מגזין

מצילים את הנפש

מגזין20 בינואר 2020    17 דקות
0

בפברואר הקרוב יציין "בית הספר לשלום" המחנך ילדי פליטים ממלחמת האזרחים בסוריה, הפועל באי היווני לסבוס בידי מתנדבים ישראלים (יהודים וערבים) 3 שנות קיום מוצלחות במיוחד. 2 ממקימי המוסד, בני קיבוצים בדרום, מספרים ל"שבע" איך מצליחים לסייע לא רק בגוף לפליטים, אלא לחלץ אותם גם נפשית מהטראומה שם חווים

מצילים את הנפש
"כמו משפחה". תלמידים בבית הספר | צילום: יח"צ

בעיצומו של משבר הפליטים כתוצאה ממלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה, כאשר יו"ר האופוזיציה דאז יצחק (בוז'י) הרצוג קרא להביא פליטים סורים לישראל, כותרות העולם גועשות ממראות גופת הילד הקטן שנסחף אל החוף, ישבה חבורת צעירים ישראלים בוגרי תנועת הנוער "השומר הצעיר" והתלבטו מה הם יכולים לעשות בעניין בכוחותיהם הצנועים. הם נזכרו בכל השיעורים בתנועה על הפליטים שבאו ארצה וסבא וסבתא שלא הייתה להם מדינה בשואה. ואז, החליטו להקים פרויקט מימון המונים, גייסו כסף, ונסעו למקום המרכזי אליו מגיעים רוב הפליטים: האי לסבוס שביוון.

כשהמשלחת שרובה כללה צעירים הגיעה לאי היווני בפברואר 2017, הבינו חבריה מהר מאוד שבנושאי התרופות, המזון והבגדים יש לא מעט ארגוני סיוע, אבל מה שהיה חסר בלסבוס הוא בית ספר שייתן תקווה לילדים, שכן 44 אחוזים מעשרות אלפי הפליטים המגיעים לאי הם ילדים.

והחברים פשוט התחילו להקים בית ספר. פיזית. בידיים. מכלום. בהתחלה, כיתה אחת. ואז שתיים. והיום יש כבר 9 כיתות ו-250 תלמידים בממוצע. אולם, מה שהם עוד הבינו זה שכדי שבית הספר יהיה אפקטיבי, צריך ללמד את הילדים בשפתם. אז, הם גייסו פליטים מקומיים מסוריה, איראן, אפגניסטן, עיראק, סומליה וקונגו, והכשירו אותם להיות מורים. הילדים לומדים עכשיו בשפת האם שלהם, אבל פוגשים על הדרך עוד זהויות. הם לומדים מתמטיקה ואנגלית, ויש להם יום אחד בשבוע שבו הם עושים פעילויות העוסקות במנהיגות ובהובלה, ממש כמו בתנועות הנוער, כדי שייצאו יום אחד ממחנה הפליטים וייקחו עימם את האווירה המחברת, שמכירה באחר ובזר, ומחברת בין העמים, גם ליומיום שלהם. הם נותנים לילדים תקווה. ותקווה היא לפעמים פריט הישרדותי יותר מעוד שמיכה או סנדוויץ'.

צילום: יח"צ

 

ומה שעוד מיוחד בבית הספר הוא שהמוסד מהווה פרויקט הסברה מדהים לישראל, שעושים אותו יהודים וערבים יחד, בוגרי "השומר הצעיר" יחד עם תנועת הנוער הערבית "אג'יאל".  כידוע, אחד הכלים ההסברתיים החזקים של ישראל הוא הסיוע ההומניטרי שהמדינה תמיד מתגייסת לתת לטיפול במצבים מורכבים בעולם; כל רעידת אדמה, סופה, שריפה באמזונס, נציגים מישראל נמצאים שם, עם צוותי חילוץ, באים לכמה שבועות והולכים. אולם, יש עוד אפיקים של סיוע, כאלה שנשארים לאורך זמן. אחד מהם הוא בית הספר לפליטים שבלסבוס, בית ספר ייחודי שלפי מחקרים, אין עוד מודל כמוהו בעולם, מוסד שבו ישראלים, כורדים, סורים, איראנים ואפגאנים משתפים פעולה למען ילדי הפליטים.

"הכוח שלנו"

2 ממייסדי בית הספר הם תושבי או בני הדרום, ענת שרון והעובד הסוציאלי איתן שחר; שרון (31) סיפרה ל"שבע": "אני חברה בתנועת הבוגרים של 'השומר הצעיר', גדלתי בקיבוץ שובל, והיום אני גרה ברמת גן, למדתי תואר בחינוך בבית ברל, ואני מרכזת את בית הספר ביוון; זו המשימה שלי בתנועה. כולנו גדלנו ב'שומר הצעיר', ובחרנו להמשיך בתנועה שהיא חלק מקהילה שיתופית, כאשר כולנו עוסקים בחינוך, רובנו בפרויקטים של תנועת הנוער, והמשימה שלי כאמור היא הריכוז של בית הספר".

איך הגעת דווקא לאי ביוון, כאשר ידוע שבארצנו הקטנטונת לא חסרות בעיות?…

"גדלתי בקיבוץ שובל ב'שומר הצעיר' כל חיי, על הערכים האלה, ובית הספר שלנו 'מבואות הנגב' היה מעורב עם יהודים וערבים מהסביבה (כיום, זהו בית ספר מועצתי, אבל בשנותיי זה היה אחרת, והיו בו תלמידים מהקיבוצים והערים בסביבה ומרהט והכפרים הבדואים. אז גם היה רגוע יחסית המצב הביטחוני). עשיתי הרבה מאוד דברים בתנועה לפני שהגעתי לבית הספר בלסבוס: עבדתי בבאר שבע בשנת שירות, ואחרי זה באזור השרון ובנהרייה. בכלל, רוב הפרויקטים החינוכיים שלנו הם בארץ. לצד זה, לימדו אותנו לא לעמוד מהצד, ולא להיות אדישים כשיש משבר גדול לידנו, פה מעבר לגבול, המלחמה והסבל שקורים בסוריה לשכנינו ומשבר פליטים עולמי. זו הסיבה שבחרנו לצאת לדרך, ולהוסיף את זה לכל העשייה שאנחנו עושים בארץ, וזו הרבה מאוד עשייה חינוכית בכל רחבי המדינה עם ילדים מכל שכבות האוכלוסייה".

מרכזת את בית ספר. ענת שרון בבית הספר | צילום: יח"צ

 

שרון מסבירה את הבחירה דווקא בלסבוס להקמת בית הספר: "יש 2 נתיבי בריחה מרכזיים לאירופה, אחד דרך איטליה והשני נתיב כניסה מטורקיה דרך האיים היווניים שמאוד קרובים לטורקיה. כשהחלטנו לצאת לדרך ולעשות משלחת סיוע חינוכית, הבנו שאנחנו לא יכולים להגיע לסוריה כי זה פשוט לא אפשרי. רצינו לתת סיוע לעם הסורי שנמצא במצוקה, ולא הייתה אופציה לעשות את זה בסוריה. האופציה הריאלית הייתה לעבוד ביוון, ויצרנו שותפויות גם עם ארגון סיוע ישראלי ששמו 'נתן' ע"ש אייבי נתן וגם עם ארגון שוויצרי הפעיל בלסבוס, שדרכו עוברים הכי הרבה פליטים בשנים האחרונות. חברי הארגון השוויצרי הקימו מרכז קהילתי, ואנו בתוכו אחראים על כל התחום החינוכי, כשהמוסד נקרא 'בית הספר לשלום'".

ואיך באמת מקימים בית ספר מהיסוד?

"כשהגענו לאי, ממש לא היה כלום, ואפילו המרכז הקהילתי עדיין לא פעל. היה בניין אחד מלוכלך, וקיבלנו שטח אדמה בחצר שלו. בנינו כיתות מאפס בעצמנו, ביחד עם פליטים מהמחנות. התחלנו לעשות באיזשהו מבנה נטוש ליד אחד המחנות פעילויות בצהריים לילדים ולהורים, של ספורט ויצירה. ככה התחלנו לפגוש ילדים והורים, וליצור קשרים עם הקהילה. היה מאוד מוזר לאנשים לפגוש ישראלים, וגם מפתיע. הגענו כמשלחת מעורבת של יהודים וערבים מהארץ, מ'אג'יאל', ואני חושבת שזה היה הכוח שלנו, שבאנו ביחד יהודים וערבים, הדוברים את השפה, ויכולים להסביר למה אנחנו שם ומה אנו עושים שם. אני לא דוברת ערבית לצערי, אבל היו תמיד חברי משלחת מ'אג'יאל', שהיא חטיבה ב'שומר הצעיר'. הם היו שותפים, ועשינו את זה ביחד. החברים יצרו קשר ישיר עם האנשים (ואין לזה תחליף), וגם הראינו שאפשר לעבוד ביחד ולהיות שותפים".

צילום: יח"צ

 

"כמו משפחה"

וההתחלה, כמו כל התחלה לא הייתה קלה: "היו לנו כל מיני שיחות, ובהתחלה אנשים בכלל לא רצו לעבוד איתנו כי אנחנו ישראלים. היו כאלה שהתרחקו מאיתנו בגלל כל מיני שמועות שונות שהפיצו עלינו, אבל לאט לאט יצרנו קשרי אמון עם הקהילה. והיום ידוע שיש בית ספר בניהול ישראלי באי, ושהוא גם מאוד איכותי. אולם, אז זו הייתה הפעם הראשונה שהפליטים פגשו ישראלים. והמפגש הזה ממש משנה את דרך החשיבה של האנשים. אני לא באתי מראש עם הדעה שהם האויבים שלי, אבל בסוף, המפגש האמיתי משנה את כולם. הגעתי מעמדה של פתיחות ושלום שכולנו שותפים למפגש בין סורים, איראנים, אפגאנים, קונגולזים, אחוות עמים כזו, המשנה את דרך החשיבה של כולם, מה יכול לקרות בין אנשים המגיעים ממקומות שונים".

ומה המצב עכשיו בבית הספר? הכל על מי מנוחות?

"אף פעם, אין מצב של מי מנוחות, וגם כשהדברים עובדים מעולה אנשים לא בנחת. היו לאורך השנים משברים שנבעו מתוך זה שבאמת הגענו ממקומות מאוד שונים, וגדלנו בתרבויות מאוד שונות. היו מצבים, כמו שאמרתי קודם, שהפיצו עלינו שמועות, והיינו צריכים להתמודד עם זה, והיו גם משברים עם צוות המורים כי גדלנו בתרבות שונה, והדבר שאני עושה ונראה לי הכי טבעי ורגיל יכול להתפרש כחוסר כבוד. גם צוות המורים מהקהילה מתחלפים כל הזמן, כי האי הוא נקודת מעבר. בחודשים האחרונים, אגב, היו הכי הרבה הגעות פליטים מאז 2016. היו חודשים שהייתה קצת ירידה בכמות הפליטים שהגיעו, אבל עכשיו יש עלייה. כיום יש באי כ-20 אלף פליטים. הטרגדיה היא שזה 20 אלף שגרים ב-2 מחנות שביחד בנויים להכיל אולי 4,000 אנשים. לכן, הרבה מאוד אנשים חיים באוהלים או במבנים מאולתרים ובצפיפות מאוד גבוהה, ולא תמיד יש מים וחשמל. קיים תור לאוכל של כמה שעות כל פעם, ותנאי החיים מאוד קשים וטראומטיים בפני עצמם, חוץ מהמסע הטראומטי שעברו".

צילום: יח"צ

 

ומרכזת בית הספר נמצאת בו די הרבה: "כרגע אני על הקו, ונוסעת לשם בערך כל חודשיים לכחודש. התפקיד שלנו היום שונה; בתחילת הדרך, הייתי רכזת בשטח, וריכזתי בפועל את בית הספר. בשנה וחצי הראשונות, הייתי במקום תקופות ארוכות, 5 חודשים בערך כל פעם. כיום, אני במטה הארץ, ויש מערך מאוד גדול כדי להחזיק את בית הספר. יש לנו רכזות בשטח המכשירות ומלוות את הפליטים. צריך לא רק רכזת בשטח, אלא לגייס כספים, ולאסוף שותפים שיתמכו בבית הספר. עכשיו, אנו עובדים למצוא עוד שותפים לדרך לתמיכה בבית הספר ב-2020, וזה הרבה עבודה, וצריך להכשיר הרבה. המתנדבים עצמם מתחלפים כל חודש וחצי, ויש הרבה עבודה מאחורי הקלעים של בית הספר והמפעל המופלא הזה בשטח; זה בית ספר מיוחד, של תנועת נוער".

ומה זה אומר בעצם?

"שבית הספר משלב בין לימודים למקצועות הליבה אנגלית ומתמטיקה לשפת אם, בשונה משאר מסגרות האי, זאת מתוך תפישה ומחקרים שמראים שמאוד חשוב שילד יידע באופן מלא את שפת האם שלו (כתיבה, הבנה ודיבור), כבסיס ליצירת יכולות חברתיות. עם זה, אנחנו משלבים גישה חינוכית תנועתית של קבוצה ותהליכים. בכוונה אנו מחלקים את התלמידים לפי גיל ולא לפי רמה לימודית, שזה כמו קבוצת תמיכה במסע שלהם ודבר מאוד חיוני ומרפא. תלמידים ומורים עוברים תהליכי התמודדות עם טראומות שעברו. בית הספר פועל 5 ימים בשבוע, 4 מהם לימודיים ועוד יום לפעולות חברתי, כל פעם בנושא אחר: חברות, היכרות עם האחר, היכרות בין תרבויות וכו'. המורים הם צוות מעורב רב תרבותי מאוד מיוחד, שמרגיש כמו משפחה. הם אומנם מתחלפים, אבל האווירה המשפחתית נשארת, ועוברת מאדם לאדם. המקום הוא בית גם להורים, כאשר בכל חג יש אירוע קהילתי משותף להורים וילדים".

"בתחלופה תמידית"

ולא כל החברים בפרויקט המיוחד הזה הם צעירים (לפחות בגיל…). העובד הסוציאלי איתן שחר מקיבוץ להב הוא כפול בגילו מזה של שרון (כן, 62, ופעיל לפחות כמוה, אם לא יותר, פרטים בהמשך…).

איתן, אתה בגיל מבוגר יחסית לפרויקט כזה שהוא סוג של הרפתקה, לא?

"תראה, קודם כל, באמת האופן שבו אני קשור לבית הספר הזה הוא שונה מכל המשתתפים האחרים, שהם ממש חבר'ה צעירים בוגרי התנועה. הקשר שלי הוא מסוג אחר, כי ההתמחות שלי היא סיוע הומניטרי במצבי סיכון בעולם, ומתוך זה אני קשור לבית הספר מיום הקמתו, מהשלבים שעוד הייתה התלבטות מה ואיך לעשות, הוא קשר רציף לאורך כל השנים במסגרת התפקיד המקצועי שלי".

ושחר היה כבר באתרי משבר רבים ברחבי העולם ("פגיעת אדם או טבע", כהגדרתו): "הייתי במחנה פליטים בין גאורגיה לרוסיה במלחמה בין 2 המדינות; בהאיטי הייתי כמה פעמים ברעידת האדמה שהייתה ב-2010. והייתי תקופה באפריקה באנגולה, ובאירופה בסרביה (לא במלחמה, אלא בשנים האחרונות בטיפול בפליטים) ובמוזמביק בשנה שעברה".

טיפול מקצועי. איתן שחר ב"בית הספר לשלום" | צילום: באדיבות איתן שחר

אלו היו גיחות, בניגוד לבית הספר בלסבוס שהוא לאורך זמן.

"נכון, אבל המוסד הוקם כמשהו שלא יהיה לאורך זמן. היית תחושה של משבר הומניטרי מאוד גדול של כל כך הרבה אנשים לאורך שנים שמגיעים לשם, וככה התחלנו לעסוק בנושא הזה. בית הספר באמת שונה מאסון שקורה ונפסק, ובעצם מטפלים רק בשיקום הראשוני של האנשים, אלא הוא נמשך לאורך שנים. האמת שהייתי ביוון עוד לפני שבית הספר הוקם, ועסקנו יותר בהכשרה של מתנדבים ואנשי צוותים באי אחר שנקרא חיוס. שם הייתי בעבודה דווקא לא עם נוער וילדים אלא עם מבוגרים, נשים וסיוע מהסוג הזה. ואז, בעצם 'השומר הצעיר' ותנועת 'אג'יאל', בעקבות מה שקרה בסוריה, החליטו שהם רוצים לעשות משהו בנושא. הם אמרו: 'אנחנו יודעים לעשות חינוך; אנו לא יודעים לעשות מהלך הומניטרי בינלאומי, זו לא זירה שאנחנו מכירים'. ואז, הם פנו לארגון 'נתן' שמתוכו אני פועל בתחום הזה, ואמרו: 'אנו רוצים לעשות, אבל לא יודעים מה'. ו'נתן' יכולים לתת את המעטפת הארגונית שלהם. ובאמת מהשלבים הראשונים, איפה להיות ובמה להתמקד ואיך לבנות לאורך כל השנים, אני בעצם ממשיך ומלווה אותם".

והוא ממשיך: "אני כל הזמן בקשר איתם. והתחום שלי הוא סיוע בתחום הפסיכו-סוציאלי של בית הספר, זאת אומרת שאלות של מורים ותלמידים בסיטואציות שמעבר לעניין הפדגוגי השוטף. זה חלק אחד, שבוא אני בקשר שוטף איתם. החלק השני הוא מחקר; אני חלק מצוות מחקר המלווה את בית הספר, ועושה עליו מחקר. מקימי בית הספר בנו בעצם מודל עבודה ייחודי שאין לו אח ורע בעולם, של עבודה עם אנשים במצבי מעבר ופליטות, שכל הארגונים הבינלאומיים הגדולים לא עוסקים בדרך הזאת. ועובדה שבית הספר הזה יציב ופעיל 3 שנים בפברואר, כשכולם בו מתחלפים; מצד המשלחת כל חודש וחצי מתחלפים המתנדבים, אבל גם התלמידים בתחלופה תמידית, והמורים שהם פליטים במצב מעברי כזה גם הם מתחלפים. כלומר כולם מתחלפים, ובית הספר בדרך הפעולה שלו נשאר למרות זאת מאוד יציב, גם מספרית וגם בשיטות הפעולה שלו, וזה דבר נדיר. ובשביל זה אנחנו 5 אנשי מחקר מתחומים שונים העושים מחקר על בית הספר ב-4 תחומים. וזה כובע נוסף שבו אני קשור למוסד. אני חושב שגם בבית הספר רוצים שיהיה מחקר שמפורסם בכתב עת אקדמי בינלאומי, והוא בעצם לוקח את המודל הזה ושם אותו כמודל מאורגן גם מקצועית. וזה מה שאנו עושים".

"הדגל מאחוריי"

הבנתי שבהתחלה היו קשיים וחשדנות כלפיכם, כשאפילו היו כאלה שלא רצו לדבר עם ישראלים, ילד, נער או ההורים שלו.

"זה היה לפעמים, יותר מסיבות פוליטיות בינ-ארגוניות, התחרות הזאת שבין ארגונים שמאוד רצו להרתיע אנשים מלהגיע לבית הספר הזה. גם ביוון הייתי בעוד אתרים וגם בסרביה, וזה היה אותו דבר. עזרנו לסורים ולאנשים מאפגניסטן ומעיראק, והנושא הזה הוא כמעט ללא משמעות בקשר שלנו איתם. אני יכול להגיד לך שבעצם הם אנשים במקום של הישרדות, וזו פריבילגיה גדולה בשבילם לחשוב על היחסים בין מדינות. לכן, כל מי שבא לעזור ולהושיט להם יד, הם באמת מברכים אותו, ופשוט לא עוסקים בשאלות האלה. צריך להבין שאלה ממש משפחות, הורים לילדים, ילדים, נוער, שלא עוסקים בנושא, חלקם אפילו גם לא כל כך מקשרים לישראל וכדומה. היה לי מצב שככה דיברתי עם חבר'ה צעירים בני 24, 25 שאמרו ש'לא פשוט לנו לדבר עם ישראלים'. ואז אני אומר להם: 'הנה, בכל זאת אתם מדברים, ומה אתם חווים'? היו אמירות של 'כמה אנחנו שמחים לפגוש אתכם מתוך המקום הזה, ולהכיר לא את מה שמספרים'".

צילום: באדיבות איתן שחר

 

מפגש אחד עם פליט הוא זוכר במיוחד: "אומנם, אנו אף פעם לא מזדהים, למרות שאיננו מסתתרים, אבל יש כל כך הרבה ארגונים בינלאומיים, אירופיים ואמריקאים, והשפה היא אנגלית, ואנחנו לא באים עם הדגלים ועם הסמלים, אלא כאנשים אל אנשים. עם זאת, לפעמים מתפתחת שיחה, כמו זו שהייתה לי עם אחד שאמר לי שהוא מקוניטרה. עניתי לו שאנו שכנים, ושאני מהצד השני מישראל. והוא אמר: 'אוי, כמה אני מקנא בכם' ו'אסד פשוט מפציץ את כולם, הוא לא בורר בין האנשים'. והפליט מתחיל ככה מולי להשמיץ את אסד ואומר כמה הוא היה רוצה אפילו בעצמו להגיע לישראל, ולהימלט מתוך המלחמה הזאת. כך שמספר המקרים שאפשר להגיד שהרתיע מאיתנו פליטים אפשר לספור על כף יד, כי הם עסוקים באמת בהישרדות שלהם, ואנחנו מופיעים כאנשים שבאים לסייע, וזהו".

לסיום, עד מתי תמשיך להגיע לאיפה שיצטרכו אותך?

"כמי שנמצא בארגון לסיוע הומניטרי בינלאומי, השיקול הוא תמיד שאנו שולחים אנשים רק למצב שבו הם לא מסכנים את חייהם בו. נאמר ככה, לסייע בטורקיה או בירדן באותה הסיטואציה, הייתי חושב שזה מסכן את מי שמגיע לעזור. זה השיקול היחידי. בהתחלה, באמת כשהגענו לסרביה, אמרנו שלא נגיד שאנחנו ישראלים, ושלא נדבר עברית בקרבת האנשים, והכנו את עצמנו להסוות את השייכות שלנו, אבל אחר כך ראינו שאין לזה שום משמעות. ולהיפך, מאוד מברכים ומעריכים את הדברים שאנו עושים, כך שאנחנו תורמים באיזושהי צורה לאופן שבו ישראל נראית בעולם או מול האויבים שלנו, מול האנשים עצמם, אבל רק כשהדגל לא לפניי אלא מאחוריי. אנו לוקחים את הרעיונות של תנועת הנוער, ומיישמים אותם בערכים גם של 'אג'יאל' התנועה הערבית, וגם היהודית,  ככלים שתנועת הנוער עובדת איתם בבית ספר. זה כנראה גם מסייע להתמודדות עם טראומה, חיזוק החוסן וכל הנושא של האחריות, כל העניין של לקחת תפקידים. הרעיונות של תנועת הנוער הם בדיוק אלה שמחזקים את החוסן, גם של הילדים והנוער, ובוודאי של המורים שלהם, שהם המנהיגים החינוכיים שם במקום ופליטים".

כתבות נוספות במגזין

0

מסעדה עם ערכים

במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr

מגזין13 בפברואר 2024    10 דקות
0

גיבורה על מדים

רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מגזין11 בינואר 2024    7 דקות

כתיבת תגובה