טפסר משנה משה עמר מגן יבנה נכנס לפני כחצי שנה לתפקיד מפקד תחנת כיבוי האש הוותיקה בבאר שבע עם הרבה תוכניות, אבל התפשטות נגיף הקורונה אילצה אותו לשים בצד את כל התוכניות, לטובת התמודדות מאתגרת ובלתי צפויה. בראיון היכרות לעיתון "שבע" מספר עמר, בין היתר, על אותה התמודדות שמטרתה העיקרית הייתה שימור כוח כבאות פעיל מבלי להיחשף לנגיף, מה מוביל אותו מגיל 15 להקדיש את חייו להצלת חיים וכיצד הוא מתכוון לסיים את הקדנציה שלו בעוד כ-5 שנים.

עמר (47), שימש במשך 8 שנים כצופה אש, ומאוחר יותר לוחם אש, מפקד צוות וקצין, הוצב לעבודה במשך שנתיים באגף המבצעים המתחדש של מערך הכבאות, וב-6.5 השנים האחרונות מילא תפקידים שונים במכללה הלאומית לכבאות והצלה, "אני מגיל 15 בכבאות, בהתחלה במסגרת פרויקט 'מחויבות אישית' בכיתה י', ועשיתי בסך הכל 7 שנות התנדבות בכיבוי. אחרי השירות הצבאי שלי בתותחנים בבסיס ליד מצפה רמון, היה אך טבעי שאחזור לשם. לדעתי, כבר אחרי שעה בכבאות הייתי מאוהב בתחום. ברגע אחד הבנתי באמת מה עושים כבאים, מהם התפקידים שלהם ועם מה הם מתעסקים. וזה רק הלך והתעצם עם הזמן, ככל שנחשפתי לעוד ועוד אירועים ומקרים, הבנתי שזה אומנם מקצוע וזה תפקיד, אבל זה לא פחות שליחות ומחויבות. כדי לעשות אותו מכל הלב, צריך להיות אנשים חדורי מוטיבציה ורצון לעזור ולהציל. אומרים שכבאי הוא מישהו שנכנס למקומות שכולם בורחים מהם; למשל, בניין בוער שאליו הוא נכנס מיוזמתו ומרצונו ומתוקף תפקידו, כאשר כל המטרה שלו היא רק להציל אחרים, להציל אנשים שהכבאי לא מכיר, והוא מסכן את עצמו כדי לעשות את זה. לכן, יחד עם המקצוע ויחד עם הרגשות חייבת להיות פה גם תחושת שליחות, שבאה מהרצון לעזור לאחרים בשעת צרה. בדרך כלל, האזרח לא פוגש אותנו באירועים נוחים, אלא כשהוא נמצא בצרה".

"השנים הקשות של מערך הכבאות"

עמר נכנס לתפקידו כמפקד תחנת באר שבע בחודש דצמבר, עוד לא הספיק להתאקלם וכבר נחתה עליו הקורונה: "התחלתי את התפקיד ב-15.12.19. לצערי, קבלת הפנים שלי הייתה בדמות הקורונה, ומיד סגרנו ודחינו את כל המפגשים שתכננתי לעשות עם גורמים ברשויות וגורמים חברים כמו המשטרה ומד"א, כאשר חלק מהישיבות עשינו טלפונית וב'זום'. כבר בהתחלה, ההתעסקות שלנו התמקדה באירועי הקורונה, שמאוד הגבילו. אחת המשימות העיקריות שלנו הייתה לוודא שחלילה הנגיף לא נכנס לתחנת הכיבוי; כולנו מבינים מהי המשמעות של כבאי שנחשף לקורונה, ובעקבות זאת כל צוות התחנה נכנס להסגר, ולך תסביר לתושבי באר שבע למה אין להם תחנת כיבוי שנסגרה ולמה צריך להביא לפה כבאים מהצפון, בטח בתחנת כיבוי בסדר גודל כזה. זה היה יוצר אירוע משברי גדול. ולכן, עסקנו ממש כל הזמן בלמנוע בכל מחיר את הסיכון מהלוחמים, בתחנות ובבתים, והיו לנו דרישות מחמירות מהם גם בשעות שבהן הם נמצאו בבית, ולא במשמרת. הפעלנו בתחנה משמרות של קפסולות, וסגרנו את קבלת הקהל. זה היה אתגר לא פשוט עבור כל כבאי שהיה בביתו, כי שם הכבאים היו חשופים להידבקות, ואתה אף פעם לא יודע מה מגיע אחר כך לתחנה".

אז, באת עם תוכניות, ונאלצת לעמוד מול מציאות בלתי צפויה.

"נכון, נדרשתי להגיב למצב, ולהתמודד איתו, ולמקד את העשייה שלנו סביב האתגר הזה, לפני כל דבר אחר. הגעתי עם רקע של כבאות, כאשר כל החיים הייתי בכל שרשרת התפקידים, מלמטה. אחרי השריפה בכרמל, נקראתי למינהלת ההקמה של הרשות הארצית לכבאות והצלה. אלה היו השנים הקשות של מערך הכבאות; השריפה חוללה מהפך, והביאה את הרפורמה, שאנחנו עדיין בעיצומה. באמת, מערך הכבאות עובר בשנים האחרונות וביתר שאת ב-3 השנים החולפות מהפכה עצומה, אם זה בהצטיידות, אם זה באמצעים ובטכנולוגיות ואם זה בכוח אדם; בכל עניין שתיגע בו בכבאות, אנחנו נמצאים היום במקום אחר.

ועמר מדגיש: "הייתה לי הזכות להיות חלק מהדבר המופלא הזה שקורה בכבאות, וזו לגמרי היסטוריה; הייתי שותף להיסטוריה שמתרחשת כיום בכבאות, ככה אני רואה את זה, לא פחות. אחרי שנתיים באגף המבצעים, עברתי למכללה, שהייתה אז בית הספר לכבאות. כעבור זמן לא רב, היא הפכה להיות אגף ההדרכה של מערך הכיבוי, והיום למכללה לאומית ואפילו בינלאומית; יצרנו קשרי עבודה הדדיים עם מדינות שונות, שלוחמי האש שלהם התאמנו אצלנו, וגם אנחנו התאמנו במדינות הללו. בתקופת האיגודים היינו עושים הכשרות בחו"ל, ואז אתה רואה מתקן לתפארת, ואומר: 'למה אין לנו כזה'? אז, היום המתקן שלנו טוב יותר. במכללה קיים אחד המתקנים (סימולאטור), שלדעתי הוא מהמתקדמים מסוגו בעולם, שחנכו אותו חודש לפני שעזבתי את המכללה. היום, כל התחנות והקורסים מתאמנים שם. בשבועיים האחרונים, עשינו בתחנת באר שבע 4 אימונים במקום, אחד לכל משמרת, והשבוע עשינו אימון במתקן ליחידת החומרים המסוכנים של התחנה, ברמה מאוד גבוהה, עם יכולות מרשימות. יש אפילו מדינות שמבקשות להתאמן אצלנו, אחרי שנחשפו ליכולות שלנו, כך שזהו מקור גאווה וחלק מההתעצמות והעלאת המוטיבציה של לוחמי האש במדינת ישראל".

"ישנים עם עין אחת פקוחה"

"אחרי 6.5 שנים וכל הגלגולים שעברתי בסיפוק רב, עם תרומתי הצנועה למהפכה שעבר מערך הכבאות הבנתי שאני יכול להתקדם הלאה. לשמחתי, התחנה הבאה בבאר שבע היא מאוד מאתגרת. מצאתי פה עובדים ולוחמי אש באמת ברמה המקצועית הגבוהה ביותר, אנשים מדהימים עם תחושת שליחות ומחויבות, ויש לנו כאן הרבה עבודה לשדרג ולקדם את התחנה, ולבנות לה עוד מקום. שאלו אותי אנשים: 'איך עשית את הטעות הזאת, לבוא לתחנת כיבוי אחרי שהיית במכללה מפוארת כל כך, ואכלת את כל המרורים שהיו בבנייה ותכנונים'? עניתי להם, שאני מעדיף להיות בין מייבשי הביצה, ולא מאלה שיושבים על הדשא אחר כך. הייתי מד"ר (מדריך ראשי) במכללה, והמחליף שלי נהנה עכשיו מהפירות שאני שתלתי. היו לנו 24 איגודים שונים ומפוזרים, עם מנטליות ותרבות ארגונית שונה, ופשוט עשיתי היסטוריה יחד עם כל אני הצוות האחראים, ואין יותר מאושר ממני לבוא עם לוחמי התחנה שלי למכללה שלי, ולאמן שם את הכבאים; מבחינתי, זה ליהנות מהפירות".

והוא מסביר מהם האתגרים הלא פשוטים שבהפעלת התחנה בבירת הנגב: "תחנת באר שבע חולשת על שטח עצום, כתחנה אזורית, ויש לנו תחנות משנה במצפה רמון, מתקן 'חולות', 'קציעות', נאות חובב, תחנה נוספת במערב העיר שהיא תחנת משנה הכוללת נקודה עם צוות ותחנות ברהט וחורה שמסביבנו. אנחנו חולשים על כל השטח הזה, ולכן היקף הפעילות סטטיסטית הוא שתמיד לצערי אנחנו נמצאים בשלישייה הפותחת של כמות האירועים בשנה. אני בא מתחנת אשדוד שהיא גם פעילה, אבל אתה ממש לא יכול להשוות את זה למה שקורה בתחנת באר שבע. ולכן, אחד האתגרים שלי הוא לעבוד על תרבות הגנה מאש והסברה לציבור, במטרה להוריד את כמות השריפות. אצטרך אגב, אתכם בתקשורת לצידי בעניין הזה, כי זו הדרך הטובה ביותר להגיע לכמות גדולה של תושבים; אמצעי התקשורת הם חלק אינטגרלי מהפעילות שלנו. ואז, במקום לספר כל הזמן מה נשרף ומי חלילה נפגע, אנחנו צריכים לנתב חלק מהפעילות שלנו להסביר איך למנוע שריפות בפעולות פשוטות; אני מניח שכמעט בכל בית במדינה יש תיק עזרה ראשונה, ומתברר שיש עזרה בסיסית גם בהגנה מאש. נקיים הסברה וימי קהילה, ונדבר עם הציבור. ואם כבר יש שריפות, אז למנוע נפגעים בהן; לצערי הרב, בחצי השנה שלי פה חווינו כבר 3 הרוגים ולא מעט פצועים (גם קשה) באירועי שריפה בגזרתנו, ולכן צריך לעבוד על זה. באתי בשיא המרץ ומוכן לאתגר הזה".

איך היית מגדיר את שיתוף הפעולה שלך עם הרשות המקומית?

"אני מוכרח לומר שמצאתי פה את ראש עיריית בבאר שבע רוביק דנילוביץ', שלא הייתה לי היכרות מוקדמת איתו, אבל הופתעתי מאוד לראות כמה הוא מחויב לנושא ומוכן להירתם ולרתום את כל מי שצריך בעירייה, כדי לסייע לנו גם להציל חיים וגם בדברים שיידרשו בהמשך בשיתוף המוקד עירוני. כחלק מההיערכות שלנו לקיץ עשינו סיור במרחב, וגילינו במספר שכונות בבאר שבע למשל, ממש סכנות אמיתיות של עשבייה ועצים שענפיהם נכנסים למרפסות של בתים. הייתה לא מזמן שריפה של אופנוע ליד עץ שנדלק, ואם לא היינו עוצרים את הדליקה הבתים הצמודים היו נשרפים. הסבתי את תשומת לב המוקד העירוני לעניין, ואני חייב להגיד לך שבקצב מסחרר ביעילות ובמהירות הנושא טופל, ואנשי העירייה גזמו את העצים. זהו שיתוף פעולה הכרחי. וכפי שאמר ראש העירייה, המטרה שלנו משותפת: לשמור ולהציל את תושבי באר שבע. אנחנו קמים בבוקר במטרה לעסוק באיך לשמור ולהציל אזרחים בגזרתנו. וגם בלילה אנחנו ישנים עם עין אחת פקוחה, כדי לראות שהתושבים בסדר. ולכן ראויה לכל שבח המחויבות של ראש הרשות, ואני מקווה ומאמין שהיא גם תימשך. אני בכל אופן, פה יחד עם התחנה כדי לנסות לעשות דברים טובים לעיר באר שבע, כפי שקרה במקומות אחרים".

"באר שבע תהיה ניו יורק של ישראל"

עמר מדגיש את החשיבות הגדולה גם בתחום הפיזי של תחנת באר שבע: "מבנה התחנה הוא מאוד ישן, לא בסטנדרטים של היום. אם אצליח בסוף הקדנציה (שנמשכת בדרך כלל 4, 5 שנים) לראות תחנה חדשה וללכת, זה גם יהיה בסדר. התחנה המערבית שלנו קטנה, ומעניקה מענה בסיסי של צוות אחד, אבל המסה הקריטית של כוח האדם והאמצעים הייעודיים (כמו מנוף, רכב לחומרים מסוכנים ורכב חילוץ) נמצאים רק בתחנה הראשית. מחוז הדרום יושב בבאר שבע, סמוך לתחנת המשנה שלנו, עם מפקדת המחוז והמטה. כמו כל חבלי לידה, זה לקח זמן, אבל היום מי זוכר את זה. יש לנו שם מטה לתפארת, עם משל"ט מחוזי, וגם אם אזרח מאילת או אשדוד ואשקלון מחייג 102 הוא מגיע אלינו. המשל"ט הזה הוא מהמפוארים והטובים במדינת ישראל; מחוזות אחרים מגיעים לפה במטרה ללמוד. אני מקווה שאנחנו בסימן של בנייה והתחדשות, וגם אם יש מצוקות כוח אדם ותוספת כבאים נדרשת, כי היא כרגע מתחת לתקן, הנציב רב טפסר דדי שמחי מתכוון לסייע מאוד למחוז דרום ולבאר שבע, ואמר יותר מפעם אחת שהמטרה שלו השנה היא שתחנת באר שבע תהיה במוקד, עם החלפת הפיקוד פה. התחנה זוכה כיום לתשומת לב יתרה מהנציב והנציבות, ועם מעטפת כזו זה מתכון מנצח, שמתוכנן להביא בשורה בכוח אדם וציוד וכלי רכב נוספים וגולת הכותרת: משכן חדש וראוי לשנת 2020. אני מעריך שהמקום יהיה לא רחוק מאיפה שהתחנה הנוכחית נמצאת כרגע באזור ה'ביג', אבל עוד אין מקום סגור ושטח שנקבע לטובת הדבר, כדי לתת כיסוי ומענה טובים יותר".

אני מבין שיש לך מודל לעניין.

"בוודאי, אני חושב שנכון שנאמץ את מה שאימצו לפני הרבה מאוד שנים בניו יורק, עם נקודות הזנקה פנויות ברחבי העיר. בוא נפזר את הכוח כך שלכל מקום אגיע ב-3, 4 דקות ולא ב-10, 12 דקות. אולי יהיה בכל נקודה כוח קטן, אבל זה יהיה הכוח שמגיע ראשון ושווה הרבה יותר; הרי, שריפה הולכת ומתפשטת, וככל שנתפוס אותה בשלבים מוקדמים, הממדים של השריפה יקטנו. זוהי התערבות מהירה ראשונה, והגעה למקום חשובה מאוד. העליתי זאת גם בשיח עם ראש העירייה, והוא בירך ומוכן להירתם ולהקצות שטח וגם לבחון איך אנחנו יכולים להשתלב במתקנים של העירייה. כך נוכל ליצור כיסוי מקסימלי לעיר, בזמני תגובה מהירים, ומבחינתי זו תהיה גולת הכותרת. עדיין לא ישבנו על המפות, אבל לפי ההערכות, על פניו לדעתי עוד 2 או אפילו 3 נקודות הזנקה יוקמו בבאר שבע. לשם כך, צריך עוד אנשים ואמצעים וכלי רכב, וזה הרבה יותר מורכב מרק איתור שטח ומקום. אנחנו פועלים בעניין גם אל מול הנציבות בעידוד ותמיכת הנציב ומפקד המחוז והרשות המקומית ושיתוף הפעולה שלהם. ולכן, לדעתי זה בר השגה, ייקח כמה שייקח; באנו לעבוד קשה, ובסוף התוצאה חייבת להיות טובה. באר שבע תהיה ניו יורק של ישראל, ואנחנו המודל שממנו נתחיל את המהפכה הזאת".

עם זאת, כאמור בינתיים מצב כוח האדם לוחם האש בתחנה הוא בכי רע: "התקן של תחנת באר שבע עומד על 130 כבאים, וכרגע בפועל אנחנו עם 86 לוחמים. בנוסף, אחת הבעיות הקשות שגיליתי כאן בתחנה היא שאין כבאים מקומיים, והרבה מאוד לוחמים גרים באשדוד ואשקלון ואפילו בנתניה, רמלה וראשון לציון. וזו מבחינתי אחת הבעיות הראשונות שהעליתי, שלוחמי האש באים מרחוק, וזה פחות טוב לי. תאר לעצמך שיש אירוע גדול ומשמעותי בגזרת באר שבע, ואני רוצה לגייס עובדים מהבית (כבאי זמין 24 שעות ביממה, והוא מוקפץ ומגיע בעת הצורך), אז יש בעיה. אמרו לי שבכל המיונים והגיוסים לא היו מספיק באר שבעים. וגם על זה דיברנו עם ראש עירייה, ולקראת הגיוס הבא נעשה עבודה והסברה לטובת גיוס תושבי באר שבע שילכו ויירשמו ויגישו מועמדות, ואני מקווה שהם גם ייקלטו. הפרדוכס הוא שבתפקידי הקודם במכללה הייתי ממונה על כל הגיוסים והמבחנים האלה, אלא שהמועמדים מגיעים לנקודה ארצית, ואתה לא שואל אותם מאיפה הם. מלבד זאת, אחד הדברים שהנציב מוביל הוא שכבאי צריך להיות מהאזור שבו הוא עובד, כשיש לזה יתרונות של היכרות עם השטח וקירבה מבצעית מועילה".

אז, בקרוב נראה סופסוף כבאים מבאר שבע והסביבה?

"לקורס הקרוב התקבלו לשמחתי כמה באר שבעים שיתגברו אותנו בתוספת כוח משמעותית ונתח מכובד. אומנם, גייסנו לא מעט לוחמי אש חדשים לתחנה, אבל בהתאמה היו לנו גם פרישות של לוחמים ותיקים מבוגרים וכאלה שעבדו הרבה מאוד שנים. ואז, גם אם קלטנו 30 עובדים, פרשו 25, ובסוף העצמנו את התחנה רק ב-5 לוחמים. כרגע, תוכניות הפרישה לפחות בתחנה שלנו די נגמרו, ואין לוחמים שעתידים לפרוש, כך שאני מניח שכל תוספת שנקבל תהיה להתעצמות באר שבע שזקוקה לעוד לוחמי אש, בגלל היקף הפעילות שהוא כאמור מהגבוהים בארץ. דרוש לנו כמה שיותר מהר כוח אדם מבצעי, ואני מאמין שכשהנציב אומר שתחנת באר שבע השנה תזכה לתשומת ליבו, רק טוב יכול לצאת לנו מזה. גם התקשורת יכולה להציל חיים, ונעשה הכל כדי שנוכל לספר לציבור על פעילותנו הברוכה, כך שחובת ההוכחה היא עלינו. אנחנו רוצים שהציבור יוקיר ויעריך את לוחמי האש בזכות דברים מדהימים שעושים אנשים המחרפים נפש, ופורצים לדירות בוערות ולמפעלים ומחסנים שעולם בלהבות; אף בר דעת לא היה חושב לעשות את זה. למשל, לפני כשבועיים, הצלנו את חייו של תינוק בן כמה חודשים, שכבאי חילץ מבניין בוער בבאר שבע. הכבאי אחז אותו כשהוא עטוף במסכת חילוץ וגם באהבה, והניח אותו על אלונקת מד"א, כדי לבדוק שהוא בסדר. ולשמחתי, הוא היה בסדר גמור; טוב מראה עיניים מאלף מלים. אף אחד לא נכנס למקום הזה, ואין בעל תפקיד אחר שיבוא וייכנס לתוך העשן והאש, ויוציא משם מישהו".