עו"ד אלון גוונדשניידר ראובן (45, נשוי + 3) יכול היה להיות היום נהג משאית ותיק. כידוע, כל עבודה מכבדת את בעליה, אבל החיים והגורל הובילו אותו לכיוונים אחרים. מבאר שבע דרך אוסטרליה וארה"ב ועד שכונת רמת אביב שבצפון תל אביב, בדרך להיות, אולי, יו"ר לשכת עורכי הדין בישראל.  משרד עוה"ד שלו עוסק בדיני תעבורה, נזיקין והוצאה לפועל, מנהל אלפי תיקים תוך דאגה שהאזרח מן השורה ישמור על רישיונו, ומועסקים בו כיום 12 עורכי דין, ב-2 סניפים: הראשי בבאר שבע וסניף נוסף בתל אביב.

"נולדתי בבאר שבע בשכונה ד', בדרך מצדה", פותח גוונדשניידר ראובן וממשיך: "אבא שלי זאב, מוכר מאוד בעיר ממגרש 'זאב בדרום', שהוא הגרר והחניון המשטרתי לכל ענייני תאונות הדרכים והשבתת כלי רכב. הוא עובד עם המשטרה כבר 40 שנה, ולכן אני מגיל 5 חייתי את נושא התעבורה, וכבר ראיתי את כל סוגי התאונות האפשריות (למשל, תאונת דרכים עם סוס, כאשר תוצאת התאונה הייתה סוס שיושב בכיסא הנהג) או רכב מרוסק וחתוך ל-2, ותאונות קטלניות כמו אוטובוס שנכנס ברכב חקלאי שנהרגו בו 7 אנשים. כל זה וגם השבתות כלי רכב של נהגים שיכורים או נהגים ללא רישיון; בקיצור, כל סיפור הזוי בתעבורה כבר שמעתי"…

הוא בחר לשמור את שם המשפחה של סבו המנוח: "סבא שלי, יצחק גוונדשניידר, היה ניצול שואה שכל משפחתו נמחקה בשואה, והיה קשור אליי מאוד, ולכן הבטחתי שאת השם 'גוונדשניידר' אהפוך ל'מותג'.  אחרי הצבא ולאחר עבודה קצרה בעסק המשפחתי, טסתי ב-1999 לאוסטרליה לשנה, כדי לעשות מרוצים של אופנועי כביש; אז זה היה להיט, וזכיתי במקום השלישי במחוז ויקטוריה, בעיר מלבורן. אחר כך, חזרתי לארץ ב-2001, ונרשמתי ללימודי משפטים יחד עם אחותי הגדולה, אך איך שהתחילה שנת הלימודים, אישרו לי ויזה לאמריקה, וטסתי לניו יורק, מיאמי ולוס אנג'לס, במטרה להמשיך את מרוצי האופנועים, ולעשות את מה שעשיתי קודם לכן באוסטרליה, ונתקעתי שם לכמה שנים, כאשר הפעלתי גם חברת פרסום קטנה".

עם אביו זאב. צילום: דיאגו מיטלברג

ואז שבת ארצה…

"נכון, ב-2006 חזרתי לביקור בארץ, אבל כאשר ראיתי שהפרצוף של הוריי השתנה והזדקן עם השנים, אחרי שלא ראיתי אותם תקופה, ופתאום לא זיהיתי אותם, הבנתי שזה הזמן לחזור ולהישאר קרוב אליהם. לאחר תקופה קצרה בעסק, נרשמתי שוב ללימודי משפטים בקריית אונו; אין ברירה, כי אתה לא יכול להתקבל לאוניברסיטה בתל אביב, אלא אם כן אתה מהמגזר או שיש לך פסיכומטרי 720. שנית, אתה חייב גם לעבוד במקביל; אני מנהל את העסק המשפחתי, ועברתי לתל אביב רמת גן, למגדלי 'הסיטי טאוור', ובהמשך לרמת אביב. אני כל הזמן פה בבאר שבע, ולעולם לא 'אלכלך' על באר שבע. התושבים שפה, אין לך בשום מקום בארץ; את הפשטות של האנשים האלה".

וגוונדשניידר ראובן מוסיף: "כל אותה תקופה של לימודים, שילבתי בין נסיעות יומיות לבאר שבע וללימודים, ובנוסף פתחתי סניף נדל"ן במתחם המסחרי של מלון 'הסיטי טאוור'. לפני כ-8 שנים, אחרי סיום התואר, בדיוק התפנה משרד גדול (בשטח של 250 מ"ר), במגרש של אבי (זאב) ששימש כמשרד שמאות. הבנתי שזאת הזדמנות; יש משרד, יש ריהוט, הכל מוכן, ולכן פתחתי משרד עורכי דין בבאר שבע. התחלתי כאשר אני מצמיד אליי את אחי הקטן אילן ( שגם הוא עו"ד וגר בבאר שבע) וחבר קרוב מהלימודים, דרור גרימברג".

ואיך מרגישים כשמתחילים להמריא להצלחה?

"תראה, השאיפות שלנו לא היו יותר מדיי גדולות;  בצעירותי כל מה שרציתי היה להיות נהג משאית, זו השאיפה, להישאר בבועה הזאת של העסק המשפחתי, שמכניסה יותר, מרוויחה יותר, ואתה יכול לגדל את הילדים יותר, והכל יהיה בסדר. לדעתי, רק בגלל אמריקה, אתה כבר רץ קדימה. היום אני גר בתל אביב, שם אתה תמיד נבחן לפי השכנים שלך; שכן אחד הביא ג'יפ חדש, שכן אחר הביא אופנוע 'הארלי' חדש, אז גם אתה צריך לעשות דברים דומים"

והיית תלמיד טוב בבית הספר? אהבת משהו מהלימודים?

"תגדיר מה זה לימודים… אז, בתקופה שלנו, לא כל כך למדו. למדתי בתיכון ב'מבואות הנגב' שבקיבוץ שובל. היה לי שם ממש מצוין, עם הפשטות והכיף. היינו יום אחד בשבוע עובדים ברפת או בלול, לא משהו רציני, משהו קליל זה היה".

צילום מיטלברג דיאגו 0526052124 כל הזכויות שמורות

גוונדשניידר ראובן לא היה שגרתי גם לגבי הפעלת משרד עוה"ד שלו: "כבר כשהייתי בהתמחות, המשרד שלי עבד, עוד לפני שהוסמכתי לעו"ד. כפי שאמרתי קודם, היה לי משרד נדל"ן בתל אביב, ולכן לא יכולתי לעשות את ההתמחות יחד עם כל בני המחזור שלי שסיימו את לימודי המשפטים. אולם, זה לא מנע ממני לפתוח את המשרד עם השותף מהלימודים דרור גרימברג, עד שהשלמתי את ההתמחות והצטרפתי אליהם בעבודה כעו"ד. בגלל שכל חיי הייתי עם המשטרה, היה ברור לי מהתחלה שהמשרד יתמחה רק בנושאי תעבורה. התחלתי בקטן, ולקחתי כל תיק תעבורה שאפשר; הייתי מחלק את העבודה כך שגרימברג ואילן אחי יעשו תיקים מבאר שבע עד אילת, ואני הייתי רץ בשאר חלקי הארץ: אשדוד, תל אביב, פתח תקווה. לא הייתי נח לרגע, והייתי נוסע יותר מנהג מונית"…

נשמע מתיש…

"נכון, אבל תמיד אמרתי לעצמי: 'מי שעובד קשה, בסוף מרוויח'. וכך היה; אחרי שנה, כבר קניתי לאבי אופנוע מתנה ליום ההולדת אחרי 3 שנים, כבר קניתי לאימי x 6 חדשה מהחברה, ולאחר 5 שנים קניתי ב.מ.וו חדשה מהחברה. לאט לאט, גייסתי עוד עו"ד ועוד אחד ומזכירה ועוד אחת, ובנוסף את סניף הנדל"ן ב'סיטי טאוור' הפכתי למשרד עו"ד, וגייסתי לשם את אחי הגדול שינהל את הסניף. היום אני גאה לומר שיש לנו כ-8 עובדים, ואנחנו בגיוס של עוד 2 עורכי דין. עם זאת, המחיר הבריאותי ששילמתי לא פשוט; לילות ללא שינה והמרוץ לחיים שעוד לא נגמר גובים מחיר, והתשלום היה התקף לב שעברתי לפני כ-4 חודשים, כולל צנתור. כיום, אני מנצל את הקורונה, ונח יותר, אבל כמובן לא עוצר".

במהלך השנים, ובמקביל להשלמת תואר שני במשפטים, הוא המיר את תחביבו במרוצי האופנועים למרוצי מכוניות: "כאשר הצטרפתי לקבוצת I.M.C, קבוצת כלי רכב היוקרה הכי חזקה בארץ, המונה כ-2,500 חברים ועוד 100 אלף עוקבים. ב-I.M.C אני משמש גם כעו"ד הקבוצה, זאת אומרת שכל חבר קבוצה עם בעיה ברישיון (לרוב דוח מהירות..) פונה אליי. יש מחיר מיוחד לחברי I.M.C וטיפול ושירות V.I.P. על אותו משקל אני אומר זאת לגבי תושבי באר שבע והדרום: כל לקוח שמעביר דוח או בעיה לטיפול, הופך מיד ל'משפחה'".

גוונדשניידר ראובן: "אני תמיד אומר שדווקא לבאר שבעי הכי קל להסתדר בכל מקום בעולם; עצם העובדה שגדלתי פה מהפשטות, בלי לחפש את החומר, וקודם לחפש את האנשים הנכונים להיצמד אליהם, הביא לי את ההצלחה. בכל מקום, אתה מוצא את החברה הנכונה. הרי, מה המהות של הבאר שבעי? שהדלת של השכן פתוחה, ואתה יכול להיכנס אליו מתי שאתה רוצה, ואתה מתחבר לכל האנשים; כשאתה פוגש מישהו 3, 4 פעמים בלי לדבר איתו, בפעם החמישית שתפגוש אותו, אתה כבר תדבר איתו חופשי. אין את החסימה הזו שיש באמריקה נניח, שם אתה אפילו לא אומר 'שלום' לשכנים. אתה יודע, יש את הפחד הזה, השמירה על הפרטיות. בתל אביב יש לי שכנים בקומה שעולים איתי במעלית, ולא אומרים לי 'שלום'. זה משהו לא יאומן הסנוביות, שאני מבין אגב; הם לא רוצים קשר איתך, אתה לא מעניין. לא רק אני, כן? הם לא רוצים קשר עם אף אחד".

גוונדשניידר ראובן מסכם: "הם בבועה שלהם, ויישארו בבועה הזו. אשתי כבר כועסת עליי שאני אומר 'שלום' לאנשים, שלא מתייחסים אליי, אבל אני עונה לה שזה פשוט יוצא לי טבעי. תראה, באר שבעי ממוצע צריך טיפה תעוזה והרבה מזל, כדי להצליח. ואז, הם יכולים להסתדר בכל מקום, כי תמיד אתה תתחבר לאנשים, תמיד יש לך את החיבור הזה. אתה מתחבר ויכול להתאים את עצמך להרבה אנשים. הפתיחות שלך תביא להצלחה. אם תשתמש בכלים האלה של הפשטות ושל החיבורים האלה ושל החברה הזאת נכון, אתה תגיע למעלה. השאיפות שלך להצלחה הן יותר גבוהות" הוא אומר וממשיך, "לדעתי, באר שבעי עם טיפה אמביציה, יכול לטרוף את כל העולם; תראה את כל הדרומיים, הקבלן יגאל דמרי וכל אלה, שמגיעים הכי גבוה במדינה. לדעתי, עצם היותי באר שבעי היה המפתח הראשי להצלחה שלי, החינוך ה'שכונתי, החברתי, הדלת הפתוחה', זאת המהות. זאת אומרת, שבבאר שבע אתה מתעסק באדם עצמו, ולא באיזה רכב הוא נוהג ואיזה שעון 'רולקס' הוא עונד. הידע להתחבר לכל האנשים מכל סוגי המדרג (עשירים, פשוטים, משכילים, עובדי מדינה) ולדעת לדבר עם כל אחד בגובה העיניים, והכל מלב אל לב, זה סוד ההצלחה. ברגע אחד, הלקוח יודע שאתה כאן בשבילו, ולא בשביל הכסף שלו, והוא יישאר איתך ל-20 שנה".