מגפת הקורונה גבתה קורבנות רבים, הביאה למשבר כלכלי גדול והשבוע קיבלנו חיזוק נוסף גם למשבר הנפשי הקשה שהקורונה והסגרים מביאים איתה. המועצה לשלום הילד הגישה השבוע את הדו"ח השנתי שלה – "שנתון ילדים בישראל 2020". בדו"ח ישנה התייחסות רחבה לנתונים שהגיעו בעקבות הקורונה והשפיעו על הילדים והנוער בישראל. בין היתר הנתונים מצביעים על עליה של 40% במספר הילדים בסיכון אובדני שטופלו על ידי פסיכולוגים חינוכיים, על פי שניים יותר דיווחים על אלימות כלפי ילדים, עלייה בהטרדות מיניות ברשת, ועלייה בפניות בעקבות בדידות, קשיים לימודיים, חרדות ומצוקה רגשית.

בנוסף, הנתונים הצביעו על כך שלמעלה ממחצית מהתלמידים בבתי הספר דוברי הערבית ולכ-35% מהילדים בבתי הספר דוברי העברית לא היה מחשב זמין עבור שימוש לצורכי למידה מרחוק.

על פי הדוח, במהלך החודשים מרץ-אוקטובר 2020 הוכפל מספר הפניות למוקד 118 בנושא חשד לאלימות כלפי ילדים ביחס לתקופה המקבילה ב-2019 (מ-609 ל-1,225). בשנת 2020 חלה עלייה של כ- 24% במספר הקטינים המטופלים במרכזים האזוריים לטיפול בפגיעות מיניות בילדים ובבני נוער, בהשוואה לשנת 2019 (מ- 2,285 ל-2,842). 95 מתוך 117 לשכות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות שהשתתפו בסקר ארגון מנהלי שירותי הרווחה ברשויות המקומיות דיווחו על עליה של 10% לפחות במספר הפניות בנושא ילדים בסיכון מאז פרוץ משבר הקורונה. 43 לשכות לשירותים חברתיים דיווחו על עליה של 25% לפחות.

בנוסף, בין סוף חודש למרץ לאמצע חודש מאי הגיעו 122,336 פניות אל היועצות של שפ"י (השירות הפסיכולוגי הייעוצי) במשרד החינוך, מתוכן כ-40% בנושא ילדים בסיכון/המשך טיפול, כ-23% בנושאי בדידות/עצבות וכ-18% בנושאי קשיים במשפחה, מצוקות או חרדות.  הקשיים העיקריים בקרב תלמידים, ע"פ  דיווח יועצות שפ"י, היו בדידות (כך דיווחו 63% מהיועצות), קשיים לימודיים (67%), חרדות (58%), מצוקה רגשית (56%) וקשיים במשפחה (53%).

בחודשים ספטמבר-דצמבר 2020 חלה עליה של כ-24% במספר הערכות הסיכון שנערכו בשירותים הפסיכולוגיים של משרד החינוך במסגרת התוכנית הלאומית למניעת אובדנות, וזאת בהשוואה לתקופה המקבילה בשנת 2019 (1,240 לעומת 1,000 בהתאמה). בתקופת הקורונה הנסקרת (ספטמבר-דצמבר 2020) טופלו 340 ילדים בסיכון אובדני על ידי פסיכולוגים חינוכיים המופעלים מטעם משרד החינוך, וזאת בהשוואה ל- 240 ילדים בתקופה המקבילה בשנת 2019 (עליה של כ-40%).

בין חודשים מרץ-אוקטובר מספר דיווחי האירועים למוקד 105 (המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת של המשרד לחיזוק וקידום קהילתי ומשטרת ישראל) עלה ב-63% ביחס לתקופה המקבילה בשנה שעברה. מספר האירועים שדווחו למוקד 105 ע"י קטינים בעצמם עלה ב-57% ביחס לתקופה המקבילה בשנה שעברה. סוגי האירועים השכיחים בפניות למוקד 105 בתקופת הקורונה הנסקרת היו איום בהתאבדות, בריונות/הצקה/ביוש, שידול והטרדת קטינים ברשת, עבירות מין ברשת ופריצה למחשב. מבין האירועים שדווחו למוקד 105 בתקופת הקורונה הנסקרת, כשני שליש מהקטינים הנפגעים היו בנות (ילדות ונערות).

אילסוטרציה: ingimage

הנתונים לא הפתיעו את בעלי המקצוע שדיווחו לאורך החודשים האחרונים על עלייה בכמות הפניות. פרופ' נעמה עצבה-פוריה, ראש המגמה לפסיכולוגיה התפתחותית, מנהלת מרכז "דואט" באוניברסיטת בן גוריון העוסק בהתפתחות ילדים ויחסים משמעותיים מודה שהנתונים לא מפתיעים: "באופן כללי יש הרבה חוסר וודאות וקושי מאוד גדול לתכנן קדימה. אנחנו כבני אדם חיים את המציאות עם היכולת לארגן את היום שלנו ואת המחשבה קדימה, זה נותן לנו תחושת שליטה. השנה האחרונה יצרה תחושה שאין שליטה ויש גילאים שתחושת השליטה חשובה להם עוד יותר. גילאי 2-3 וגיל ההתבגרות זה גיל שיש בו הרבה שינויים פנימיים שילדים מתמודדים עם הנפרדות שלהם מההורים, בהגדרה העצמית ובבניית הזהות העצמית שלהם ויש להם עוד יותר חשיבות ליציבות ולתחושת השליטה. בקרונה כולם מבינים שאין לנו בכלל שליטה. משך הזמן יוצר קושי ומעבר ממצב של משבר אחד אקוטי למציאות כרונית. ילדים מפתחים חוסר אונים נרכש, לא יודעים מאיפה מגיעה ההחלטה והם מרגישים שהם מתנהלים בעולם שאין להם בו השפעה, שזה לא תלוי בהם ולא משנה אם הם יקומו לשיעורים, אם יקשיבו לאבא ואמא. הם חווים איבוד משמעות ורצף בין הדברים".

פרופ' נעמה עצבה- פוריה

פרופ' עצבה-פורייה מדגישה כי ילדים ובעיקר בני נוער חווים תחושות בדידות למרות ואולי בגלל הרשתות החברתיות: "הילדים מרגישים מאוד בודדים. אנחנו רואים אחוזים גדולים של דיכאון חרדה ויש גם ילדים שגם ההורים שלהם חוששים ממה שקורה עם הלימודים ואז נכנס לחץ גדול מאוד בתוך הבתים. יש הרבה קונפליקטים בבית סביב השיעורים. למה תלמיד כזה או אחר לא נכנס, למה הוא לא עושה את המשימות. הוא מאבד את התמיכה ההורית. זה אולי נראה דיסוננס שמצד אחד צריך להקפיד ומצד שני לשחרר אבל צריך לקבוע מסגרת בצורה כזו שמשיגה את המטרות הנוכחיות. יש מורים שטועים ואומרים שמה שעשו בכיתה יעשו גם דרך המסך. זה לא אותו דבר. יש ילדים שפותחים את הזום, סוגרים את המצלמה והולכים לישון. לא רק בני נוער. מגיל צעיר לומדים איך להתמודד עם המערכת. המורה צריך להבין שבגיל הזה מה שחשוב זו השייכות החברתית, מתחילים מהבריאות הנפשית ואחרי זה ההתפתחות הקוגניטיבית. צריכים ליצור משימה בקבוצות, עבודה בזוגות, כל מה שמצריך אינטרקציה בין ילדים יכול לתרום בתקופה הזו. לפגוש ילדים בעבודה אישית. לא רק המורה מול הילדים או החלונות ב"זום". חשוב שהילדים יקומו מהמיטה, שיהיו שעות של משימות ופעילות ולצד זה ההוראה המקוונת צריכה להיות כזו שמותאמת לילדים וגורמת להם להיות פעילים".

מה החלק של ההורים בעניין?

"הילדים, בכל גיל, מושפעים מההורים. מחקרים הראו שככל שההורה נמצא בחוסר וויסות, שהוא נמצא בלחץ, היסטריה, הוא פחות יכול לעזור לילד שלו להתמודד עם המצב. במחקרים רואים שילדים שההורים שלהם יחסית מווסתים ומתמודדים עם המצב בצורה טובה זה מגן עליהם. עכשיו רואים את זה על כלל האוכלוסייה. כולנו כל כך בתוך הביצה הזו. זה לא תקופה חד פעמית, זו לא אזעקה שמגיעה פתאום. זה כל הזמן. יש חרדה גם מהקורונה והתקשורת לא מפסיקה לגלגל את הדרמטיות. מוטציות, מספרים, תופעות לוואי מחיסונים. מי שרגיש לזה אז זה יכול מאוד להלחיץ, לכולנו זה לא טוב, בטח לילדים שמאוד רגישים זה מעורר חרדה. אחד הנתונים המדאיגים מדבר על אלימות ועלייה בסיכון. ילדים צריכים סביבה רגועה כדי לתפקד טוב. אחד המאפיינים של הסגר הוא שכולנו סגורים בתוך הבתים. אתה צריך להיות הורה שמתפקד טוב כדי להתמודד עם מה שיש בבית כל כך הרבה שעות. במשפחה שיש בה קשיים בתפקוד ההורית בהתמודדות הביתית ביום יום, לא מאפשרים להם לנשום, אנחנו סוגרים אותם בתוך הקושי ואז אנחנו רואים את ההתפרצויות. הורים שמראים אלימות, שלא מצליחים לעצור את עצמם. גם אלימות בקרב בני זוג וגם אלימות מול ילדים מטרידה".

פרופ' עצבה-פורייה מדגישה כי גם העובדה שהורים שעובדים במקומות עבודה חיוניים ונאלצים להשאיר את הילדים לבד, מול המסכים, יכולה להביא לסכנות: "הורים שמושיבים את הילדים לבד בבית, מול הטלוויזיה והמחשב כי כבר אין את הכוח או בגלל שהם עובדים ואי אפשר לצאת בגלל הסגר, רואים את המחיר של זה. כשנחזור לפעילות נראה מי הילדים שנפגעו בדיעבד. הילדים יצטרכו להתמודד שוב עם התארגנות אחרת, ואז רואים הרבה התפרצויות אצל ילדים שאיכשהו שרדו ואז צריכים כוח לחזור לחיים אחרים, הסתגלות מחודשת".

ד"ר יעל ויינברגר, מרצה במכללת קיי ומומחית בגיל ההתבגרות שעובדת עם ילדים בסיכון מסבירה כי החוסר באינטראקציות החברתיות מביא לעלייה בנתונים: "אנחנו נמצאם כבר שנה בשגרת חירום. מצד אחד בחירום אמור להיות אור בקצה המנהרה, זה אמור להיות קצר אבל מצד שני החירום פה הפך לשגרה ואנחנו מדברים על סיטואציה של מצב דחק. במצב כזה, באופן טבעי עולות המצוקות, עולה רמת החרדה והמתחים בבית כי כולם נמצאים תחת קורת גג אחת. מהצד השני, הילדים לא יוצאים החוצה, לא נפגשים עם אנשים נוספים, גם לא מחנכים או אנשי טיפול כמו פסיכולוגים או יועצות בית הספר. אנחנו יודעים שבלי קשר לקורונה, דפוסי פנייה של עזרה אצל ילדים ובני נוער לא גבוהים במיוחד, נוצר מחסום של חוסר נגישות של דמויות שיכולות לסייע ולעזור. מערכת החינוך צריכה לחשוב איך היא מנגישה סיוע און ליין כדי שלילדים ולבני הנוער יהיה מקום נגיש גם בתוך מגבלות הסגר שיוכלו לפנות אליו".

בגלל שהכל עבר להיות און ליין, יותר קשה להגיע לילדים?

במערכת החינוך הגישה היא גישה מערכתית לא פנים פרטנית לילדים אלא על תוכניות מניעה בתוך כיתה או שכבה. אין ספק שהיום אנשי החינוך מנותקים ממפגש והאינטרקציה עם ילדים ונוער והרבה יותר קשה להגיע ולאתר את המצוקות. הדוח הראה עלייה ואני בטוחה שיש עוד הרבה ילדים ונוער שסובלים מהזנחה ואלימות שלא מדווחת כי הילדים לא יוצאים החוצה ולא רואים אותם".

דר' ווינברגר מדגישה כי יש הבדל בין הגילאים: "אצל בני הנוער רואים שיש עלייה בהתנהגות דיכאונית שגורמת להם לחפש 'אטרקציות' שיכולות לספק את הצרכים הרגשיים שלהם כמו סמים ואלכוהול. הם חווים מתח, כעס, תחושת חנק. אצל ילדים קטנים אנחנו רואים ילדים ש'מתפוצצים' בתוך הבית או מנגד מתכנסים בתוך עצמם. העורף המשפחתי במצב הזה והתפקוד של ההורים הוא קריטי. ככל שיהיה יותר שיח ככה הרווחה של הילד תגדל".