”ג, הות”ת, האוניברסיטה, קופות החולים, משרד הבריאות. ולא תמיד מצליחים להושיב ליד השולחן את כולם, כדי באמת להתקדם. אני חושב שהתשתיות שנוצרו פה בעשור האחרון, של עבודה משותפת לצמצום פערים, האוניברסיטה, הרשות לפיתוח הנגב ורשויות מקומיות, קופות החולים, בתי החולים, היא קיימת, ‘קואליציה של ארגוני בריאות בנגב’. אנחנו צריכים להיות הרבה יותר נשכניים, ולחלק בינינו את העבודה. שחלק יעבדו יותר עם משרדי הממשלה, וחלק יעשו גם בלגן מבחוץ, כדי לשמור את זה על סדר היום”.

 

כתבות נוספות במגזין

0

באר שבע פינת הונג קונג

עמיר לאטי, שגדל והתחנך בבאר שבע, ייצא בקרוב לשליחות בהונג קונג כקונסול הכללי. בראיון מיוחד, הוא מספר על האתגרים בשליחות, ההזדמנויות העסקיות שיכולות להיפתח (גם לחברות מהנגב) וגם מדוע הוא צעק משמחה בשלוש לפנות בבוקר בסין

מגזין14 בספטמבר 2021    9 דקות
0

להיות מארק צוקרברג

מייסד חברת "פייסבוק" הוא רק אחד הידוענים, שלמדו בשיטת החינוך המונטסורית. באחד בספטמבר השנה, נפתחה בבית הספר "נטעים מיתרים" בבאר שבע כיתה א' ראשונה לפי השיטה, שהמציאה מריה מונטסורי. אחת מיוזמות הבאתה של שיטת מונטסורי לבירת הנגב, לי אמיתי, מספרת לעיתון "שבע" איך עושים את זה נכון. לחשוב מחוץ לקופסה

מגזין5 בספטמבר 2021    12 דקות

כתיבת תגובה