יש אנשים שמקדישים את כל כולם למען אחרים. אנשים שביום יום תמצאו אותם במבצעי איסוף תרומות כאלה ואחרות למען הנזקקים. אבל מה קורה כשהקרונה נכנסת לתמונה ופתאום כמות הנזקקים גדלה פי כמה וכמה? מה עושים עם אדם שביום רגיל היה רגיל לתרום מעצמו ופתאום הוא זה שנזקק? חמישה פעילים חברתיים בבאר שבע מספרים על הנתינה, גם בזמן קורונה.

התנדבות שממלאת

שם: צח ברק  גיל: 35

עיסוק: פעיל חברתי והבעלים של "קפה לולה" בעיר העתיקה בבאר שבע

איזה פעילות התנדבותית אתה עושה ביומיום שלפני הקורונה?

"טרום הקורונה, התנדבתי בבית הספר 'חזון עובדיה', בתור מאמן כדורגל לילדי ד' – ו' במסגרת הפרויקט המדהים 'שער שוויון', מיזם חברתי, חינוכי, ספורטיבי, המתקיים לאחר שעות הלימודים, ומטרתו לפתח ערכים של כבוד, סובלנות, שוויון וכמובן את ערך הספורט. כמו כן, שיתפתי פעולה לא פעם עם עמותת 'עמך', הפועלת לרווחת ניצולי השואה; קשישים ונוער, אלה האוכלוסיות הכי חשובות לטעמי. הקורונה חיסלה לגמרי את הפעילות הקודמת שלי; בתי הספר נסגרו, חדלנו מפעילות ספורטיבית, וגם היום לאחר חזרתה, 'שער שוויון' נקלעה לקשיים כלכליים, וכיום בבאר שבע קיימת רק קבוצת 'שער שוויון' אחת בלבד. זה כל כך מתסכל/ בניתי מערכת יחסים של שנה וחצי עם הילדים הללו, הגענו להישגים נפלאים והתפתחות אישית, ובסוף מה? נתב"ג הפך לקופסת סרדינים לנכנסים לארץ בלי בידוד, ואני? אני לא יכול לאמן 12 ילדים תחת כיפת השמיים. למה"?!

איך הקורונה השפיעה על פעילותך? האם יש יותר ביקוש או ביקוש לדברים אחרים?

"כל הזמן, קיים הצורך במתנדבים, כל רגע וכמעט בכל מקום. אנחנו פשוט צריכים להסתכל קצת יותר על הסביבה. זום אאוט מהסמארט-פון שלנו. אני כן יכול לומר שאוכלוסיית הקשישים אולי היום צריכה תמיכה נרחבת יותר, חרף הסיכון הבריאותי מהמגפה הארורה; קשישים שיכלו להסתובב בתחבורה ציבורית, חושבים היום פעמיים אם לעשות קניות או לרכוש תרופות"…

למה להשקיע כל כך הרבה זמן בהתנדבות?

"וואו. זה יישמע קצת עקום, אבל מהמקום הסוציומטי, עושה לי טוב לעשות טוב/ באמת, אני מתרגש כשאני מצליח להשפיע על מישהו או משהו לחיוב, וזה ממלא אותי. סיבה נוספת היא שאני מאמין שבימים מאתגרים אלה נדרשת סולידריות. היא פשוט הכרח. בשעה שהמנהיגים שלנו עושים הכל כדי לפרק את החברה הישראלית מבפנים, עלינו האזרחים הקטנים להוכיח שאפשר אחרת, ולתת תקווה והשראה לאחרים. הסיבה השלישית נעוצה בתזזיתיות שלי; אני לא יכול לשבת ולשקוע בבית, ולכן החלטתי לקום, לצאת ולעשות. בתחילת תקופת הקורונה, כשהתברר לי שכמעט ל-2,000 ילדות וילדים בבאר שבע אין מחשב, טאבלט או סמארט-פון, יזמתי מבצע לאיסוף מחשבים ניידים או נייחים וטאבלטים ישנים או לא תקינים, שניר זבורוב מ'קסם תקשורת', מעבדת סלולאר ומחשבים בעיר, השמיש אותם ללא עלות, לטובת אותם ילדים וילדות. אני קורא לאנשים וארגונים נוספים להצטרף אלינו למען המשך הפרויקט".

מה אתה צופה בסיום המשבר?

"החזרתי את כדור הבדולח שלי לחנות, ולכן אני מתעסק פחות בנבואות. אני מאמין שעקב המשבר ,המון אזרחים ואזרחיות חוו משבר זהות, משבר תעסוקתי, מעין שבר פנימי, ורבות מן הקולגות שלי מספרות על התעוררות מ'מירוץ העכברים' שכולנו לקחנו בו חלק פעיל. הלוואי שנפנים את התובנות גם ביום שאחרי. חג שמח באר שבע".

מחשבים ללמידה מרחוק. צילום: באדיבות מי שבע

התנדבות מהלב

שם: סיימון דוידוב גיל: 23

עיסוק: מדריך מוגנות בפרויקט "עיר ללא אלימות" בעיריית באר שבע וסטודנט במכינה לתואר לחינוך בלתי פורמלי במכללת קיי

איזה פעילות התנדבותית אתה עושה ביומיום?

"אני מגיע לכל יחידות קידום נוער ברחבי הארץ, נפגש עם תלמידים ותלמידות, מספר את הסיפור האישי שלי, ומעודד אותם שלא יתייאשו, ויעריכו את הטוב גם במצב שהם נמצאים בו כרגע. אני גם פעיל בתוכנית 'מספרים ביחד' לניצולי שואה עם הצגה במשכן לאמנויות הבמה ובבית הספר 'גודמן' למשחק של תלמידים על הניצולים והסרטת סיפור חייהם. במסגרת פעילותי בפרויקט 'זיכרון בסלון', אנחנו מבקרים ניצולי שואה, ומחלקים להם מתנות. אני בעיקר הולך לשם, כדי לקחת מהם דוגמה, להעריך אותם, ולהוקיר להם תודה. חשוב לי להיות בסביבה שלהם. זה כמו מטען בשבילי, ונותן לי כוחות".

איך הקורונה השפיעה על פעילותך? האם יש יותר ביקוש או ביקוש לדברים אחרים?

"לא ממש הרגשתי את הקורונה, כי הלכתי לעבוד במוקד העירוני, כדי להכיר את העיר יותר. הייתה לי אפשרות לצאת לחל"ת, אבל החלטתי לבקש מהמנהלת שלי לראות את הפניות של התושבים כולם במוקד ואיך הם מתמודדים, ולמשל לדאוג להוצאת פסולת מחולי קורונה. אני רואה שיש הרבה אנשים שזקוקים לאוכל, המצב שלהם קשה, והם מבקשים עזרה, ויותר נחשף למקרים מעבר לעבוד רק עם נוער. וכך אני מאתגר את עצמי. יחד עם יו"ר ועדת ההתנדבות בעירייה, עו"ד מינה קלמן-חדד, וגורמים נוספים דאגנו באחרונה להקים מצבה לניצולת שואה ערירית. יש גם תיכוניסטים במקיף ג' שמרגישים בנוח להתקשר אליי, ואני נפגש איתם ומעודד אותם חברתית ורגשית, כי בסוף הם סגורים ב'זום'. אני נפגש עם אחד או שניים בקפסולות באיזה פארק, ואנו מדברים על החיים, הרישיון, המיונים לצבא וכו', כדי שלא ירגישו חנוקים".

למה להשקיע כל כך הרבה זמן בהתנדבות?

"אני מאמין, שצריך לעשות קצת מכל דבר. נכון, אני עובד, לומד ומשלים בגרויות, אבל אני גם רוצה לתת מעצמי קצת. כשהייתי נער בן 15, 16 בקידום נוער, גם בי השקיעו, ומדריכים באו וישבו ודיברו איתי, ונתנו לי דוגמה אישית, ולפעמים אפילו תרמו לי אוכל לבית. ולכן, גם אני רוצה לתת את החלק שלי. חשוב לי לעשות פעם בשנה משהו שקשור להתנדבות. בנוסף, זה כבר אצלי עמוק בלב, שאני נמצא גם בוועדות להתנדבות ולמייסדי העיר שמינה הכניסה אותי אליהן כצעיר. חשוב לי כל הזמן להקשיב ולדעת איפה אני יכול לתת חלק. אני רק לומד מהאנשים המבוגרים האלה שעברו דרך, מדברים בגובה העיניים, רוצים לעזור, מעודדים אותך ולא מרימים את האף שיש להם וילה ומעמד ופנסיה גבוהה, אלא מלמדים אותך על החיים. אותו דבר בוועדת ההתנדבות, בה אתה מגלה אנשים שקשה להם בחיים, ואתה יכול להיות חלק בלתרום להם. מההתנדבות אני רק נהנה".

מה אתה צופה בסיום המשבר?

" אני כל יום מציב לעצמי מטרה איך אני מגדיל את ההתנדבות שלי, ונותן ומשפיע יותר על בני נוער צעירים שיעשו יותר התנדבות, ולא רק את המחויבות האישית שלהם. אני גם מנסה להתאים לכל נער ונער את המקום שלו, שירגיש בו בבית, ויהיה לו סיפוק, כדי שיבין כמוני מה זה נותן באמת, ולא סתם לקבל תעודה. נכון, ההתנדבות נתנה לי מצטיין נשיא ופרס נוער מתנדב מראש העירייה ואיש השנה ב'ליונס', אבל זה בסך הכל דף שאני לא עושה איתו שום דבר. ההתנדבות גורמת ללב שלי לגדול ולהיות יותר ערני ואכפתי לסביבה; אם יש זבל ברצפה, אני מתקשר ומבקש שיפנו אותו. אם אני רואה זקנה שקשה לה, אני מתייחס. וגם כשאני מפנה אישה מבוגרת שהתקשרה למוקד לרווחה, אם אני מודאג אני מבקש ממינה שתתערב, ומתקשר יום למחרת לאותה אישה רק כדי לשאול אם היא הסתדרה. מינה היא העוגן שלי בנושא ההתנדבות ובכלל. אף פעם לא אוותר על ההתנדבות, שמאוד חשובה לי בחיים".

עם מייסדי העיר. דוידוב משמאל, יושב על הרצפה

מתנדבת לחיים

שם: אורית דהן גיל: 40

עיסוק: עובדת הוראה במסגרת החינוך המיוחד באבחון, ייעוץ והוראה מותאמת לילדים עם צרכים מיוחדים

איזה פעילות התנדבותית את עושה ביומיום שלפני הקורונה?

"אין הגדרה לפעילות מסוימת; כל פעילות שמטרתה לסייע ולתמוך באחר היא חלק בלתי נפרד מחיי. ממש  בגדר 'מצווה הבאה לידך, אל תחמיצנה'" .

איך הקורונה השפיעה על פעילותך? האם יש יותר ביקוש או ביקוש לדברים אחרים?

"הקורונה פגעה באופן משמעותי במשפחות רבות; אנשים רבים איבדו את מקור פרנסתם, והחלו לחיות במסלול של אי ודאות מוחלטת ליום המחר. בחודשים הראשונים, חלקם עוד נעזרו בכספים שנשמרו כחסכונות, חלקם נעזרו בבני משפחה, בחברים, בהלוואות חיצוניות ועוד, אך מזמן לזמן פחתו המאגרים  וההתחייבויות המשיכו, מה שגרם למשפחות להיכנס לדוחק כלכלי משמעותי. לפתע, מעגל המשפחות שהיו זקוקות לסיוע ומענה התרחב. התחלתי לקבל פניות רבות ממשפחות שהיו בעבר בצד הנותן והמסייע. מציאות כל כך עצובה ומבלבלת!!! לא פעם, מצאתי את עצמי דומעת יחד עם אותה משפחה שסיפרה בעצבות שהם מרגישים אבודים, מבולבלים ומיואשים מהמציאות החדשה שנאלצו להיקלע אליה. עבודת ההתנדבות התרחבה מאוד, היות שמספר הפניות ממשפחות גדל באופן משמעותי! מה שכן, יחד עם הרחבת מעגל המשפחות החל להתרחב גם מעגל של ציבור שרצה לתרום ולסייע; לא כולם סייעו כלכלית, אבל היה חשוב להם לתת יד ולעזור ולתמוך. אני מרגישה שאנשים הפכו להיות רגישים ואמפתיים יותר לצרכי האחר, מעין ערבות הדדית ואהבת חינם אחרת. כאן חשוב לי לפרגן לתושבי מיתר, שנענים ברצון רב לתרום, לסייע ולתמוך. יש שיתוף פעולה מופלא עם מחלקת הרווחה, עם התושבים, עם תנועות הנוער ועוד. אני חושבת ומרגישה שזכינו בערבות הדדית מעוררת התפעלות".

למה להשקיע כל כך הרבה זמן בהתנדבות?

"אני לא רואה בהתנדבות כ'השקעה'. ההתנדבות היא חלק בלתי נפרד מחיי. לשמחתי הרבה, זכיתי עוד משחר ילדותי לגור ולהתחנך אצל סבי וסבתי, מנז'יה וחזקיה דמרי זצ"ל, שעסקו כל חייהם בגמילות חסדים, במתן צדקה וסיוע לאחרים. לצערנו הרב, סבי שהיה אחד האנשים היקרים והמשמעותיים בחיי, נדבק בגל האחרון בנגיף הקורונה הארור ובתוך זמן קצר, וללא התראה מוקדמת, נלקח מחיינו! אלפים של אנשים התאבלו על לכתו. אני מתנחמת בעובדה שהוא הותיר לכולנו מורשת מפוארת של חינוך לחסד וערכים לנתינה, ערבות הדדית ואהבת חינם. יהי רצון שיהיה מליץ יושר על כולנו, שנעבור בהקדם את התקופה הנוראית  הזו. יהי זכרו ברוך".

אורית דהן. צילום: פרטי

אהבת ההתנדבות

שם: זיו ברבי גיל: 22

עיסוק: סטודנט

 איזה פעילות התנדבותית אתה עושה ביומיום שלפני הקורונה?

"בימים כתיקונם, אני מתנדב עם ניצולי שואה וחניכי אקי"ם, ומדי יום שישי אני מצטרף לחלוקת מזון".

איך הקורונה השפיעה על פעילותך? האם יש יותר ביקוש או ביקוש לדברים אחרים?

"הקורונה פגעה בעיקר בממד הבין אישי; אי אפשר יותר לחבק ולדבר בלי מסכות. הממד הזה נפגע, ואני מקווה שיחלוף יחד עם הקורונה. ודבר אנושי ובסיסי מאוד, הבעת אמפתיה ואהבה, נעשית קשה יותר בעידן הזה. הקורונה השפיעה על ההתנדבות, מבחינת מה אפשר ולא כמה אפשר; במקום מפגשים פיזיים, יש 'זום'. והחיים ממשיכים"…

למה להשקיע כל כך הרבה זמן בהתנדבות?

"'ואהבת לרעך כמוך'; שלוש מילים עם משמעות אינסופית, שברגע שאתה נצמד אליהן באמת, אתה מגיע לאמת טהורה, שאין לה בעולם בו המסכים, הנראות והחיצוני הולכים ותופסים מקום גדול יותר ויותר, דווקא מבפנים ההתנדבות מעוררת רגשות אדירים, כמו אהבה, חמלה, דאגה, אנושיות. כשמתנדבים עושים זאת מעומק הלב, מה שמקבלים הרבה יותר גדול ממה שנותנים.

מה אתה צופה בסיום המשבר?

"אני צופה שבסיום המשבר אנחנו בבאר שבע, עיר עם רעות ותחושת קהילתיות ייחודית, נחזור במהרה לימים כתיקונם, נתרגש וניפגש יחד ללא הגבלות או מסכות, ונעשה טוב על הלב לכל אדם ואדם".

זיו ברבי. צילום באדיבות זיו ברבי

הראשונה בהתנדבות

שם: עו"ד מינה קלמן-חדד גיל: 61

עיסוק: יו"ר ועדת ההתנדבות וחברת הוועדה לשוויון מגדרי בעיריית באר שבע, חברת מועצת העיר, פעילה בעמותות ועו"דית פרטית

איזה פעילות התנדבותית את עושה ביומיום?

"באופן קבוע, אני שותפה בחלוקת חבילות מזון לנזקקים, נותנת הרצאות בהתנדבות, פעילה בוועדה למורשת מייסדי העיר והגשר הרב דורי ('כובע' נוסף לוועדת ההתנדבות)ו יועצת משפטית בהתנדבות להתאחדות עולי רומניה ולוויצ"ו באר שבע ולמספר עמותות".

איך הקורונה השפיעה על פעילותך? האם יש יותר ביקוש או ביקוש לדברים אחרים?

"מה שהשתנה בקורונה זה באמת נושא הצורך בהפגת בדידות לאנשים מבוגרים, במיוחד שהם גם בלי משפחה. זה לא רק ניצולי שואה, אלא גם מבוגרים עריריים שאין להם שום קשר לשואה; יש להם צורך שמישהו ידבר איתם ויביא להם תרופות ומזון. נתקלתי בהרבה אנשים שפשוט רצו שידברו איתם, קשר, חיוך. פגשתי ניצולי שואה שאומרים שיש להם אוכל, אבל הם רוצים שמישהו יהיה איתם, גם כי אין כמעט מועדונים. אני גם נתקלת יותר ויותר באלימות, בעיקר כלפי נשים, גם משום שאנשים בבית וגם כי הם איבדו מקור פרנסה וזה יוצר סיר לחץ. יש לי מספר משפחות שמעמדן הכלכלי היה בינוני עד גבוה (בדגש על גבוה), שהגיעו למצב שהם זקוקים לחבילות מזון. בגלל הקורונה, הצרכים גדלו לאין ערוך; הצרכים בחבילות מזון ואוכל חם והפגת הבדידות עלו מאוד. יש גם צורך היום מאוד חזק בלהחזיר אנשים לעבודה, ולתת להם מיומנויות".

למה להשקיע כל כך הרבה זמן בהתנדבות?

"התנדבות זה אני ואתה. כשאני מתנדבת, אני לא מרגישה שאני עושה טובה למישהו; אתה נותן לזולת, אתה נותן לעצמך. יש לך חובה מוסרית. אם יש לך יכולת לתת, אתה חייב לתת. אנחנו בני אדם, יצורים חברתיים. עצם הנתינה לקהילה בונה אותך. אלוהים נתן לי עיניים לראות, אוזניים לשמוע, רגליים ללכת, שכל סביר ויכולת כלכלית סבירה, ויש לי חובה להחזיר. זה משהו מלמעלה, הרבה יותר קוסמי. אני גם מרגישה שקיבלתי הרבה. את הדברים האלה אמרתי גם בגיל 16, וככה הגעתי להתנדב, והתחלתי בעזרה לאדם עיוור; יש לי קשר מאוד חזק עם אנשים עיוורים. עצם הנתינה היא קבלה. הסיפוק העצום שאתה מקבל הוא הרבה יותר מדברים אחרים של כבוד כאילו, התודה, החיוך, החיבוק, הלטיפה. עשית טוב למישהו, עשית מיד טוב לעצמך. אתה שמח יותר וצומח, וההתנדבות מצמחיה את המתנדב".

מה את צופה בסיום המשבר?

"שאלתי את זה את עצמי לא מזמן, כשהייתי ב'זום'. האם באמת העולם יעבור ל'זום'? הקלות הבלתי נסבלת בלהיכנס להרצאות ופעילויות ולעבור מפעילות לפעילות בלי לצאת בעצם מהבית ואפילו מהמטבח ולהישאר עם נעלי בית. אני מאמינה שהעולם חוזר לקדמותו, עם ביקורי הבית, החיבוק, המועדונים והאירועים. אני חושבת שזה יהיה נורא אם נישאר ב'זום' או ב'טימס' ובדברים כאלה".

עו"ד מינה קלמן-חדד עם כוכי דנון