מגזין

ולתפארת מדינת ישראל

מגזין8 באפריל 2021    12 דקות
0

מנהלת תיכון אמי"ת טכנולוגי בבאר שבע ציפי הרפנס, מובילה בשמונה השנים האחרונות מאות תלמידים ובוגרים בצורה בלתי שגרתית, במערכת החינוך הישראלית. בריאיון לרגל בחירתה לאחת ממדליקות המשואות בטקס יום העצמאות ה-73 של המדינה, פורשת הרפנס את משנתה החינוכית, מגלה איך הצליחה לשדרג את התיכון בהנהלתה דווקא בתקופת הקורונה, מדוע ליוותה באופן צמוד תלמיד שלה בהליך ממושך להשתלת כליה, וגם מה היא חולמת להיות כשתהיה גדולה 

ולתפארת מדינת ישראל
צילום: פרטי

ציפי הרפנס ממש לא תדחה הצעה לכהן כמנכ”לית משרד החינוך, אבל למנהלת תיכון אמי”ת טכנולוגי בבאר שבע שנבחרה לאחת ממדליקות המשואות בטקס החגיגי של ערב יום העצמאות ה-73 של המדינה חשוב יותר, “להשפיע על מערכת החינוך בעיר” לדבריה.

הרפנס נשואה לברכיה, אימא לשישה ילדים ונכד שנולד לפני חודש: “אנחנו משפחה שורשית מאוד בבאר שבע. נולדתי בשכונה א’; אבא שלי, הרב שמחה פרוכטר, נולד בבאר שבע והיה התאום הראשון, הוא ואחותו, שנולדו במה שקדם ל’סורוקה’, בית חולים ‘הדסה’ (בעיר העתיקה). סבא שלי, הרב יצחק פרוכטר, הוא יקיר העיר באר שבע. אני בוגרת מכון ‘מנדל למנהיגות בנגב’ המחזור הראשון, בעלת תואר שני בחינוך ותוכניות לימודים ממוחשבות מאוניברסיטת בן גוריון ותואר ראשון בחינוך מאותה אוניברסיטה, שהתחלתי במכללת ‘קיי’. מה שלא יודעים עליי זה שיש לי גם תעודת רפלקסולוגית בכירה, ועשיתי את ההתמחות שלי בבית החולים לבריאות הנפש בבאר שבע. הייתי מחנכת הרבה שנים באולפנת אמי”ת אוריה בבאר שבע, רכזת מדעי המחשב ולימדתי תנ”ך המון שנים. ורק שמונה שנים אני באמי”ת טכנולוגי. קוריוז נחמד זה שעבדתי יחד עם חמותי, בתיה הרפנס, שהייתה מורה לאנגלית באולפנה שניהל המנהל המיתולוגי מיכאל בנסון; היום הוא שכן שלי, וגר דלת ממני בשכונה ה'”.

מה המוטו שלך בניהול בית הספר?

“בית הספר שלי זכה פעמיים בהצטיינות של מחוז דרום. זכינו פעם אחת לייצג את באר שבע בפרס החינוך הארצי שבאר שבע זכתה בו, לפני הקורונה. ההתקדמות שלנו היא מאוד נכונה ובנויה ביסודיות. מה שמנחה אותי כמנהלת זה שקיפות, בחירה ואמון. ואמונה כמובן; על זה אנחנו עובדים. אנו מקבלים תלמידים מורכבים, כאלה שעברו בכמה בתי ספר ובכמה מערכות חינוך, ולא הצליחו להגיע למיצוי ולהצלחה. ואצלנו הם ממש פורחים, כי זה עובד אחרת. אנחנו מקבלים כל אדם באשר הוא אדם. אנו אומנם בית ספר ממלכתי דתי, אבל יש לנו גם תלמידים חילוניים וחרדים. כבר שנים שאצלנו לכל אחד מהתלמידים יש מערכת למידה אישית שנכתבת בידי הצוות והתלמיד. יש לנו גם מודל שנקרא מודל ‘שבע’ במסגרתו שבע שנים קדימה מסיום הלימודים יש לנו קשר מצוין עם הבוגרים. ואחרי שהם מסיימים את בית הספר הם לא בוואקום, אנחנו איתם, גם בשירות המשמעותי, גם בכניסה לעולם האזרחי, גם בכל דבר. ומודל ‘שבע’ קובע מה אעשה בעוד שבוע, כדי שבעוד שבעה חודשים אהיה במקום טוב, כדי שבעוד שבע שנים אצליח להגשים משהו מהחלום שלי. הכל התחיל מזה שאנו סופרים שבע שניות בממוצע עד שאנחנו מגיבים לאירוע מפתיע, שיכול להיות משמח או מרגיז. הצוות שלנו מדהים, מאוד שורשי, מאוד באר שבעי ומורכב ממורים מאוד ותיקים ומורים צעירים שזו השנה השנייה שלהם במערכת. פתחנו לפני שלוש שנים מכללה יחידה באזור הדרום למקצועות התקשוב, שהתעקשנו שיהיו בה גם בנים וגם בנות, והיא המכללה היחידה בארץ שיש בה בנות; אנו ממש מתעקשים על החברה הישראלית”.

הרפנס מציינת שמלבד תקופה קצרה, המוסד שבניהולה נותר פתוח בכל תקופת הקורונה: “שבועיים ראשונים היינו סגורים, כמו כולם. ואז, קיבלנו החלטה לפתוח, כמי ששייכים לאגף שח”ר (שירותי חינוך ורווחה) במשרד החינוך, שלבתי הספר במסגרתו היה רשות לפעול בקורונה ולפתוח את בתי הספר. כל מנהל החליט באיזו קונסטלציה: יום, יומיים, שעתיים. אנחנו מהרגע הראשון החלטנו שאנו מגיעים כל יום, ולא סגרנו את בית הספר אפילו פעם אחת. נבדקנו המון לקורונה, והתלמידים שמרו על ריחוק חברתי, גם כי יש לנו המון אנשי צוות מבוגרים, בני 60 פלוס. מאוד מהר עלינו על שרשראות ההדבקה, ושיתפנו פעולה באופן מאוד נרחב עם הרשויות, על גווניהן, אפילו עם משל”ט הקורונה, שהיו מנהלים שבהתחלה לא אהבו לשתף איתו פעולה. פשוט עשינו הכל לפני. יש לנו גם מורים צעירים שטיפלו בילדים שלהם תוך כדי, אז גם ככה אנו בנויים על מערכות אישיות, והתאמנו אותן גם לעזרת אותם מורים, ולא סגרנו יום אחד. אפילו הספקנו לטייל ולהתנדב, בתוך השנה הזאת, ואפילו לספק מצרכי מזון למשפחות נתמכות; פשוט היינו במיטבנו. מכיוון שמסביב הכל היה עוד בחוסר ודאות, והבנו שתשובות לא נמצא בכל מקום, אלא עם עצמנו. למדנו תוך כדי תנועה”.

מה עשיתם כדי להתאים את עצמכם למצב?

“העובדת הסוציאלית שלנו נטלי בן הרוש, הקימה מרכז טיפולי בבית הספר, ואספנו עוד שתי מטפלות אחת בפסיכו-דרמה ואחת במוזיקה, יחד עם היועצת ויחד עם המורה, ובסגר השני כבר היה לנו מרכז טיפולי שפועל היום בתוך בית הספר. היינו מאוד חיוניים, והדרכנו תלמידים, ובסגר השני זה מאוד השתכלל. עוד דוגמה היא ‘הנגרייה הקהילתית’, שזה גם משהו שהרבה לא יודעים עליו; יש בתוך בית הספר נגרייה קהילתית של עמותת ‘ארץעיר’, שהיא היחידה בארץ, ועובדת כבר חמש שש שנים אצלנו בהתנדבות מלאה. אנו נותנים להם לפעול משתיים עד שמונה בערב, חמישה ימים בשבוע, לא גובים תשלום, מספקים חשמל ומים ומקום אחסון, ועוזרים בכל מה שצריך מהבחינה הטכנית. הם יצרו פרויקטים גם לרווחת תושבי העיר באר שבע. כך שלא רק שלא דוממנו מנועים בקורונה, אלא עבדנו יותר טוב. הצוותים שלנו הפכו באמת לצוותים מאוד מקצועיים. כמעט כל התלמידים הגיעו לבית הספר בקורונה, ויתרה מכך אם ילד רצה להביא את אחיו או אחותו לצורך אוורור, אז עשינו פשוט התאמות, והם הגיעו. קבענו כללים של קפסולות, היו לנו כללים מאוד ברורים, שמרנו על הדבקות, ומי שלא הרגיש טוב לא הגיע; הרי, כתלמיד אצלנו אתה מגיע מבחירה ובשקיפות מלאה. גם ההורים זיהו אותנו כמוקד כוח, ועבדו איתנו בשיתוף פעולה מלא. לכן, לא הייתה הסתרת מידע בשום שלב, והיה באמת אמון”.

אחד הנימוקים החשובים לבחירתה כמדליקת משואה השנה היה טיפולה המסור של הרפנס בתלמידה, צוריאל כהן, שנולד עם כליה אחת, ועבר במהלך שנת הקורונה השתלת כליה. הרפנס הכירה את צוריאל דרך אחיו הגדול, באמצעות פרויקט מיוחד במינו: “יש אצלנו בבית הספר עוד לפני הקורונה, משהו שנקרא ‘מבוגר מיטיב’. כשילד מגיע אלינו לבית הספר, הוא נמצא בשלושה ימים של ניסיון, והוא מנסה אותנו, ולא הפוך. הוא שלושה ימים מקבל פס חופשי לנוע בתוך בית הספר, בכל כיתה ועם כל מורה, עובר את כל מה שיש בבית הספר בשלושה ימים, ואחר כך צריך לעשות כמה דברים: להחליט שהוא רוצה להיות פה (כי בית הספר שלנו הוא בית ספר בחירה), למצוא מה הוא מתחייב לעשות כדי ללמוד (כי אלה ילדים שעברו כמה מסגרות, אז כדי שלא נהיה עוד אחת מהמסגרות האלו, הוא צריך לבוא אליי עם התחייבות) ולמצוא מבוגר (מורה, שומר, מזכירה, אב בית) שהוא סומך עליו, ולו הוא אומר את כל האמת. המבוגר המיטיב הזה עושה הכל, חוץ מלשפוט. אם הילד ממש לא היה בסדר או לא למד, המבוגר המיטיב כשמו כן הוא, נועד להיטיב עם הילד, יושב איתו המון שעות, מבקר אותו בבית, והופך להיות מעין הורה של הילד. זו המטרה שלו. והמבוגר הזה ממשיך איתו גם הלאה אחרי הלימודים שבע שנים קדימה; אנחנו חיים איתם וגדלים יחד איתם, זה הסיפור”.

ודרכו הגעת לצוריאל?

“נכון, הכל התחיל בעצם מאביעד, האח הגדול, שבחר בי לפני חמש שנים להיות המבוגר המיטיב שלו. אף אחד לא העז לפניו לבחור בי, כי אני המנהלת. בכיתות ט’ וי’ צוריאל תפקד בסדר עם כליה אחת, וכשהייתה הידרדרות נכנסתי לתמונה, כי הכרתי את המשפחה דרך אביעד. בבית הספר יש לו עוד שני אחים: יובל ונועם. הייתי בקשר עם כרמית (האם) בזכות אביעד כמבוגר המיטיב שלו, ואני המנהלת של נועם, יובל וצוריאל. ומכאן לכאן, כרמית סיפרה לי את כל התהליך שעברה. ויום אחד הרימה טלפון ואמרה שהם לא עברו ועדה, כי אחת הדרישות הייתה עורף משפחתי, כי כשילד עובר השתלת כליה הוא מאושפז תקופה מאוד ארוכה בבית חולים כולל טיפול נמרץ, ובמהלך השנה הראשונה יש המון בדיקות שצריך לעשות. הילד הצעיר של כרמית הוא עם צרכים מיוחדים, והיא אם חד הורית, ולכן ביקשה שאבוא איתה לוועדה הבאה. משמה זה התחיל. צוריאל סמך עליי, כי הוא מכיר אותי דרך אביעד כבר מהיותו ביסודי. ולכל אחד מהאחים שלו יש מבוגר מיטיב. אני עדיין בקשר עם אביעד שמתחתן בעוד חודשיים, ואני הולכת לחתונה. אני בקשר גם עם המפקד שלו. זה מערך ענק! לדעתי, זה הרעיון של הפרס; זה לא שבאתי חודשיים, שבועיים או שעתיים להיות בבית חולים, זה לא זה, כולם מפספסים את הפואנטה”.

במהלך החודשיים שבהם טיפלה במסירות בצוריאל, “כל בית הספר נערך, והסגן שלי קובי רביבו עבר לחזית וגם המורים שליוו את נועם ויובל. הכל היה מותאם פנימה, וגם הבית הפרטי שלי עבר מערך, ואחותי הצעירה שהיא גם מנהלת נכנסה לתמונה ומאוד עזרה לי, וכמובן בעלי והילדים. עשיתי גם וגם וגם, כשמרכז המושב שלי עבר לבית החולים ‘שניידר’. בהתחלה היו לצוריאל שלושה טיפולים בשבוע, אחר כך שניים ועכשיו אחד, ולפעמים אני עדיין הולכת איתו ל’סורוקה’ ואז לבית הספר. הרופאים מקבלים את זה, ואני כמו אימא שלו. זה משהו מתמשך. יש לי גם תלמידים אחרים, ואני המבוגר המיטיב של עוד שני ילדים בבית הספר, וגם איתם אני בקשר, וגם הם בסדר. צריך להבין שמה שנראה לאחרים כמופלא, אצלנו זה מנגנון שקיים שנים. צוריאל התפרסם כי השתלת הכליה שלו הייתה בזמן קורונה, והוא המושתל הראשון שכל התהליך כולו נעשה מהגל הראשון עד הגל השני. עכשיו גם מציינים אלף תרומות לארגון ‘מתנת חיים’, וזה דבר מאוד קרוב לפטירה של הרב ישעיהו הבר ז”ל (מייסד הארגון הידוע, שמת השנה מקורונה). לכן, זה תפס תאוצה, אבל זה לא משהו חריג אצלנו בבית הספר; אנו חיים את זה ביומיום, וקשה לאנשים להבין את זה, אבל זה באמת אנחנו”.

ואיך משתלבת בתוך העניין הזה משפחת הרפנס?

“כולם בתוך זה, כולנו גדלים יחד. אני נותנת מקום לילדים שלי. אני מטיילת איתם, יוצאת איתם, קשובה להם מאוד. זה חלק מההוויה של הבית. כמו הילדים הביולוגיים שלי, יש לי עוד הרבה ילדים, וזה בסדר. והילדים שלי מרגישים מאוד בנוח להגיד: ‘אימא, את עכשיו רק איתנו’, ‘אימא אל תעני לטלפונים’. יש לי בן אחד נשוי ועוד שני חיילים, ילדות בכיתות ז’ ו-ה’ וילד בכיתה ג’. נכנסתי לניהול חצי שנה אחרי שילדתי את בניה הקטן שלי. אני אימא מאוד סטנדרטית בעיניהם. זה לא יוצא דופן. קשה להסביר את התחושה הזאת; זה מאוד טבעי שתלמידים מגיעים אליי הרבה הביתה והילדים שלי לבית הספר. הכל נעשה במקביל. לי גם מאוד חשוב שהתלמידים יראו אותי כאימא, כאשת משפחה, ולא כמנהלת רגילה. עם זאת, אינני מתפשרת על האמת. מבחינתי, האמת היא מעל הכל, כערך עליון. גם אם ילד עשה מעשה הכי לא טוב, אני קודם אשמע על זה ממנו, כי אם אשמע את זה ממישהו אחר, אגיב אחרת. וחמור יותר. אתה יודע, הם ילדים בגיל ההתבגרות, הם אמורים לעשות שטויות, נכון? אז, ילד יכול לומר לי: ‘ציפי, שברתי כד בבית הספר’ או ‘התחצפתי למורה לאנגלית ונמאס לי ממנה ואני לא רוצה לבוא מחר לבית הספר’. אני רוצה לשמוע את זה ממנו. וגם מניעת אלימות מכל סוג שהוא; ילד שרק מפגין טיפ טיפה אלימות, יחטוף, ויקבל תגובה. לא אלימות מילולית, לא אלימות פיזית. אתה יכול להיות עצבני, ולהגיד למורה: ‘תקשיבי, אני עכשיו כל כך עצבני שאני חייב לצאת מהכיתה’. תצא, אבל אתה לא תתחצף ולא תשפיל אותה! זה מנגנון שמוטמע כבר שנים”.

הרפנס הייתה מאוד רוצה וזוכה לכך כבר היום, “לראות את התלמידים שלי בעבר ובהווה מתקדמים והופכים להיות אנשים בעיניי מאושרים; הצלחה בשבילי זה מה שהילד בוחר בשבילו כהצלחה; לאחד זה הגיוס המשמעותי, לאחד הקמת המשפחה, לאחד שוק התעסוקה ולאחד זה גם וגם וגם. באיזשהו שלב, הייתי רוצה לחזור לאוניברסיטה ללמוד את התואר השלישי שלי. והייתי רוצה מאוד להתקדם במערכת החינוך לתפקידים בכירים ולהיות מובילה במערכת”.

ומה את רוצה להיות כשתהיי גדולה כמובילה במערכת החינוך: מפקחת, מנהלת מחוז, מנכ”לית משרד החינוך?

“מנכ”לית משרד החינוך, מתאים לי! אני רוצה להשפיע על מערכת החינוך בעיר. העיר באר שבע בעיניי היא הדבר! ואם זה יחד עם רשת אמי”ת ויחד עם משרד החינוך, אז בכלל פיצחתי את הקוד, כי אלו שלושת הרכיבים בחיי. אז, אני רוצה לראות את התלמידים שלי מאושרים ואת העיר באר שבע משגשגת. וזה באמת מרגש טקס המשואות, אני באמת מתרגשת, זה מטורף”.

 

**

 

כתבות נוספות במגזין

0

אהבה זה בחינם

קליפ חדש, ביוזמת תוכנית "סברס" ובהשתתפות עשרות בני נוער בבאר שבע, יוצא נגד הבריונות ברשת, בעזרת טקסטים שכתבו בני הנוער עצמם. כל אחד הוא מיוחד

מגזין1 באוגוסט 2021    6 דקות
0

טעים להכיר

סיור קולינרי חדש יעשה לכם היכרות עם העיר העתיקה דרך הריחות והטעמים של דוכני האוכל והמסעדות באזור. ואלה מסתבר, קיימים בשפע

מגזין29 ביולי 2021    8 דקות

כתיבת תגובה