מגזין

מקהלה לחיים

מגזין15 ביולי 2021    11 דקות
0

בית הספר לחינוך מיוחד "דקלים" בבאר שבע, בניהולה של אסתר גואחניש, מצליח באמצעות מקהלת תלמידים מצטיינת, שזכתה באחרונה במלגה מטעם ארגון המתנדבים "ליונס ישראל", לשדרג את יכולותיהם של תלמידים רבים במוסד. "זה מצמרר ומרגש עד דמעות לראות תלמידים מתפתחים לאורך השנים ומתקדמים", מדגישה גואחניש

מקהלה לחיים

פרויקט חינוכי מהמעלה הראשונה מתנהל בשמונה השנים האחרונות בבית הספר לחינוך מיוחד "דקלים" בבאר שבע: מקהלה בית ספרית, שבאחרונה אף זכתה במלגה מארגון המתנדבים "ליונס ישראל", בהמלצת מועדון ה"ליונס" המקומי "אחווה בנגב" (ראה מסגרת).

בריאיון משותף לעיתון "שבע", מספרות מנהלת "דקלים" אסתר גואחניש ויוזמת המקהלה המורה הוותיקה למוזיקה ז'אנה מיכאלוב, איך מצליחים בעזרת אמנות השירה להפיק את המיטב מתלמידים בחינוך המיוחד, ולהכין אותם לחיים עצמאיים משולבים בקהילה ובתעסוקה מסודרת.

תחילה, מספרת גואחניש על הקמת הפרויקט: "מיד עם הגעתה לבית הספר, לפני כשמונה שנים, מצאה ז'אנה את הכוחות של התלמידים, שמסוגלים גם לשיר דואט או סולו, ובנתה את המקהלה, במסגרת השעות הפרטניות שלה במערכת. במהלך שמונה השנים האחרונות, ההשתתפות במקהלה הבית ספרית היא הבחירה הכי חזקה של התלמידים שלנו, והחלום הכי גדול שלהם הוא להיות שותפים במקהלה. עד שנת הקורונה, המקהלה שלנו הופיעה במשך השנים כמעט על כל במות העיר, למשל ב'בית ספר רוקד' ליד מכללת 'קיי', כנס מקהלות ופעילויות של מתנדבים, כאשר הרשות מזמינה אותנו לאותם אירועים, ודואגת לנו להסעות ולכל מה שצריך".

מיכאלוב: "השתתפנו גם באירוע שקשור לאולימפיאדה, בשם 'אולימפיק'. וגם ב'מרכז הצעירים', אם יש איזשהן הופעות עירוניות, אנחנו גם על הבמה. לא מיד התחלתי במקהלה גדולה, אלא מכמה תלמידים. ואז ראיתי את הכישרון שלהם ושאני יכולה לעשות עם זה משהו, ובכל שנה גדלנו, עד שהגענו למקהלה בגודל הנוכחי, לפני כחמש שנים".

ואיך בוחרים את התלמידים והתלמידות המתאימים לשיר במקהלה?

גואחניש: "זה קצת שונה מתיכון רגיל, בגלל שאנחנו תיכון לחינוך מיוחד; התלמידים שלנו מגיעים אלינו בערך בגיל 13, 14, והם זכאים לחוק חינוך מיוחד עד גיל 21. בשלוש שנות הלימוד האחרונות שלהם, אנחנו פועלים יותר בכיוון של תעסוקות, ומכוונים אותם למסגרת המשך תעסוקתית, אבל בתוך כל זה משולבים כל ההווי וכל השירה. ויש לנו גם להקת מחול וגם מקהלה, כאשר ז'אנה בוחרת את התלמידים המוכשרים במוזיקה, וחלקם אפילו נותנים קטעי סולו. למשל, בכל מערך החגים של חגי ישראל בבית הספר, המקהלה שלנו מופיעה, כמובן עם התכנים הרלוונטיים לאותו חג, עד למסיבת הסיום של התלמידים. וז'אנה תמיד בוחרת את הסוליסטים, שהיא לוקחת לעבודה בפרטני על מוקדי הכוח שלהם. זה ממש מצמרר אפילו ומרגש עד דמעות לראות תלמידים מתפתחים לאורך השנים ומתקדמים. אני יכולה להגיד שמשנה ראשונה עד שנה שנייה זה לא אותן יכולות; בהתחלה, יש את החלק של פחד הקהל, החרדה, חוסר האמון ביכולת שלהם לשיר בפני קהל. ועל כל המיומנויות האלה ז'אנה עובדת איתם בפרטני, בהצלחה, לאורך כל השנים".

על השאלה המתבקשת, כיצד עלה במוחה רעיון המקהלה דווקא בחינוך המיוחד המאתגר, עם תלמידים בעלי חוסר ביטחון מובנה ויכולות נמוכות לכאורה, משיבה מיכאלוב בפסקנות: "להיפך, יש תלמידים שלא יכולים לקרוא ולדעת חשבון, אבל היכולת שלהם טובה דווקא בשירה ובמוזיקה. זה בעצם מה שהם יכולים לעשות. אני מתייחסת לתלמידים בבית הספר כמו תלמידים רגילים, ולפי היכולת שלהם בונה את המקהלה. עבדתי בעבר גם בבית ספר רגיל לא בחינוך המיוחד, אבל לא בארץ, ואני יכולה להגיד שזה לא יותר קל בחינוך המיוחד, זה ממש לא יותר קל; אולם, יש כל כך הרבה מוטיבציה לתלמידים שלנו, והם כל כך רוצים להצליח במה שהם יכולים להצליח בו, במוזיקה, ואז מצליחים. לא כל 103 התלמידים בבית הספר נמצאים אצלי במקהלה, אלא רק 25, אבל אלה שכן פעילים בה, לא מפספסים אפילו יום אחד במקהלה, ומחכים לפעילות. דרך המקהלה, התלמידים מקבלים את הביטחון, המוטיבציה, הדמיון והיצירה והדימוי העצמי הטוב. יש כמה תלמידים שממש כתבו מוזיקה משלהם, כתבו שירים, והיה בכנס מקהלות תלמיד אחד שניגן סולו פסנתר, בזמן שהמקהלה שלנו שרה. הוא סיים השנה את לימודיו אצלנו".

שנת הקורונה, על הבידוד החברתי שנגזר ממנה, פגעה לא מעט בפעילות המקהלה הפומבית: "בקורונה היינו מוגבלים באמת בהופעות, אבל עשינו הופעות דרך ה'זום', אם כי לא כל המקהלה. אנחנו כחינוך מיוחד למדנו בתקופת הקורונה, והתלמידים שלנו היו כאן בבית הספר. הם שרו פה, והתלמידים האחרים ראו את ההופעות של המקהלה דרך ה'זום'. בעצם, המקהלה הופיעה בבית הספר".

גואחניש: "בכל התקופה הזו של הקורונה, נתנו העצמה לתלמידים, ואפילו אתגרנו אותם גם להיות חברים במקהלה וגם להגיע לבית הספר, כי היה קל יותר להורים אם שאר האחים נשארים בבית, אז לא להעיר את התלמיד שלנו ולקחת אותו לבית הספר, ודי אישרו לו להישאר בבית. אז דווקא אתגרנו את התלמידים להגיע ללימודים, ואני אפילו יכולה להגיד לך שזה גרם לחלק מהתלמידים, לא לכולם, כן להגיע לפעילות בקבוצה קטנה ולשיעורים הפרטניים במוזיקה. ז'אנה קצת מצטנעת, אבל היא גם הקימה להקת דרבוקות של בית הספר, ואנחנו רכשנו למוסד 10 דרבוקות מקצועיות. בכל הטקסים בבית הספר, לאורך כל השנה, יש מופעים, גם של שירה וגם דרבוקות של התלמידים שמופיעים בקטעים מוזיקליים שהם למדו עם ז'אנה. כך שאם תלמידים מסוימים לא מצליחים ברכישת מיומנות הקריאה או במתמטיקה שימושית, דווקא בתחום הזה של האמנויות, דרבוקות או מקהלה או להקת מחול, הם ממש הסולנים".

מיכאלוב: "ואנחנו רואים במקהלה את ההבדל בין תלמיד שרק התחיל להופיע לתלמיד ותיק, איך הוא עומד מול הקהל בביטחון וגם בפעילות שלו בהפסקות הוא יותר פתוח. בהתחלה, כשאני לוקחת את התלמיד, הוא סגור, ולא יכול לעמוד מול קהל ועל במה, ובכלל לא פותח את הפה. ופתאום, אחרי עבודה במקהלה או עם הדרבוקות, אנחנו רואים את ההבדל: תלמיד עם הרבה יותר ביטחון".

וגואחניש מוסיפה: "יש לנו תלמיד שהגיע אלינו מקבוצה קטנה, והוא מעל גיל 18, תלמיד שברור שמבחינת החינוך הרגיל סיים את הזכאות שלו. אותו תלמיד הכין מצגת למורים, ובהמשך זה יהיה גם לתלמידים בבית הספר, על זרם הסוריאליזם בציור. התלמיד סיפר והראה לנו וניתח ציורים של תלמידים ועבודות שהוא אסף מהכיתות. הוא הביא גם את הדגמים של הציורים של סלבדור דאלי, למשל שעון שלא חייב להיות תלוי על קיר. זה היה מדהים לראות שילד שאוהב כל כך את התחום של האמנות מבקש מהמורה לאמנות שלו לחשוף את הזרם הזה למורים. אנחנו נעצים את היכולת של אותו תלמיד לעמוד מול כיתות, ולספר על הזרם הסוריאליסטי, ואיך התלמידים בכיתה שלו ובתוך חלל בית הספר מציירים ומדביקים ועובדים לפי העקרונות של הזרם הזה".

את בעצם מעודדת את התלמידים שלך לעשות דברים שהם אוהבים ולהצטיין בהם, ואפילו להיות סוג של מורים.

"זה הכיוון, נכון. יש לנו גם מועצת תלמידים מאוד מאוד פעילה בבית הספר. יש להם למשל, יכולת להשפיע על המודל של ההפסקה; איך אנחנו רוצים את ההפסקה, אלו פעילויות לעשות בה ואם תהיה הפסקה פעילה או שחלק מהתלמידים מעדיפים את השקט ולהיות בפינת ציור; היו השנה כאלה שעבדו באמנות בהפסקה. היו שהפעילו מוזיקה שהם בחרו, והילדים רקדו בחצר. כל אלה הן פעילויות של מועצת התלמידים, מהמקום של העצמה, ש'אני גם יכול', 'גם לי מותר'. זה המוטו של בית הספר, לקחת את כל אחד מהתלמידים לשיא שהוא יכול, למרות כל המוגבלויות. זה לא קשור למצב הפיזי שלו; התלמיד יכול להיות ילד נייד, הוא יכול להיות חצי נייד או להתיישב על כיסא גלגלים; אנחנו לא רואים את המוגבלויות האלה, ולא מתייחסים אליהן".

מיכאלוב: "אני גם עושה פרויקטים בקבוצה קטנה עם בעיות תקשורת, על ההיסטוריה של השתתפות ישראל ב'אירוויזיון'. וחברי הקבוצה מעבירים שיעורים בעניין בכל הכיתות בבית הספר. התלמידים גם בוחרים את השירים שהם ישירו במקהלה; הם יכולים לבחור לבד, אחרי שעושים סקר, ואז מביאים את השירים. תלמיד אחד כתב לי מכתב למה הוא רוצה להיות במקהלה, ולמה הוא מתאים להיות בה".

גואחניש: "מבחינת ההעצמה, אנחנו פה מאפשרים כמעט את הכל, כדי באמת לתת לתלמיד את התחושה של המסוגלות שלו. אנחנו מאוד מאוד מתייחסים למה שקורה בסביבה, כמו תחרות 'האירוויזיון', ורוצים להיות שווים בתוך קבוצה שלפעמים בוחרת עבורנו להיות לא שווים. למרות זאת, אנחנו לא מוותרים, ובכל דבר, בכל מהלך שיש בעיר, הרשות יודעת, חפצי יודעת, מנהלת המחלקה לחינוך מיוחד יודעת, שאנחנו רוצים להשתתף. עכשיו עם ביטול המגבלות, נחזור ונשתתף בכל הפעילויות שהרשות מציעה, ונהיה חלק בלתי נפרד מזה".

והמנהלת מסכמת: "גם הייצוג העצמי של התלמיד הוא בתוך תחום הלמידה שלנו, איך לייצג את עצמו, כי מגיל 16 עד 18 התלמידים יוצאים למקומות תעסוקה בקהילה; זה יכול להיות בבית החולים 'סורוקה', זה יכול להיות באוניברסיטה, זה יכול להיות בסופר. יש תלמיד, למשל, שמתעניין בתחום האופנה, אז ב'אורבניקה' הוא מסדר וממיין בגדים, במסגרת השילוב שלו בקהילה. ואז לקראת סוף שנת הלימודים, בסוף הזכאות שלו, יכול כל תלמיד לבחור איפה הוא רוצה לעבוד כשהוא מסיים כאן בגיל 21. הוא מייצג את עצמו, הוא יודע לייצג את עצמו, מה הוא רוצה, מה ההעדפות שלו, מה הקשיים שלו; אנחנו לא מסתירים את הקשיים, אנחנו עוקפים את הקשיים".

מקהלה מצטיינת

מקהלת תיכון "דקלים" לחינוך מיוחד בבאר שבע זכתה באחרונה במלגה מארגון המתנדבים "ליונס ישראל", בהמלצת מועדון "הליונס" המקומי "אחווה בנגב". ל"שבע" נמסר, שהמלגה הוענקה למקהלה, הודות לתרומתה לשילוב התלמידים בקהילה באמצעות המוזיקה ועל תרומתה לקידום היכולות המוזיקליות בקרב ילדים ומבוגרים עם צרכים מיוחדים.

ההכרזה על הזכייה נערכה בטקס מרגש, בין היתר במעמד מ"מ ראש העירייה ומחזיקת תיק החינוך בעירייה ד"ר חפצי זוהר, ראש מינהל החינוך ברשות זהבה הראל, ראש תחום תרבות ואמנות בעירייה אורי ינון, נציבת "ליונס ישראל" ורדה גוטמן, יו"ר ועדת מלגות המוזיקה אליעזר אזרחי, חברת ועדת הבחירה מטעם "ליונס" ד"ר שושנה נסים, נשיאת המועדון שרה בן אשר, חברת מועדון "אחווה בנגב" עדנה אלתר, מנהלת "דקלים" אסתר גואחניש, מנהלת המקהלה והמורה למוזיקה ז'אנה מיכאלוב והצוות החינוכי, מורים ונציגי משרד החינוך, ההורים והתלמידים.

בית הספר "דקלים" הוא בית ספר מחוזי קהילתי על יסודי לחינוך מיוחד. המוסד נותן מענה ייחודי לאוכלוסיית תלמידים בגילאי 15 – 21, המאובחנת ברובה כבעלת מוגבלות שכלית ותלמידים על הרצף האוטיסטי. "דקלים" מפתח ומטפח מיומנויות הכנה לעולם העבודה ולהשתלבות בקהילה, ושם דגש מיוחד על כישורי חיים, הכנה לחיי העבודה לקראת גיל 21 ופיתוח מיומנויות חברתיות, הכוללות פיתוח וטיפוח מקום בחברה הכללית. כמוסד חינוכי, בית הספר מוביל תהליכי הוראה ולמידה במטרה לפתח, לטפח ולשפר את ההישגים החינוכיים, הכוללים מתן ביטוי עצמי ואישי שיובילו לשותפות אקטיבית של התלמיד בנכסי השפה והתרבות.

מקהלת "דקלים", המונה 25 תלמידים, מייצגת את בית הספר בכנסי מקהלות ובטקסים ואירועים בית ספריים ועירוניים. התלמידים המתקבלים למקהלה נבחרים לפי כישרון, מוטיבציה ורצון אישי, ולומדים תרגילי פיתוח קול, שירים, עמידה מול קהל ורפרטואר מגוון הכולל יצירות קלאסיות, קטעים ממחזות זמר, שירים ישראליים ושירי עמים. המקהלה משפיעה על רגשות והאקלים הרגשי של תלמידי "דקלים", ויש בכוחה לתעל דחפים ולנתב אנרגיה לכיוונים חיוביים. השירה מפתחת תקשורת חברתית, מחזקת ביטוי אישי וכישרון של כל תלמיד ותלמידה, ומעצימה ומשפרת מיומנויות כמו הבנה, סובלנות כלפי האחר, שיתוף פעולה והקשבה.

 

כתבות נוספות במגזין

0

מסעדה עם ערכים

במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr

מגזין13 בפברואר 2024    10 דקות
0

גיבורה על מדים

רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מגזין11 בינואר 2024    7 דקות

כתיבת תגובה