מגזין

יוצאים לאור

מגזין2 ביוני 2021    16 דקות
2

אלעד ביטון וגיא בלילה ישבו במשך כמה שנים וכתבו סדרה פרי דמיונם. היום הם קוצרים את פירות ההצלחה עם הסדרה "בני אור", ומדגישים שהמטרה בסדרה היא להראות שהפשע לא משתלם ושבכל חושך יש גם נקודת אור. כאן נולדתי

יוצאים לאור
צילומים: סלגה מבית ליצ'י

"בשכונה הזו נולדתי, מעולם לא עזבתי, ובשכונה הזו אני אמות". המשפט הזה הוא המשפט שמלווה את הפתיח לסדרה "בני אור" שמשודרת בימים אלה ב"יס" והפכה לאחת הסדרות המדוברות ביותר. את הסדרה יצרו צמד חברים באר שבעיים, אלעד ביטון וגיא בלילה, וזה גם המקום לתת גילוי נאות: את השניים אני מכיר מילדות. ביטון ובלילה כאמור, נולדו וגדלו בבאר שבע משני צידי אותו רחוב בני אור: "אני גדלתי בשכונה ד'. כולם מכירים את הסטיגמה על השכונה, אבל זה לא אומר שהייתה לי ילדות לא טובה. יש משפט שאומר שהכי חשוך לפני עלות השחר, וזה בדיוק העניין. גם אני וגם אלעד מצאנו את האור בתוך החושך, וזה בסוף גם מה שעשינו בסדרה: הראינו בני נוער שמצאו את האור בתוך החושך", אומר בלילה. "בסוף כל אחד מקבל את הקלפים שחילקו לו. לנו חילקו קלפים מסוימים שבאותו הזמן לא ידענו אם הם טובים או לא. אלה היו הקלפים שלנו. אחרי שהתבגרנו וראינו דברים אחרים, הבנו שחילקו לנו קלפים שלא היו הכי טובים, אבל כילדים היה לנו טוב" מסכם ביטון.

אל הסדרה, קווי העלילה המקבילים והדמויות נחזור בהמשך, אבל החיבור בין השניים והדרך שעברו עד לשוט הראשון שצולם הייתה ארוכה: "נפגשנו בגיל 14 – 15, בצבא גיא הלך לכיוון שלו ואני לשלי, וגם אחרי זה כל אחד מאיתנו היה במקום אחר בחו"ל. גיא היה חבר של אחי נאור, והיינו יושבים ביחד עם כל החבר'ה. כשאתה יושב בערב עם החבר'ה, יש פתיחות גדולה, וככה נוצר קשר חזק בינינו. אני מאוד אוהב את גיא", אומר ביטון. בלילה מבחינתו, היה תמיד הילד המצחיק. בכל מקום שהגיע בלט, ותמיד נחשב לליצן שבחבורה. כולם גם דחפו אותו לעלות על במה ולעשות סטנד אפ, אבל בתוך תוכו בלילה רצה דבר אחד: קולנוע: "אני מאז ומעולם 'חולה' על קולנוע. יום אחד עשיתי ניקיון פסח בבית, ומצאתי עבודת שורשים ובשאלה מה החלום שלך, כתבתי שאני רוצה לעשות קולנוע. רציתי להיות במאי. הייתי גר ב-ד', והיו לנו כבלים פיראטיים. הגיע מישהו שרצה להעלות את המחיר, ואימא שלי אמרה לי לא לבכות לידו, כדי שלא יעלה לנו את המחיר. אני נלחצתי שינתקו, ואיך שהגיע מיד בכיתי. היה לי גם מנוי לספריית וידיאו, ובמקום לקחת 10 סרטים בחודש, הייתי לוקח אותם בשבוע; הייתי מכור לקולנוע. אחרי הטיול, למדתי ב'ספיר' קולנוע. תוך כדי שנה ג', גם התחלתי לכתוב את 'בני אור', אבל הייתי חייב להשלים מתמטיקה, כי אלה היו הדרישות במכללה. הגעתי כמה פעמים לשיעור מתמטיקה, ובאמצע השיעור אמרתי: 'רגע, מה אני עושה פה'? פשוט קמתי, יצאתי, ומאז השקעתי את כולי רק ב'בני אור'".

בתחילת הדרך, נראה היה שהאור מפציע בחייו של בלילה; הוא זכה עם פרויקט הגמר שלו בתחרויות, ו"בני אור" קיבלה שוב ושוב מחמאות: "להוציא סדרה בארץ, זה קשה. אנחנו מקבלים מאות הודעות ביום של אנשים שאומרים שהם כתבו סדרה. אלפים כל שנה רוצים לכתוב סדרה, ובסוף יש מקום לממש מעט, אבל אני האמנתי בעצמי וב'בני אור'. לשמחתי, שמעתי הרבה 'כן', וזה נתן לי ביטחון, אבל תמיד משהו עצר אותי. במשך שנים, הייתי רגע לפני, ואז זה נעצר, מכל מיני סיבות".

במשך השנים, ניסה בלילה להרים את הסדרה שכתב: "הייתי ממש רגע לפני שאני עוזב את התחום ואת הסדרה. הייתי בייאוש, ממש בחרדה. יום אחד, אני קם, ואני אומר: 'אני מנסה להרים את זה שוב בפעם האחרונה'. אני שולח מייל למנהלת הפקות המקור ב'יס', איתה כבר ישבתי כמה פעמים, ושואל אותה מה קורה עם הסדרה. היא אומרת לי שניפגש. אני מגיע לפגישה איתה ועם עורך התסריט, ופתאום אחרי שבוע, אני מקבל פיתוח לסדרה, מה שלא הצלחתי לקבל 4 – 5 שנים. פתאום, החלום הזה הופך למציאות".

השניים כתבו את בני אור, שאמנם מדובר ברחוב בבאר שבע אבל היא סמל לשכונה שיכולה להיות בכל מקום בארץ: "בני אור זו לא שכונה בבאר שבע, זה כל שכונה כזו שקיימת בכל עיר בישראל" אומר אלעד.

ביטון אומנם לא למד קולנוע, אבל הוא מצהיר על עצמו שמילדות כתב יומנים, והיה מספר סיפורים: "הייתי כותב המון, מספר סיפורים. לא היה לי כסף למצלמה, אז במקום לצלם את המציאות, הייתי כותב אותה. אני זוכר שגיא הגיע אליי ואמר לי: 'איזה כיף לך, אתה לא כבול בחוקים, כללים וחומות'", הוא אומר. "אני גדלתי בחצי אחד של בני אור, ואלעד גדל בחצי האחר. הוא הכיר משהו, ואני הכרתי משהו. בסוף מה שהיה לי חשוב זה להביא את האותנטיות למסך, אז אמרנו: 'בוא נשלב כוחות, בוא נספר את הסיפור האותנטי של הדבר'. סדרה כזו כותבים פעם אחת, ומה שאהבתי בכתיבה המשותפת שהייתה 'אש', שיש בנאדם שמשלים אותי, שאני אומר משהו, ואלעד משלים אותי, וכך הלאה. מעבר לאותנטיות, מה שרצינו לעשות זה לתת חוויה קולנועית, טלוויזיונית. זה היה כוכב הצפון שלנו. רצינו להביא משהו אחר לטלוויזיה", מוסיף בלילה.

היה לכם ברור שהסדרה תעסוק גם בחיים שלכם?

ביטון: "היה ברור שנביא דברים מהחיים האישיים שלנו לסדרה, אבל פתאום כשהתחלנו לכתוב, מערכות היחסים שלנו עם האבא, עם הסביבה, תפסו מקום. זו לא הייתה התוכנית; התוכנית הייתה לספר על ילד שמתחיל כילד פשוט ורגיל, ואיך שהוא נהיה עבריין, אבל גם בסדרה נכתב שזה בהשראת אירועים אמיתיים. מה זה אירועים אמיתיים? האבא הנרקומן שאומר לבן שלו: 'תביא תיק', זה מקרה שקרה לגיא. החבר'ה שנוסעים לאילת, קרה לי וקרה לכל אחד. הסצנה שהם מגיעים למועדון ולא מכניסים אותם, זה קרה לכל אחד מבני דורנו. כולנו חווינו את זה, ולפעמים זה הגיע לאלימות. אלה אירועים אמיתיים, כי זה קרה לנו ולכולם. העלילה היא פאזל שהרכבנו מפעולות, תחושות, זיכרונות".

בלילה: "כדי לכתוב את אלי, שהוא בחור חכם שהופך לעבריין, היינו צריכים לשחק. אנחנו לא היינו עבריינים מעולם, לא היינו פושעים, ואמרנו: 'איך אלי צריך לחשוב'? והפכנו לעבריינים על המקלדת".

ביטון: "אנחנו יושבים וכותבים סצנות קשות, אלימות, אגרסיביות, ונכנסים לדמות. כל אחד תופס דמות. אנשים שיושבים לידינו בבית הקפה, חושבים שהם יושבים ליד שני עבריינים. לא היינו מעולם עבריינים, אבל נכנסנו לדמות".

עניין האירועים האמיתיים, הדמויות והאווירה חשוב מאוד לשניים. בסופו של יום, כמו שהם אמרו בהתחלה, אלעד וגיא היו ילדים טובים שגדלו במציאות לא קלה, אבל בחרו באור. בסדרה הם לקחו חלק מהאירועים שקרו להם, חלק מהזיכרונות וחלק מהאווירה הכללית, ושזרו אותם לתוך סדרה, שבסופו של דבר עוסקת בבידור: "מה שחשוב בסדרה זה להנציח תקופה שנעלמה, גיל ההתבגרות שלנו שנעלם. אלה חבר'ה שיוצאים לשכונה, ואם לא קבעו להיפגש, הם לא יודעים אם יפגשו את החבר'ה. זה החוויות שלנו, היחסים עם האבא, האינטראקציה עם האימא", אומר ביטון וממשיך: "לדוגמה, הסצנה עם סוכריות הגומי שאבא של אלי מבקש ממנו להעביר לו, ובתוכה יש סמים, זו סיטואציה שקרתה. מצד שני, הפריצה למשטרה לא הייתה. העלילה מורכבת מדברים שקרו לנו, אבל גם מכאלה שלא. גם הדמויות לא נבנו על אדם כזה או אחר. הרבה שואלים אותי כל הזמן אם הדמות הזו היא הבנאדם הזה או השכן ההוא. לא. אני סיפרתי על אנשים שאני מכיר או אנשים שראיתי מבחוץ. זו לא אוטוביוגרפיה. גם השמות, לדוגמה. אתה בוחר שמות 'מנצנצים'. הדמויות זה אנחנו. הדמויות אלה החוויות שחווינו בחיים. ג'וני זה גם אני וגם גיא וגם חבר'ה שהכרנו. גיא יכול להיות אלי בסצנה אחת, וג'וני בסצנה אחרת. כשאלי פוגש את אבא שלו ברחוב, זה אני ואבא שלי. וכשאלי מבקר את אבא שלו במרכז גמילה, זה גיא ואבא שלו. זו הרכבה של שנינו".

החבר'ה של בני אור. צילום: נטי לוי

אביו של ביטון נפטר לפני כשנה. הוא מספר על מערכת יחסים קרובה בינו ובין אביו, מערכת יחסים שבמהלכה ידע על הצדדים הפחות טובים בחייו, אבל בחר להתמקד בדברים הטובים שהביא: "אני ואבא שלי היינו החברים הכי טובים; אבא היה האיש הכי דומיננטי שיכול להיות, אם זה בשקט שלו בבית שיש לו את העוצמה הגדולה, ואם זה ברעש שאתה מרגיש אותו. כל הזמן, הייתי הולך על קצות האצבעות לידו, ולא בגלל פחד, אלא בגלל שידעתי שהוא במצב שביר. אני יודע שאבא שלי היה שמח מהנקודה הזו שהגעתי אליה, כשאני מספר גם את חוויות החיים שלו ומה המסקנות מהחוויות שלו. אני לא מתקרב לסמים, אני מתנגד לכל דבר. אני כותב סדרה שהמסר שלה זה: 'אל תתקרבו למקומות האלה'. אבא שלי מאוד אהב את גיא. הוא היה יושב איתנו והיינו צוחקים. מבחינת אבא שלי, שאני אכתוב סדרת טלוויזיה, היה נראה משהו דמיוני. כל יום כשהייתי יורד עם התיק לכתוב את הסדרה, הוא היה מתמלא בגאווה מטורפת, והיה מתעניין ועוזר; מביא קצת מהדור שלו לסיטואציה, ומספר מה היה קורה. יש ניואנסים שחלק מהם לקחנו לדמויות המבוגרות. אבא שלי לא התרגש מסצנות קשות; הוא מראש הבין את המסרים של הדברים. הוא הבין את המסר מאחורי כל סצנה. הרגשתי כמה הוא גאה בי. אם יש משהו שהרווחתי בסדרה הזו, זה את הקשר הזה בסוף עם אבא שלי. הסדרה גם מוקדשת לאבא שלי ולאבא של גיא. זה שהוא לא ראה את הסדרה, זה צובט אותי כל יום. האושר הזה שאני רואה סדרה והוא לא רואה, צובט בלב".

אביו של בלילה נפטר הרבה לפני כן, אבל הוא בטוח שגם אביו היה גאה לראות את הסדרה: "אבא שלי הבין שאני לא מסתדר בבית הספר, ותמיד דחף אותי לעלות על במה, אמר לי: 'לך תעשה סטנד אפ'. גם הוא היה אדם מאוד מצחיק, ואני בטוח שהוא היה מבסוט מהסדרה", הוא אומר.

מאז שהסדרה החלה להיות מוקרנת, היא נתקלה בביקורות מעורבות; מצד אחד, מבקרי הטלוויזיה החמיאו, הצופים הצביעו בשלט, והסדרה שוברת שיאי צפייה. מצד שני, היו כאלה, בעיקר כאלה מבית, שביקרו ומבקרים את הייצוג של באר שבע וההשפעה שלה על בני נוער: "'בני אור' היא לא סדרת נוער", מדגיש בלילה. "מה שהיה אכפת לי זה שאנשים יבינו את המסר. להגיד שילדים הולכים ופורצים לבית ספר בגלל הסדרה? ילדים גם משחקים משחקי מחשב, שבהם רוצחים אנשים, אז הם יוצאים לרצוח? לא. אני מודה שזה היה הפחד הגדול שלי; שייקחו את זה למקום אחר. אני ואלעד אנשים שלא מתאים לנו לעשן גראס, וזה משהו שחשוב לי להעביר. ילדים בני 15 – 16, הנפש שלהם לא מעוצבת. אני עישנתי בגיל 15, ואיבדתי את שמחת החיים שלי. כשעשיתי קאט, והפסקתי לעשן, הבנתי שאני נהנה יותר מסיטואציות חברתיות".

ביטון: "יש ביקורות, ואני מבין את אלה שמגנים על העיר ועל המקום שבו גדלו, אבל הנה, אני אומר חד וחלק: אין עיר יותר טובה מבאר שבע. עובדה. אני פה. כל הפגישות שלנו בתל אביב, והיה הרבה יותר נוח לעבור לשם, אבל אנחנו פה, כי אנחנו אוהבים את המקום הזה. אני לא כועס על אלה שאומרים איך הציגו את באר שבע, אבל זו החוויה שלנו, והמטרה היא לא לפגוע בבאר שבע. אומרים שהסדרה לא קלה לעיכול, אבל החיים לא קלים לעיכול, ויש פה עומקים אחרים. קרוב לשני מיליון איש ראו את הפרק הראשון. אנשים שמתקשרים ומגיבים, אומרים לי שזה מרגש אותם, שהחזרנו אותם לילדות. אני לא מבין איך מפספסים את העניין שבסוף זו טלוויזיה. העומקים שאנחנו הגענו אליהם בסדרה עוד לא הגיעו למבקרים. בסוף, 'בני אור' זו שכונה שקיימת בכל עיר במדינה; באר שבע, רמלה, תל אביב וקיסריה. זה קיים בכל עיר. זה לא באר שבע. בתקופה שלנו, היה הרבה חוסר מעש בשכונה, ולפעמים זה לקח אותם למקומות חשוכים. ו'בני אור' אומרת שכל אחד יכול להגיע לאור, שכולם רוצים להיות בני אור. לא פגשתי מעולם אנשים שרוצים או מחפשים את החושך. הם היו בחושך, אבל חיפשו את האור. הסדרה מדגישה את הפשע והתשלומים שלה; הפשע לא משתלם. אתה משלם עליו בסוף. אתה, החברים, הבית. גם הדמויות בסדרה שונות; יש את אלי שאבא שלו היה כזה, והוא בחיים לא רוצה להיות עבריין, ופתאום הוא נתקל בבעיה שהוא רוצה לצאת ממנה, והוא מגיע לשם. יש את ג'וני שמגיע מבית מפורק, וזה מגלגל אותו לשם, והוא מכיר רק את הפשע. יש את יתושי שגדל אצל סבתא שלו, והוא צריך לאסוף בקבוקים, כדי להשיג לה משקפיים או ללכת לגנוב".

ומה לגבי הליהוק של הדמויות? כמעט כולם שחקנים אנונימיים…

ביטון: "מורן מרציאנו היה אחראי על הליהוקים, אבל היה לנו חשוב להיות מעורבים בתהליך הליהוק. היה לנו חשוב להביא דמויות חדשות, שלא מוכרות. רוב האנשים הם לא שחקנים. אתה תיכנס לבני אור, ואתה תיכנס לסיטואציה חדשה, שלך".

בלילה: "לפעמים, אתה רואה סרט או סדרה, והשחקן מזוהה מאוד עם משהו אחר; היה לנו חשוב שזה לא יהיה ככה. יתושי זו דוגמה טובה. ישבנו בבית קפה בתל אביב, וניהלנו שיחה על יתושי. אמרתי לאלעד שחייבים למצוא את יתושי, אי אפשר להתפשר עליו. והיו לנו כמה אודישנים, חלקם טובים, אבל זה הרגיש שזה לא יתושי שלנו. אלעד כתב סצנה, ואני הייתי עם עצמי, ואז אני רואה ילד בפינת רחוב, מתעסק עם אופניים, לא יודע אם גונב או לא, אבל אז הוא ניגש אליי; ילד שנראה בן  10, ואומר לי: 'יש לך סיגריה'? שאלתי אותו בן כמה הוא, והוא אומר לי: 'אני בן 15'. אמרתי לו: 'אתה נראה בן 10'. ואז הוא אומר לי: 'טוב, מה אתה רוצה? מה הסיפור שלך? או שתביא סיגריה או שתעזוב אותי'. דפקתי לאלעד על הכתף ואמרתי: 'תסתכל, מצאנו את יתושי'".

ביטון: "התקשרנו לאימא שלו, ואמרנו לה: 'הבן שלך הולך להיות שחקן'. היא ניתקה לנו את הטלפון, לא האמינה. ככה זה היה מרדף של שבועיים, עד שהמפיקה לא הגיעה אליהם עם המסמכים, היא לא האמינה. יתושי זה ילד שבא ממציאות לא קלה, סיפור קלאסי של 'בני אור'. לקחת ילד שנמצא בחושך, ילד שבעוד ארבע שנים היה גדל להיות עבריין, ולהגיד לו: 'אתה לא עבריין, אתה שחקן'. וזה לא מישהו שלקחנו מבאר שבע. היום, הוא ישחק בעוד שתי סדרות; זה הסיפור של 'בני אור'".

ובכל זאת, לא הרגשתם אחריות על הכתפיים?

בלילה: "הסצנה הראשונה שכתבתי הייתה על שלושה נערים בני 12 – 13 שבורחים מהקניון, והשומר תופס אותם, ואז אחד מהם דוקר אותו. וכל זה בכלל כי הם רצו כסף לאבא שלו. כשכתבתי את זה, אמרתי לעצמי: 'גיא, אתה כותב פה משהו קשה'. ועד היום אני 'אוכל על זה סרטים'. מאוד חשוב לי שיבינו שזה בטלוויזיה, וישאירו את זה שם. אל תיקחו את זה לחיים. ההיפך, תראו מה לא לעשות בחיים".

לביטון ובלילה חשוב מאוד להדגיש דבר אחד, והוא את העוצמה של האימהות שלהן. השניים מדגישים שוב ושוב שהגיבורות האמיתיות, בסדרה ובחיים, הן האימהות שלהן: "קיבלתי המון תמיכה ורצון להשתתף מאימא שלי וגם מאימא של גיא", אומר ביטון. "אימא שלי ואימא של גיא מאוד אוהבות האחת את השנייה. הסיפורים שלהן נכנסו לסדרה; יש סצנה שהן משמשות כניצבות. אימא שלי צופה בכל פרק, ומבינה כל דבר שרצינו להעביר. האם יש לה צביטות קטנות בלב? אני בטוח שכן, אבל אימא שלי חזקה בשקט שלה; אני מרגיש את האנרגיה שלה בשקט. במבט אחד, אני מבין מה היא עושה".

בלילה: "הסצנה הראשונה עם הטלפון משאול לאלי הייתה סצנה שאימא שלי בכתה בה; במציאות היא הייתה בבית באותו יום, ואמרה לי: 'אל תלך, יש פה משהו מסריח'. רציתי להאמין שזה לא יקרה לי. בשורה התחתונה, אני ואלעד מי שאנחנו בזכות האימהות שלנו. אם יש משהו שחשוב לי בכל הדבר הזה, זה שהן יידעו שהן הגיבורות האמיתיות; אנחנו כלום. אנחנו עשינו צרות, והן תמיד היו שם. הגיבור האמיתי בסדרה זה לא אלי, זו אתי. אימא שלי היא הגיבורה האמיתית. אני מי שאני בזכותה. אימא שלי עבדה בכמה עבודות, כדי לגדל שלושה בנים, שאוכלים 400 תרנגולות ביום. היא 'לביאה', שהייתה קמה בחמש בבוקר להכין לנו אוכל לכל היום. זו הסיבה שאני אומר שוב ושוב, גם בתוך החושך: 'גדלתי עם הרבה אור'".

כתבות נוספות במגזין

0

מסעדה עם ערכים

במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr

מגזין13 בפברואר 2024    10 דקות
0

גיבורה על מדים

רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מגזין11 בינואר 2024    7 דקות

כתיבת תגובה

  • א.א

    גיא ואלעד גאה בכם…הסדרה אותנטית ומיוחדת ביותר ואני מקווה שהמסר הועבר כמו שאתם רוצים
    אלופים!

  • ל.ל

    מלכים. יוצרי ענק . כן ירבו סדרות שלהם