הבעלים של בית העסק "מחיצות דרום" בבאר שבע, רפי רובין (69), שקיבל באחרונה את אחד ממגני ראש העירייה למתנדב, מוכר הרבה יותר (ולא רק בבירת הנגב…) כבעל "הבית של 'גולני'" בעיר.

רובין מגלה ל"שבע" איך הוא נכנס בכל מאודו לתחום הנתינה הבלתי נגמרת לחיילי היבשה, גם מחטיבות צה"ליות מלבד "גולני": "הגעתי לעניין הזה לגמרי במקרה, לפני כ-15 שנה; הבן שלי סהר רובין, שירת אז בסיירת 'גולני' כקצין, וחייל שלו נפצע בעזה. יום אחד, סהר התקשר אלינו, ואמר שהוא בדרך לבית החולים. אני ואשתי דליה נלחצנו, ו'טסנו' ל'סורוקה'. כשהגענו לשם, ראינו שחייל שלו פצוע, ונרגענו. ואז, החובש של סהר ביקש שאקפיץ אותו לחבר'ה שלהם, שישבו ליד עומר. אני גר בעומר, אז לא הייתה לי בעיה לעשות את זה. באותו יום היה גשם מטורף, וכשהגענו למקום ההתכנסות שלהם ראיתי שהם שוכבים על תל ליד חושה. מיד ביקשתי מהחובש שיקרא למפקד שלו, ושאלתי את המפקד האם הוא רוצה לישון בתוך בית".

והוא ממשיך: "באותו זמן, ממש מעבר לכביש בדיוק סיימתי לבנות 3 בתים שלי. מובן שהמפקד הסכים להצעתי, ופתחתי לו את אחד הבתים, והדלקנו את כל המזגנים. הצעתי לחיילים שבפעם הבאה יבואו אליי לעסק שלי שברחוב הנגרים בבאר שבע. הם היו בבית בעומר שבוע בכיף גדול, ובאמת חזרו אליי אחר כך לעסק. אגב, לא מזמן אחד החיילים לשעבר שהיה שם כתב לי שהוא לא ישכח כל ימי חייו את האירוח שלי באותו יום, גם כי הזהירו אותם לא לפגוע בקירות החדשים"…

"חיילים של לתת". אחת היחידות ב"בית של 'גולני'" | צילום: באדיבות רפי רובין

באותה עת, יש לציין, ל"גולני" כיחידה צפונית לא היה בית בבירת הנגב: "מאז שהתחלתי עם 'הבית של "גולני"', העניין עבר מפה לאוזן, והתחילו לבוא לכאן גם יחידות צבאיות אחרות. המקום נקרא 'הבית של גולני', והוספתי 'גם של כל הלבושים בירוק'. אני אוהב מאוד מאוד את כולם, כולם חיילים של לתת, ואף אחד מהם לא חייל של לקחת. בדרך כלל, מגיעים לכאן חיילים מיחידות שעושות ניווטים של שבוע באזור. אפשר לומר, שכל היחידות בצה"ל מגיעות אליי כשהן עושות ניווטים בדרום. בהרצאות שלי לחיילים אני אומר להם כבר במלים הראשונות: 'תודה רבה שבאתם אליי'; הם לא מבינים כמה כיף הם עושים לי, בשבילי זו ההנאה הכי גדולה בעולם וממש משפחה; כל ילד שם הוא כמו בן משפחה שלי".

סיפורים מרגשים

ספר לנו קצת על חוויות מיוחדות שהיו לך לאורך כל התקופה הזו?

"לפני כמה שנים, הסתובבתי עם אשתי בקניון בניו יורק, ממש לפני שהייתי אמור לטוס לכנס של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב, שהתקיים בשיקגו. פתאום, אנחנו שומעים צעקה: 'רובין'! ואז, הגיע אליי בחור בריצה, חיבק אותי, ושאל מה העניינים. הוא אמר שהוא היה אצלי בעבר ב'בית של "גולני"' כחייל בודד, ועשיתי לו שם יום הולדת, ושלחתי את התמונות לאבא שלו בארה"ב. אחרי זה, האבא אמר לו שהוא חייב להביא אותי אליו. הסברתי לו שאני לא יכול להגיע לאבא באותו זמן, כי אני חייב לטוס לשיקגו, אבל דיברתי עם האבא בטלפון, וזה היה מאוד מרגש. אגב, בשיקגו פגשתי את התורם לארי גודמן, שתרם לי את ספר התורה ל'בית של "גולני"'.

האישה שאיתו. דליה ורפי רובין | צילום: באדיבות רפי רובין

סיפור נוסף: "אחד הנינים של הרבי מליובאוויטש הגיע אליי כשהוא שירת בסיירת 'גולני'. קודם לכן, הוא רצה לעזוב את ברוקלין, אבל המשפחה חיתנה אותו עם מישהי, ונולדה לו בת שהוא לא ראה מעולם. הבחור הסתובב בהתחלה בניו יורק, עד שהצליח בכוחות על להגיע לארץ, ולהתגייס לצבא כחייל בודד. מיד כששמעתי את הסיפור שלו, הוא נהיה כמו עוד בן שלי, ועודדתי אותו ללכת לקורס קצינים. לקראת סוף השירות שלו, לקחו אותו לתפקיד מפקד בקורס טיס. אני בקשר איתו עד היום, ומה שעצוב זה שאף אחד מהקהילה שלו בארה"ב לא מכיר בו מאז שעזב אותם".

אני מבין שכמעט כל העסק שלך מוקדש ל"בית של 'גולני'".

"תראה, בהתחלה נתתי לחבר'ה מהצבא שליש מהמחסן של העסק שלי לתקרות גבס ותקרות אקוסטיות. וזה גדל וגדל, עד שכל המחסן הפך להיות 'הבית של "גולני"'. זה למעשה העסק שלי, והייתי צריך לבנות אפילו קומה שנייה, למפקדים ולחיילות. אני מארח עד 150 חיילים בכל פעם. יש להם פה כל מה שהם צריכים, ואם אין להם אני דואג שיהיה להם".

ורובין (אביהם של אסי עו"ד ושדר רדיו דרום בן 39, סהר מהנדס מכונות המסיים תואר שני ועובד בקמ"ג בן 36, הבת לי שעובדת בעסק והיא בגיל 27, ודניאל המטייל עכשיו בווייטנאם אחרי ששירת בסיירת "גולני" וסיים קורס מ"פים בהצטיינות בן ה-24) נזכר בעוד סיפור מרגש: "לא מזמן, ראיתי ב'בית של "גולני"' חייל עם קביים בסיירת 'גולני', שהתעקש להמשיך לשרת ביחידה, למרות שלא יכול היה להשתתף בניווטים שלה, בגלל פציעה. שכנעתי את המפקד שלו לקחת את החייל לניווטים בג'יפ של המפקד, כדי שהוא ירגיש שייך לחבר'ה. אחר כך, הרמתי טלפון לאורתופד הבכיר פרופ' דן עטר, שאנחנו חברים מהצבא, כדי שיבדוק אם החייל יכול להישאר ביחידה. פרופ' עטר בא אליי באחד הערבים לבית שלי בעומר, ואחרי בדיקה החליט שהחייל לא יכול להמשיך שם. הילד קיבל את זה, ופרופ' עטר קבע לו תור למחלקה האורתופדית ב'סורוקה', שאותה ניהל אז. אחר כך, החייל הגיע אליי הביתה עם בן אדם שנראה בגיל שהוא בסביבות ה-70; התברר שזה היה אבא שלו, שסיפר לי שהחייל נולד כשהוא היה בן 53, כבן יחיד".

"הייתי בהלם"

אמרת קודם שלפעמים אתה צריך לדאוג לצרכים של החיילים המגיעים אליך. איך בדיוק?

"יום אחד למשל הגעתי לעסק, ושמעתי מפקד שמאשר לחיילים שלו לצאת לקנות אוכל במזנון קרוב למקום. אמרתי מיד: 'אף אחד לא הולך לשום מקום'! הלכתי לסופר, וקניתי כל מה שצריך לארוחה. הצעתי לכל מי שרוצה בכל זאת ללכת לקנות אוכל במזנון שיעשה את זה, וכמובן אף אחד לא הלך. אחר כך, דיברתי עם אותו מפקד, ונזפתי בו איך הוא שולח חיילים שלחלקם אין מספיק כסף, לקנות במזנון. והוא הבין את זה, כי פתחתי לו את העיניים".

רובין במשרדו | צילום: באדיבות רפי רובין

מנהל "הבית של 'גולני'" הוביל בזמנו גם עוד פרויקט חברתי חשוב, כפי שהוא מתאר: "במשך כ-4 שנים, הייתי מנהל מחלקת הנוער בהפועל באר שבע בכדורגל, וגם שימשתי כספונסר של יוסי בניון, שהיה בן טיפוחיי. הצ'ק הראשון שלו למשחק באירופה (בהולנד), לו ולאבא שלו, היה ממני, וכמובן החזירו לי אחר כך את הכסף. כל הזמן, אמרתי לשחקנים ולמאמנים של המחלקה: 'קודם כל, תהיו בני אדם טובים, והשאר יבוא לכם מהשמיים'. והצלחתי להעלות את הקבוצה ליגה ולקחת איתה אליפות; היינו בין הקבוצות הטובות בארץ. כל בוקר, אני מתפלל לאלוהים שייתן לי לתת מה שאני יכול ולקבל רק מה שאני צריך, כי בסופו של דבר האדם לוקח איתו רק מה שהוא נתן. שאלו אותי לא מזמן למה פתאום אני מספר על מה שאני עושה ב'בית של "גולני"', בניגוד למנהגי מהעבר, ועניתי שלא פרסמתי את זה קודם לכן, כי חששתי שמפקדים יבטלו את זה".

ואיך הרגשת כשבישרו לך שזכית במגן ראש העירייה למתנדב?

"צלצלו אליי, ואמרו שקיבלתי מגן. לא ידעתי מה זה בכלל הדבר הזה, למרות שלפני כן קיבלתי אות התנדבות של מועצת עומר, מפיני בדש ראש המועצה. התברר שעשו עליי מחקר, והפתיעו אותי בענק. בין הממליצים עליי היה גם חנן טאוב, והוועדה קיבלה פה אחד את ההמלצה לתת לי מגן. נורית בן יצחק ממדור ההתנדבות באגף הרווחה בעירייה שמחה אפילו יותר ממני שקיבלתי את המגן. לא קלטתי שזה יהיה כל כך מושקע ויפה ועוצמתי; כשנכנסנו לאולם במשכן לאמנויות הבמה, הייתי בהלם: היו שם המון אנשים, לא חשבתי שיגיעו כל כך הרבה. הטקס הזכיר לי את טקס הסיום של קורס המ"פים של הבן שלי דניאל, כשהודיעו שהוא נבחר למצטיין, ולא ידענו על זה קודם לכן, מה שגרם לי להזיל דמעות. בטקס של מגן ראש העירייה סיפרו את הסיפור שלי, והיה סרטון עליי, ואחר כך קראו לי לקבל את התעודה והתמונה. גם הפעם היו לי דמעות בעיניים".

והוא מסכם: "אני מבקש להעביר תודה רבה לכל הצוות שניהל את זה בראשותה של נורית בן יצחק וגם תודה גדולה לראש העירייה רוביק דנילוביץ' על המחווה שעשה לכל החבר'ה, שכולם נתינה ללא שום דבר של לקבל".

"לא קלטתי שזה יהיה כל כך מושקע ויפה ועוצמתי". רובין מקבל את המגן | צילום: באדיבות עיריית באר שבע