העלייה החדה במספר הנדבקים בקורונה הביאה להגבלות חדשות ותחושת הדה ז'ה וו נמצאת באוויר. האם אנחנו חוזרים אחורה שוב, 4 חודשים. מי שמצב הנדבקים מאוד מדאיג אותם הם משפחות הקשישים בבתי האבות בבאר שבע. בגל הראשון לפני כמה חודשים, בית האבות "משען" חטף מכה קשה עם  14 דיירי בית האבות שמתו בעקבות הנגיף. בני המשפחה טענו טענות קשות נגד בית האבות ומשרד הבריאות בנוגע להתנהלות הצוות. אחת מראשי המוחים היתה מלי אביעוז,  שאביה נמצא בבית האבות. אביעוז סיפרה על תחושותיה לגבי מצב הדיירים היום: "אני מרגישה ששכחו אותם. אנחנו כל המשפחות ממוטטות כבר, ושומרים את הכוחות, כי אין ברירה, בגלל היקרים לנו. קיימת תביעה, שהמון משפחות מכל הארץ הגישו נגד הרשת ומשרד הבריאות. יש פה דברים לא הגיוניים בהתנהלות הדברים ב'משען'; יש לנו אפשרות להוציא את ההורים שלנו מהמתחם, אחרי שכמעט 3.5 חודשים לא היינו במגע עם ההורים ולא התקרבנו אליהם וראינו אותם רק דרך החלון ובמרחק רב. אז, עכשיו יש לנו אומנם אפשרות להוציא את אבא שלי החוצה, שזה כבר בסדר, אבל מה שמכעיס אותי זה שאין אפשרות להיכנס לחדר שלו, והמבוגרים לא מבינים למה לא נותנים לנו אפשרות להיכנס לחדרים שלהם. הרי, אם המטפלים נכנסים ויוצאים ועושים את הקניות והסידורים שלהם, וחוזרים ל'משען', אז למה אנחנו לא יכולים להיכנס להורים שלנו לחדרים, במיגון כמובן; אלה דברים שלא מובנים בכלל. עם אבא שלי אני בקשר יומיומי; כמה פעמים ביום אנחנו מדברים בטלפון, ובאופן יומיומי אנו מוציאים אותו, אני ואחים שלי, עם מסכה וכפפות. וגם אם אני נותנת לו נשיקה, זה עם מסכה".

העלייה בנדבקים מעלה חששות?

"אני יודעת ומרגישה שהגל הבא בדרך, כי אין מספיק שמירה ופיקוח כמו שצריך; צריך שיהיה פיקוח כאילו זה כור האטום, שלא יתנו לא להיכנס ולא לצאת, כמו שהיה מהתחלה, אם יש התפרצות כל כך גדולה. הצוות והעובדים ב'משען' נכנסים ויוצאים, ולא תמיד יש שמירה בכניסה. זה לא טוב. אני יודעת שזה יחזור, ושזה רק עניין של זמן. ואני מקווה מאוד שאני טועה".

אביעוז מדגישה, שהמחאות וההפגנות שהיא הייתה מהמובילות שלהן לא יחזרו בגל הנוכחי: "אני מהמארגנים של המחאות וכל התקשורת בזמנו. זה עזר בזה שעשו לדיירים, בזכות ההפגנות, בדיקות קורונה, שלא רצו בשום אופן לעשות. אולם, אנחנו לא מחדשים את המחאה, כי הדיירים נמצאים שם בגינה, ואני לא רוצה שהם יראו את כל הבלגן ויכניסו אותם ללחץ. אז, הדיירים היו בחדרים, ולא ראו את כל המחאות, אבל עכשיו הם בגינה מסתובבים, ורק להיכנס אליהם לחדרים אי אפשר, כמו שאמרתי, וזה עצוב; 5 חודשים לא נכנסתי לחדר של אבא שלי. אנחנו מחכים לראות מה יהיה בהמשך, כי אין הרבה זמן; ההורים שלנו לא צעירים, אבא שלי כבר בן 93, והסטרס שקיבלו בתקופה שהיו חודשיים וחצי בחדר, עכשיו יוצא החוצה בצורה של דיכאון. אבא שלי נמצא בדיכאון נוראי. אתה יודע מה זה חודשיים וחצי לא לצאת מחדר? זה יותר גרוע מכלא, ממש צינוק".

שירן, נכדה של אחד הדיירים בבית האבות הדגישה כי החשש הגדול שלה הוא לא לראות את סבה שוב: "הפחד הכי גדול עכשיו זה שלא יתנו לנו לראות שוב את סבא. אני זוכרת את החודש הראשן שהוא היה סגור, כל המשפחה היתה בסטרס. שמענו על עוד ועוד נדבקים. לא יכולנו לראות אותו, בקושי לדבר איתו. היתה אי ודאות מאוד גדולה. אני זוכרת שאמא שלי ניסתה להשיג תשובות, ופשוט לא קיבלנו תשובות מאף אחד. אחת הדיירות, שאמנם לא באותה מחלקה עם סבא שלי, נפטרה. היינו רואים את המשפחה כל הזמן בבית האבות, הכרנו אותם, שוחחנו איתם הרבה, וזה היה מאוד עצוב".

לשירן יש טענות דווקא לאזרחים: "באיזשהו מקום, אני רואה את התמונות של הצעירים בחוף הים, במסיבות. שמעתי על מסיבות הסלבס וההדבקות וזה פשוט מכעיס. כאילו לא היה סגר, כאילו מצאו חיסון לקורונה. גם אני צעירה, גם אני רוצה לצאת למסיבות, לבלות, לצאת למסעדות ולחגוג. אני גם יכולה להגיד שאני צעירה ולצעירים המחלה פחות קשה, כביכול. אבל קודם כל זה לא נכון, אף אחד לא יכול להגיד בוודאות שצעירים יחלו פחות. וגם אם זה נכון, לראות את התמונות האלה שהצעירים פשוט שמים פס על כל האוכלוסייה הבוגרת זה פשוט מרתיח. חברה שלי גרה בתל אביב עם שותפה. השותפה יצאה לכל מסיבה אפשרית. באחת המסיבות היתה הדבקה, עשתה בדיקה ובכל זאת המשיכה להסתובב אחרי כי לא היו לה תסמינים. יומיים אחרי שקיבלה תשובה שהיא חיובית. כמה נדבקו ביומיים האלה? למזלי חברה שלי לא היתה איתה בדירה. וזה מה שלא מבינים. אותה צעירה שהלכה לים ולמסיבות כי קשה בלי, יכלה להדביק את חברה שלי, שהיתה יכולה להדביק אותי, ואני יכולתי להדביק את סבא שלי. ובסוף הוא היה נפגע מזה הכי קשה כי אותה צעירה רצתה ללכת למסיבה. זה פשוט מרתיח".

דגנית אשכנזי שגם אביה נמצא בבית האבות שומרת על אופטימיות זהירה, גם בימים אלה של התגברות ההתפשטות של נגיף הקורונה בארץ. בניגוד לרבים מבני המשפחות של הדיירים ב"משען" באר שבע, היא בחרה להוציא בזמנו את אביה המתגורר במתחם כשנתיים כבר בתחילתה של תקופת הקורונה: "כבר ביום הראשון של ההתפרצות לקחנו את אבא אליי הביתה בבאר שבע, ממש בזמן. עשינו לו גם בדיקת קורונה באופן עצמאי. והוא היה פה חודש וחצי כמעט, אבל באיזשהו שלב כשנרגע קצת המצב, אבא רצה לחזור ל'משען', כי יש לו שם חברים וחיי חברה, שאין לו כאן אצלנו. בתקופה שהוא היה אצלנו אני והילדים היינו באיזשהו עוצר, אין נכנס ואין יוצא, אבל עכשיו הוא בסדר גמור, ושומר על עצמו".

ובכל זאת, האם אין חששות לנוכח ההתפשטות המחודשת של הקורונה?

"אבא די שומר על עצמו לפי הנחיות משרד הבריאות. אם אנחנו רוצים לראות אותו, צריך לקבוע ביקור. אז, יותר קל לנו כשהוא יוצא אלינו, כי מאפשרים לדיירים עכשיו לצאת מבית האבות. ולאבא אין בעיה עם זה, כי הוא לא אחד שמתלונן, אלא אדם מאוד נוח. בהתחלה, היינו קובעים פגישה של 40 דקות בחצר, אבל זה לא כל כך נוח. יותר נוח לנו ולו כשאבא מגיע אלינו הביתה, בלי לחץ זמן של 40 דקות, במיוחד בחום של הקיץ. אנחנו גם די נזהרים, כי הוא בקבוצת סיכון וגם אני, אבל אבא בסדר. ושם ב'משען' בינתיים אין בעיה. בזמנו, היינו נכנסים חופשי, אבל היום הם נשמרים; הוא יוצא אלינו, והכל בסדר. אבא מגיע אלינו לשישי שבת חופשי, והוא גם עצמאי ואפילו נוהג, אז אין בעיה, ואבא יוצא מתי שהוא רוצה, הם לא מגבילים. המגבלה היחידה היא להיכנס לשם; לא נותנים לנו להיכנס לחדרים, ומאוד מקפידים עכשיו".

דגנית עם אביה

והיא מוסיפה: "אנחנו כל הזמן בחששות ומפחדים, כי בכל זאת נכנסים מבחוץ מטפלים ל'משען', וגם לאבא שלי יש מטפלת, אבל זה מה יש כרגע, ואנחנו מאוד מקווים שזה לא יחזור. אנו כל הזמן דואגים, כי אבא לא בן 18, הוא כבר בן 83. עם זאת, הוא יוצא רק אלינו, ולא מסתובב, אבל זה מפחיד, כי בכל זאת כמו שאמרתי המטפלים מגיעים מבחוץ. בקיצור, אבא נשמר, ואנחנו שומרים עליו. בסך הכל, המקום הזה, 'משען' לפני כל הסיפור הזה הוא בית חם ואוהב, אבל תמיד יש את החששות האלה, כי הרי הקורונה לא נעלמה מהעולם. אנחנו מקווים לטוב. אני מקווה שהדרך בה הם נוקטים היא נכונה. אבא מאוד אוהב את המקום, ויש לו שם חברה, אם כי עכשיו יש שם פחות פעילויות, כי הם נזהרים. בכל יום כשאני מדברת איתו בטלפון, אני מזכירה לאבא לשמור על עצמו".

מיטל ריינזילבר היא נכדתו של שמעון ריינזילבר ז"ל בן ה-97. הוא היה מוותיקי העיר, שורד שואה ואב שכול שנדבק בנגיף ונפטר. מיטל מספרת: "סבא שלי היה אדם אופטימי, תמיד ראה את הטוב בכל דבר ובכל אדם. גם כשהיה קשה הוא התמודד עם הכול בחיוך ובציניות. הוא שרד את השואה – ברח לרוסיה ונלחם עם הצבא האדום בנאצים. הוא איבד את המשפחה שלו בשואה, איבד את בנו הבכור כחייל בסדיר במלחמת ההתשה ובכל זאת נשאר אופטימי ואוהב אדם. סבא שלי היה אדם נדיר, מהסוג שבנה את המדינה והיא הייתה כל כך חשובה לו. מהרגע שהוא עלה לארץ ב-1949 הוא לא טס לחו"ל. הוא תמיד אמר שיש לנו מדינה משלנו ואין לנו מה לחפש במקומות אחרים".

מיטל מספרת כי בחודשים הראשונים לקורונה, נמנעו מלפגוש אותו, "כשהחלה הקורונה נמנענו מללכת למשען כי דאגנו לו ועשינו שיחות וידאו כדי שיראה את הנינים. באחת משיחות הוידאו האחרונות איתו הוא אמר לנו שהמחלה הזאת פוגעת בצעירים ולא בזקנים, כי אנחנו הצעירים רגילים לצאת לעבודה, לבלות, להסתובב בחוץ, ומבחינתו כלום לא השתנה. הוא היה חד ושנון עד השנייה האחרונה. בסוף מרץ עלה לו החום והיה לו קוצר נשימה. לקחו אותו ל'סורוקה', עשו לו כמה בדיקות קורונה והן יצאו שליליות. למחרת, יום שישי, החזירו אותו ל'משען'. המצב שלו הלך והחמיר, ובאותו יום שישי נפטר הדייר הראשון מ'משען' והחלה הפאניקה".

מיטל ריינזילבר עם סבא וסבתא ז"ל

גם למיטל טענות לצוותים הרפואיים, "במשך חמישה ימים סבא שלי לא ראה איש צוות רפואי מ"משען", למרות שהמצב שלו החמיר והמטפלת האישית שלו התחננה שמישהו יבוא אליו. חשוב לי להדגיש שסבא שלי היה במחלקה העצמאית ולא הסיעודית. ביום רביעי לאחר מכן הוצאנו אותו מ'משען', שכרנו לו דירה, והבאנו לו רופא פרטי. לפני שהוא עזב את 'משען' עשו לו עוד בדיקת קורונה והיא כבר הייתה חיובית. למחרת הוא אושפז. סבא היה מורדם במשך חמישה ימים, ובלילה שלפני ערב פסח הוא נפטר. סבתא שלי נפטרה בדיוק שלושה חודשים לפני סבא, ובתום השבעה עליה הוא אמר שהוא ישרוד מקסימום שלושה חודשים בלעדיה, וביקש שלא נשב עליו שבעה כי הוא לא רוצה להטריח אף אחד. סבתא נקברה ב-8.1.20 וסבא נקבר ב8.4.20, בערב פסח ובגלל החג לא ישבנו שבעה".