מגזין

מתן מנצח

מגזין6 במאי 2021    11 דקות
0

מתן סניפליסקי ממיתר מצליח להתמודד עם מחלת סוכרת הנעורים יותר מ-11 שנה, תוך שהוא משלב בחייו גם את תחביב הרכיבה על אופניים. ביום חמישי השבוע, הוא ירכב באירוע השנתי של האגודה לסוכרת נעורים יחד עם חברי קבוצה של עמותת "אתגרים" שהוא מדריך במסגרת שנת השירות שלו בעמותה. האתגר של מתן

מתן מנצח

גם חולי סוכרת נעורים יכולים להגיע רחוק. ביום שישי הקרוב, ה-7.5, תקיים האגודה לסוכרת נעורים (סוג 1) את אירוע הספורט השנתי שלה לקהילה ולכל המשפחה, "מסע לעתיד מתוק 2021", שיעמוד השנה בסימן 100 שנה לגילוי האינסולין. יותר מ-60 שגרירים ברחבי הארץ יקדמו פעילויות ספורטיביות אישיות, קבוצתיות ווירטואליות, במטרה להעלות את המודעות לסוכרת סוג 1, ולגייס תרומות עבור פעילות האגודה. בין השגרירים הלוקחים חלק בפרויקט, נמצאים אנשים מעניינים מאוד מכל הגילאים, סוכרתיים טייפ 1, ספורטאים ופעילים בתחומים שונים, שיעברו באותו יום אתגרים ספורטיביים לגיוס תרומות. אחד מהם הוא ארטיום שפר מבאר שבע, שהשתתף בתוכנית "נינג'ה ישראל". שפר (20), סטודנט להנדסת מכונות שיש לו גם אח תאום, מתאמן בכמה תחומי כושר: נינג'ה, סטרייט וורקאוט וטיפוס. הוא רוצה להתגייס לצבא ואפילו להיות קצין.

משתתף נוסף באירוע הוא מתן סניפליסקי (18.5) ממיתר, לו יש סוכרת נעורים כבר 11 שנה: "יש לי סוכרת נעורים מגיל שבע, כשהייתי בסוף כיתה א'. סוכרת נעורים זו מחלה, הגורמת לכך שהלבלב בגוף מפסיק לייצר אינסולין, שהתפקיד שלו הוא להכניס את הסוכר שאנחנו אוכלים ומגיע לדם, אל תוך התאים של הגוף; הסוכר מתפרק במערכת העיכול, מגיע לדם, וצריך להיכנס לתאים כדי שהם ישתמשו בו לייצר אנרגיה. בעצם, בסוכרת נעורים נוצר איזשהו כשל, והסוכר לא נכנס לתאים, וכולו מצטבר בדם. וזאת בעצם המחלה של הסוכרת. יש הרבה סימני שאלה סביב המחלה, הרבה ספקולציות ודברים שחוקרים שונים טוענים, ואין איזושהי סיבה חד משמעית שבגללה סוכרת מתפרצת. אני בכל מקרה החלטתי שאני לא מוותר לסוכרת, וממשיך לחיות כרגיל. יחד עם הסוכרת, אני מנהל אורח חיים שגרתי, ככל הניתן. המחלה בכל זאת מקשה עליי לא מעט, ודואגת להזכיר לי מדי פעם שאי אפשר לשכוח ממנה: אני לא יכול לצאת לרכב באופן ספונטני, וחייב לדאוג שתמיד יהיה עליי אוכל למקרה חירום. לפעמים, אני גם חייב לעצור תוך כדי הרכיבה, בשביל לאכול ולחכות שהסוכר שלי יעלה. למרות זאת, אני לא נותן לסוכרת להגביל או לעצור אותי. בעזרת כוח רצון והתנהלות נכונה, הכל אפשרי".

כשגילו לך את המחלה בתור ילד קטן, איך התמודדת עם זה?

"הייתי נורא סקרן. פתאום, גילו לי איזה משהו חדש. בהתחלה, קצת נבהלתי, אבל פשוט שאלתי המון המון שאלות, והסבירו לי. האמת שאני כבר לא כל כך זוכר מה היה אז. אני יודע על זה בעיקר מהסיפורים של ההורים שלי. זו ממש לא טראומה בשבילי. בעיקר שאלתי הרבה שאלות, והייתי צריך להתרגל למציאות החדשה; זה אומר זריקות (אינסולין), זה אומר להחליף את כל התזונה של הבית, זה אומר שאימא ואבא בעיקר צריכים לקום באמצע הלילה ולבדוק לי סוכר, ושהם באים הרבה יותר לבית הספר לבקר אותי ולראות שהכל בסדר, ושפתאום יש טלפון שאני משתמש בו כדי לדבר עם אימא בבית הספר ולוודא שאני מזריק נכון. כן, שינוי בחיים, אבל אני כבר לא זוכר איך זה היה לפני כן. עכשיו, זה גם ממש חלק מהחיים. הסטאטוס של המחלה נשאר אותו דבר כל הזמן. אין שיפור ואין הרעה. המצב יציב".

ואיך אתה חי עם הסוכרת? התרגלת אליה?

"כן, המחלה היא לגמרי חלק מסדר היום שלי. אפשר להגיד שהתרגלתי, אבל יש דברים שאף פעם לא מתרגלים אליהם; יש סיטואציות שתמיד מעצבנות, כשבאמצע הלילה אתה קם עם סוכר גבוה ומרגיש על הפנים וצריך לקום ולהחליף את החיבור של האינסולין לגוף; או להחליף את האינסולין שבמיכל של המשאבה; או להתחיל לטפל באמצע הלילה כשאין לך כוח ואתה מרגיש על הפנים. אלה דברים שקשה להתרגל אליהם, אבל אין ברירה וכן מתמודדים איתם".

"מין סיפור אהבה"

התחביב העיקרי של סניפליסקי הוא רכיבה על אופניים, תחביב אותו הוא לוקח מאוד ברצינות. אל התחביב הוא הגיע עוד בטרם התבשר על מחלתו הלא פשוטה: "התחלתי לרכב על אופניים עוד לפני הסוכרת, עם אבא ושני האחים הגדולים שלי, שהיינו יוצאים ביחד לרכב בשבתות. כשגילו לי את הסוכרת, שאלתי את הרופא שלי אם אוכל להמשיך לרכב. אז, הוא אמר לי שכמובן. לכן, המשכתי לרכב כרגיל עם אבא מדי פעם. ככל שגדלתי, התחלתי לרכב יותר, לבד ועם חברים. זהו, מין סיפור אהבה כזה שהתפתח, התגלגל ונהיה יותר מקצועני עם השנים. אני רוכב לגמרי לכיף שלי, לא איזה דבר מאוד קבוע, משהו כמו פעמיים שלוש בשבוע. עכשיו, אני נמצא בשנת שירות, אז השגרה קצת שונה".

מהי רכיבת האופניים עבורך, סוג של בריחה או התנתקות מהסוכרת?

"אני חושב שזאת התמודדות, לגמרי ההתמודדות הכי אינטנסיבית שאפשר לעבור עם הסוכרת; לאתגר את עצמך, לשים את עצמך במקום שהסוכרת מקשה על ביצוע הדבר הזה, ובכל זאת לעשות אותו. שזה ללמוד איך להתנהל עם הסוכרת במצב הכי קשה אולי, כשהיא הכי מאתגרת אותך. ואז, הדברים האחרים נראים קטנים עליך. זאת אומרת, שאחרי שרכבתי כל כך הרבה, אז מה זה לצאת לאנשהו ולאכול דברים שאני לא רגיל אליהם? זה מאתגר את ההתנהלות עם הסוכרת ועוזר אחר כך להתמודד איתה בסיטואציות יומיומיות, בצורה יותר פשוטה".

למה החלטת לעשות דווקא שנת שירות ולא להתגייס ישירות לצה"ל, למשל?

"היה לי ברור שאעשה שנת שירות לפני הצבא; שני האחים הגדולים שלי עשו מכינות קדם צבאיות, ולא הפסיקו להלל ולשבח כמה שזה טוב וכמה אחרי שמגיעים לחיים הבוגרים רואים את ההבדל בין אלה שעשו שנת שירות לבין אלה שישר התגייסו. וזאת נראית לי אחלה הזדמנות לעשות משהו שהוא שונה, שלא ייצא לי לעשות בחיים; להקדיש שנה שלמה מהחיים שלי להתנדבות ולתת לאחרים. אני תמיד אוכל לשלב התנדבות, אבל אף פעם לא אוכל להקדיש את כל כולי לזה. זאת הזדמנות נדירה, ואין לי מה למהר עם הצבא. זו עוד שנה שאני חושב שהיא רק תוסיף לי, ולא תעכב לי את היציאה לחיים או משהו, והחיים יחכו"…

סניפליסקי כאמור, החליט לדחות קצת את הגיוס ולעשות שנת שירות. הוא גם בחר בעמותה מיוחדת, בה הוא מעביר את השנה: "אני עושה מאוגוסט בשנה שעברה, שנת שירות בעמותת 'אתגרים', שזאת עמותה המקדמת אנשים עם צרכים מיוחדים, דרך 12 ענפי ספורט שונים. אז, אני עושה את זה השנה דרך האופניים, ובעצם מדריך אופניים לאנשים עם צרכים מיוחדים. זה התחבר לי ככה. וכן, יוצא שאני רוכב כל יום, ממש כל יום, אבל ברכיבה מסוג קצת שונה. כל אחד ואחת מאלה שאני עובד איתם השנה, מלמדים אותי מה כוחה של הנפש על הגוף, ושלא משנה מה המגבלה שמתמודדים איתה, כוח הרצון חזק ממנה. כל המטרה הזאת וכל העניין של 'אתגרים' זה ההעצמה של אנשים עם צרכים מיוחדים ושרוכבים עם מוגבלויות, וזה מאוד מתחבר לי עם מה שאני מאמין ועם מה שאני עושה: להמשיך לרכב למרות הכל, ולדעת שאין משהו שיכול לעצור בן אדם, אם הוא רוצה".

אחד הילדים שהוא מדריך בשנת השירות, היה מאתגר במיוחד: "יש איזשהו ילד עם אוטיזם, שבתחילת השנה כשפגשתי אותו, היה ילד מאוד מאוד מופרע; זה היה ממש מפחיד לרכב איתו, הוא היה מתפרץ לכבישים, וחוטף אוכל לאנשים בפארק, ממש מפחיד. זה לא היה ממקום רע, אלא פשוט מחוסר הבנה של מה הוא עושה. והחלטנו שזה מסכן גם אותו וגם את הסביבה, ושאנו מעבירים אותו לרכב על אופני 'טנדם', שזה אופניים זוגיים שרוכבים עליהם שני אנשים יחד; אני רוכב מקדימה, ואחראי על הכידון, הברקסים והכל. והוא יושב מאחורה ועוזר בפידולים. והילד הוא לגמרי חלק בלתי נפרד מהרכיבה, זאת אומרת אי אפשר ולא כיף לרכב על אופניים כאלה לבד. אז, התחלנו לרכב יחד בתחילת השנה. זה היה תהליך מאוד מאוד קשה בשבילו, לעבור לאופניים כאלה, כי בעצם קצת נלקחה לו העצמאות, אבל אחרי תהליך מאוד ארוך, היום אנחנו רוכבים ביחד המון. ובעצם בזכות האופניים האלה הצלחנו להגיע למרחקים הרבה יותר גדולים שהילד רוכב, כי באמת יש לו כושר נהדר. הוא פשוט לא מימש אותו כמו שצריך. עכשיו שאנו עושים את זה ביחד, אז הילד יותר מתון והרבה יותר נרגע, וגם האימא מספרת שהוא חוזר הביתה מהרכיבות הרבה יותר שקט ורגוע, ולא על קוצים. וזהו, זה מדהים שילד כזה שמאוד קשה לו להצליח בדברים, פתאום הוא טוב במשהו, הוא מצליח במשהו. זה תהליך מאוד מרגש, שקרה השנה".

אני מבין שגם פעלת במועצת הנוער של האגודה לסוכרת נעורים.

"כן, יש מחנות קיץ של האגודה, מחנות מדהימים שיוצאים אליהם כל שנה בקיץ לחמישה ימים ילדים ונערים סוכרתיים, וזו באמת חוויה 'מטורפת'. בסוף המחנה, כשהייתי בכיתה ז', דיברו על זה שפותחים מועצת נוער לאגודה לסוכרת. התלהבתי מאוד מהרעיון, הלכתי להתמיין, התקבלתי, והיו לי שנתיים מדהימות במועצה. זה היה מין פיילוט כזה, משהו שקורה פעם ראשונה. היה נחמד, ועשינו כל מיני דברים, כל מיני פרויקטים באירועים של האגודה, גם בגיוס תרומות דרך רכיבה וכל מיני מכירות בבתי ספר, מכירות יד שנייה ביישוב שלי, וכל מיני דברים כאלה. ממש היו שנתיים מוצלחות באגודה, שבסופן השתתפתי בכנס בינלאומי חשוב; כל שנתיים, יש בוושינגטון כנס בינלאומי של ילדים סוכרתיים. אז, רצו לבחור בי מתוך המועצה, שאטוס לייצג את האגודה לסוכרת בישראל, ולשמחתי נבחרתי. אז, בסוף כיתה ט' טסתי לוושינגטון לכנס הזה של הילדים, שהיה גם הוא חוויה 'מטורפת'. היו שם ילדים סוכרתיים מכל העולם, כשכולם נמצאים באותו מקום, ובאמת זה מוכיח כמה הסוכרת מגיעה לכולם; היא לא בוחרת אצל מי להיות. וגם כמה אנשים טובים יש, שמוכנים לעשות למען הקהילה של הסוכרתיים, בכל העולם, לא רק בארץ".

לקראת "מסע לעתיד מתוק 2021", "רציתי לנצל את זה השנה שאני גם נמצא ב'אתגרים' וגם יש את המרוץ הזה כל שנה. אז, ביקשתי לרתום את אחת הקבוצות שלנו שאני מדריך בשנת השירות, להשתתף במסע. יש קבוצה באשדוד שנקראת 'אופני החיוך' שהסכימה. הפעילות שלנו תהיה ביום חמישי בערב, כי הם לא יכולים לעשות את זה בשישי בבוקר. תהיה רכיבה של כולם לאורך החוף באשדוד, כ-20 ק"מ, קבוצה של 12 חבר'ה עם צרכים מיוחדים בליווי 15 מתנדבים ושלושה מדריכים. אז, אני ארכב יחד איתם, כל אחד רוכב כמה שהוא יכול ובקצב שהוא יכול, על כלים שונים; יש כאלה שרוכבים על אופני יד, כאלה על אופני 'טנדם' זוגיים, כאלה על תלת אופן, כאלה על אופניים רגילים, ממש הכל מהכל. ואנו נרכב יחד לאורך החוף באשדוד, באמת כל אחד כמה שהוא יכול. וזאת תהיה הפעילות שלנו למרוץ הקרוב".

לסיום, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

"קודם כל, יש שירות צבאי בדרך, בחיל המודיעין. ואין לי מושג מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, אבל לא יפתיע אותי אם אהיה רופא או חוקר או משהו כזה, בסגנון הביולוגי"…

כתבות נוספות במגזין

0

מסעדה עם ערכים

במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr

מגזין13 בפברואר 2024    10 דקות
0

גיבורה על מדים

רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מגזין11 בינואר 2024    7 דקות

כתיבת תגובה