הימים הם ימי הסגר השני. ישראל בכלל ובאר שבע בפרט נצבעות באדום ועסקים שוב נסגרים וההבנה שהקורונה תישאר איתנו עוד זמן רב מחלחלת לכל אחד. אז מה הפיתרון? חו"ל. אם בעבר לעלות על מטוס היה דבר פשוט, הקורונה הפכה את העלייה למטוס למאתגרת, לקצת מפחידה ובעיקר מאוד מורכבת. ובכל זאת, במרחק כמה שעות טיסה מישראל אפשר להתרפק על זכרונות מתקופה אחרת.

בזמן כתיבת שורות אלו, ספיר זוארץ נמצאת בארצות הברית וצופה בהתמודדות לנשיאות ארצות הברית בשידור חי. זוארץ נמצאת כבר יותר מחודש בארצות הברית שמגפת הקורונה עדיין נותנת את אותותיה שם, "בתחילת ספטמבר הרגשתי נורא, אחר חצי שנה של סטרס בלתי פוסק, המצב הפיזי והמנטלי הקשה שנקלענו אליו נתן אותותיו על הגוף שלי ולאחר ביקור אצל שני רופאים התבשרתי שאני כנראה חולה בסוכרת נעורים" מספרת זוארץ מארצות הברית, "אירוניה במיטבה – ביום ההולדת האחרון כתבתי על כמה שרציתי להיות צעירה לנצח, וקיבלתי סוכרת נעורים בגיל 27. אחרי מספר ימים מאוד לא שמחים קיבלתי שיחת טלפון מהרופא שהבדיקות האחרונות שלי תקינות ושאני בכלל אדם בריא לחלוטין. ניתקתי את השיחה וסגרתי כרטיס טיסה לניו יורק. ידעתי שלגוף שלי מגיע שקט נפשי וידעתי ששם אמצא אותו. בן זוגי עובד ולא יכל להצטרף אליי, אחי הגדול עסוק בלהיות כתבנו בדרום וההורים שלי מאוד רצו להצטרף לביקור אבל עליה על מטוס בתקופה של מגפה היא דבר נורא מסוכן לאנשים בקבוצת סיכון. אז כמובן שחוץ מאחי שמתגורר שם, אף אחד לא היה בעד, הרי איך אטוס כשאני בחל״ת, בלי מספיק כסף ובלי מקום עבודה לחזור אליו, בלי בן הזוג שלי ובלי לדעת איך הקורונה תשפיע על הגוף שלי שעדיין מחלים מטראומה? היו לי את כל הסיבות הנכונות להישאר בבית, אבל הרגשתי שאני צריכה לעשות את הצעד הזה".

זוארץ עלתה על מטוס, בדיוק שעתיים לפני שהחל הסגר בישראל ומודה שחששה מהטסה עצמה, " נורא חששתי מהטיסה עצמה בגלל הקורונה ולכן חיפשתי טיסה ישירה ולא מלאה. סגרתי מקום לאחר שווידאתי עם נציגת יונייטד שהטיסה שלי תכיל רק 70% מכלל המקומות במטוס. בינתיים, 24 שעות לפני הטיסה שלי החלו הדיבורים על הידוק הסדר ביום שישי בשעה 14:00 וסגירת נתב״ג לטיסות יוצאות. טיסות קונקשן לארה״ב החלו להתבטל אחת אחרי השניה והלחץ כבר עלה לנקודת שיא. הטיסה שלי הייתה ביום שישי בשעה 12:00, כלומר ״הטיסה האחרונה״. התוצאה הייתה שכל הישראלים ניסו להקדים את הטיסה שלהם לטיסה שלי וכך המטוס היה מפוצץ לחלוטין. המקום שנשמר לי בוטל, נאלצתי להפעיל את כישוריי הקסם שלי כדי להשיג מקום במחלקה הראשונה. מישהו אכן הסכים להחליף איתי בחינם, ועדיין, המטוס היה מפוצץ, רוב הישראלים לא הקפידו על מסכות. ובאופן כללי, להיות עם מסכה לבד ולמשך 12 שעות מלאות זו חוויה לא נעימה בכלל".

אם כל זה לא מספיק, זוארץ גם חוותה התקף חרדה בטיסה, "כשעתיים אחרי ההמראה חטפתי התקף חרדה, לא הצלחתי לנשום, ממש הרגשתי שזה הסוף. למזלי היה פרמדיק בטיסה שעזר לי לעבור את השעות הקשות במילים מרגיעות ובתכנונים לטיול. לקחו לי יומיים שלמים להחזיר את הנשימה שלי למצב תקין. הגעתי אל הדירה של אחי בניו יורק וקיבלתי מדינה שמתנהלת באופן שונה לחלוטין מישראל, וחשוב יותר, באופן שונה לחלוטין מהסיקור שלה בתקשורת הישראלית. כולם כאן עם מסכות, ברמה שאם נתקלים ברכבת באדם ששם מסכה אבל האף שלו בחוץ, שולחים אליו מבטים זועמים ועוברים לקרון הבא. לא עוברים על זה בשתיקה. כולם כאן נורא אחראיים ואכפתיים אחד לשני. מצב הנדבקים ירד בצורה משמעותית מאז מרץ-מאי שהיו נורא קשים. כשהגעתי, אפשרו לאנשים לאכול ולשתות רק באוויר הפתוח, לכן כל המסעדות והברים הוציאו שולחנות וכיסאות החוצה אל חצרות פנימיות ואל הרחוב, מה שהפך את הרחובות לקרנבל צבעוני ומלא חיים. זה כל כך הרבה יותר כיף מלשבת במקום סגור ואני תוהה איך לעזאזל לא חשבו על זה קודם".

זוארץ מספרת שניו יורק הגדולה, שבימי שגרה היא אחת  המדינות המתוירות בעולם, היתה ריקה מתיירים, "הפעם חיפשתי שקט בעיר הגדולה ומצאתי אותו. העיר ריקה מתיירים, אין תורים ארוכים למוזיאונים ואטרקציות, נהנים מהטבע המשוגע שיש כאן, פארקים עצומים, גנים בוטניים, שכרנו רכב ונסענו לעיירות רחוקות עם נוף פסטורלי, לחוות מדהימות שכולן חוגגות האלווין, בירות בטבע, זמרים צעירים ומוכשרים שמאלתרים במה ומופיעים מול אנשים בפיקניקים בנופים משוגעים מול אגמים ומטעים עם המון  דשא ועצים שהפכו לאדומים בסתיו המהמם של ניו יורק. בשבילי, לקום מתי שבא לי, לקחת אוכל אמריקאי שמן אמיתי, שמיכת פיקניק ואת המצלמה שלי ולהיתקע אפילו שעות בנוף הכי יפה בעולם בלי שאף חברה לא תציק לי ותגיד לי להזדרז, זה חופש אמיתי".

זוארץ, שנחשבת ל"מובילת רשת" הפכה בשבועות האחרונים למעין מדריכת טיולים מרחוק, "אנשים נורא מפחדים לטוס, מה שהוביל לכך שמספר הצפיות בסטורי שלי עלה למספרי שיא ואני מקבלת המון הודעות מאנשים שטוענים שהתמכרו אליו כי הם מרגישים בחו״ל דרך העיניים שלי. זה מקסים. אבל עזבו אתכם מהמסך, אל תפחדו, העולם עדיין יפה בחוץ ואנחנו יכולים לחוות אותו ולהתרגש ממנו לחלוטין גם עם מסכות וריחוק חברתי".

גם שרון אייזנברג "בילתה" את ימי הסגר רחוק מישראל, בלונדון הקסומה. אנגליה היא אחת המדינות האדומות ביותר באירופה אבל אייזנברג ניצלה חלון הזדמנויות כשהיתה ירוקה לפרק זמן קצר כדי להנות משופינג וקצת אוויר בריטי, "טסתי ללונדון, לפני תחילת הסגר, יום לפני ערב ראש השנה. כמובן שהיו חששות אבל הקפדתי עד כמה שאפשר בסביבה שלי, כמובן עם מסכה כל הזמן, חיטוי הסביבה שלי במטוס ושמירה על ריחוק חברתי כמה שהתאפשר. ממה שאני נתקלתי הצוות והנוסעים הקפידו מאוד על ההנחיות" היא מספרת, "טסתי (וגם חזרתי) מלונדון כשעוד הייתה מוגדרת ירוקה, לפני שהמצב שם הסלים. בלונדון היה מאוד שונה מבחינת הנחיות, אין חובה של עטית מסכה באוויר הפתוח להבדיל מישראל, אז הייתי בין הבודדים שהיו עם מסכה בחוץ. חוץ מזה, מועדונים ומופעי תרבות היו סגורים ומקומות בילוי נסגרו בשעה 22:00. מבחינת עטית מסכה בתוך מבנים ותחבורה ציבורית הרגשתי הקפדה טובה יחסית לארץ".

אייזנברג הגיעה לראשונה ללונדון כך שלא יכולה להשוות את העיר לתקופות אחרות, "זו הפעם הראשונה שלי בלונדון, אבל הייתי עם חברים וכולם אמרו חד משמעית שמאוד שונה מבחינת כמות אנשים ברחובות המרכזיים, וכמובן שלא יכולתי ללכת להצגות שזה החלק הכי מבאס. אבל מעבר לזה היה מושלם. דווקא מהבחינה שלא היו הרבה תיירים נהניתי מאוד, היה מספר מצומצם יחסית של אנשים במוזיאונים ובשווקים וזה נתן מרווח תנועה וחופש. אם מקפידים על ההנחיות ובודקים מראש על המקומות שרוצים ללכת אליהם- אפשר ליהנות, חד משמעית. זו הייתה חופשה שכל כך הייתי צריכה לנפש לפני הכניסה שלי לחמש שנים באקדמיה, ונהניתי מכל רגע".

פלוס נוסף מבחינתה של אייזנברג היה החזרה לישראל, "בחזרה לא היו שום חששות משום שהמטוס היה ליטרלי ריק. המטוס היה עצום והיינו מעט מאוד אנשים, ברמת החמישה/שבעה אנשים במחלקה אחת. תענוג".

גם דרור חי, הבעלים של המנצ'ילה ועסקים נוספים בעיר החליט שהוא חייב קצת חופש מהלחץ בישראל. אז חי החליט על מעין יורו טריפ, כמעט חודש של טיול בבולגריה, סרביה ויוון, "כמובן שהיו חששו לטוס אבל הבנו שצריכים להשתחרר. גם טסנו למדינות ירוקות ושם אין אפילו צורך במסכות במקומות פתוחים וגם לא במסעדות, ברים ומועדונים. אלה רק בקניונים, חנויות ומקומות סגורים ציבוריים. כשהיינו בסופיה לדוגמה, היתה הרגשה שהקורונה לא קיימת בכלל. זה היה נראה שאנחנו רחוקים מהמצב הבלתי נסבל שאנחנו נמצאים בו זמן רב. היינו במסיבות ומועדונים ואין ספק שהתגעגעתי. בכל זאת אני איש חיי לילה כבר 20 שנה. זה תמיד נחמד וחשוב לחזור למשפחה לקרובים ולחברים. כמובן שיש חששות לעתיד העסקים. מרגישים חוסר ביטחון. אבל תמיד משאירים תקווה של אופטימיות".