אנחנו רואים אותם מידי יום בטלוויזיה, שומעים אותם מידי יום ברדיו וקוראים אותם בכל יום בעיתון, מסתבר שלנגב בכלל ולבאר שבע בפרט, יש לא מעט נציגים בתקשורת הארצית, כאלה שמחזיקים בתפקידי מפתח בכירים, כאלה שנמצאים מאחורי הקלעים וכמובן גם אלה שבפרונט. סדרת כתבות חדשה תביא לכם את המושכים בחוטים סטייל באר שבע.

הראשון יהיה ליאן וילדאו, עורך, מגיש ושדר ב"כאן" רשת ב'. וילדאו נבחר להיות ראשון, גם בגלל שכבר הפך לכוכב בטלוויזיה הערבית. ואם זה טוב להם, אז זה וודאי טוב גם לנו.

וילדאו (39) נמצא בתקשורת מיום שחרורו. הוא החל בעיתונות המקומית, המשיך ברדיו, בחדשות המקומיות, עבר לצ'רלטון, לרשות השידור, רשת ב' עד לאן שהגיע היום. "ההתחלה הייתה בקומה השלישית ב'פלאפון'. בקומה השנייה היה את עיתון 'זמן הנגב' עליו השלום", מספר וילדאו. "אני ואלמוג בוקר היינו עובדים יחד בקומה השלישית בשביל הכסף, ויורדים לקומה השנייה בשביל הניסיון. העורך היה אמיר בוחבוט, היום הכתב הצבאי של 'וואלה'. ביקשתי מאלמוג שיבדוק אם הוא צריך כתב ספורט. אמיר שאל אם אני מוכן לעשות דברים אחרים, כי הוא לא היה צריך כתב ספורט. כמובן שהסכמתי ואני זוכר שהכתבה הראשונה שלי הייתה על יוני בלוך, חבר ילדות, שאז לא היה מפורסם. אני זוכר שבאתי לאמיר עם סטפה של דפים, כתבתי את הכתבה בכתב יד על דפים. ככה התחלתי". הוא מספר.

שידור מדגל הקרן וחשמל מקיוסק סמוך

וילדאו המשיך לרדיו דרום ואז עשה את הקפיצה לחדשות המקומיות בעזרת ויקו אטואן, "ברדיו דוד יוסוב ומירן שפילברג נתנו לי את ההזדמנות לשדר משחקים. בשבילי זו הייתה התגשמות חלום. התחלתי לשדר משחקים של הפועל באר שבע ברדיו, בליגה הלאומית, תקופה עם המון חוויות. היינו משדרים מנקודות קרן, מתחנו כבלים מקיוסק כי לא היה חשמל. שידרנו את העונה של הפועל באר שבע בכדורסל שכמעט עלו ליגה, זה פעם ראשונה ששידרו כדורסל ברדיו דרום. שידרנו את זה באינטרנט לראשונה".

"הגשמתי חלום ילדות". וילדאו | צילום: אלבום אישי

אז מי פתח לך את הדלת לעולם התקשורת?

"אמיר בוחבוט נתן לי את ההזדמנות הראשונה. רציתי כל הזמן לעשות ספורט, ועשיתי הכל חוץ מזה. בסוף הצעתי להם פינה שנקראת 'מגרש ביתי', הייתי הולך עם צלם כל שבוע ומחפש קבוצות בשכונה. היינו בודקים מי הכי בכיין, מי רמאי וכאלה, מחפשים דאחקות על הקבוצה. זה רץ הרבה זמן. אחרי זה סיקרתי גם את הליגות הנמוכות".

וילדאו נזכר בכתבה הראשונה שדרשה ממנו שעות של הכנה "היה את הסרט 'לחם', סרט חברתי על עיירת פיתוח בדרום ומאפייה שנקלעת לקשיים. אמיר רצה שנעשה כתבה על זה. אי אפשר היה להשיג את הסרט בשום מקום. הייתי צריך לראיין את הגיבורים. נסעתי לארכיון רשות השידור בירושלים שרק שם היה את הסרט. התקשרתי לכל חנויות הוידאו ורק בארכיון היה. אז נסעתי וראיתי את הסרט מול טלוויזיה מצ'וקמקת של פעם, ראיתי את הסרט כולו ורז אז עשיתי את הכתבה. אז הבנתי שצריך להשקיע".

היום הדור לא כזה. הכל זה פרסום ראשון ואינסטנט…

"היום הרבה מהדברים זה דרך הטלפון או דרך יחצנים. פעם זה לא היה ככה. הכל היה דרך הרגליים. ככתב חינוך עשיתי כתבה על האבטחה במוסדות חינוך, וניסיתי להיכנס כדי לבדוק את האבטחה. עשינו כתבה מי מנבחרי הציבור יענה לפנייה של איש מסכן ומי יענה לפנייה של איש עשיר. מי שיצא הכי טוב היה רוביק דנילוביץ' שהיה צעיר. רוביק ענה וחזר למספר של המסכן, ורצה לעזור. בספורט אני זוכר ששידרתי את הגולים האחרונים של צ'סוואה אנספוואה, גם את הראיון האחרון ברדיו הוא עשה איתנו כמה ימים לפני".

מלאווח תימני

הגשמת כמה חלומות…

"בתור ילד היה לי חלום אחד. לשדר ב'שירים ושערים'. אפשר להבין איך הרגשתי כשהתחלתי לשדר ב'שירים ושערים' עם דני דבורין, בני פייסיק, זוהיר בהלול, זה היה הגשמת החלום. מעבר לזה, הייתי באולימפיאדה, במשחקים הפארלימפיים שבדיעבד היה אחד  הרגעים המרשימים ביותר עבורי. זה באמת לראות את ניצחון הנפש על הגוף. אני זוכר ששידרתי את מדליית הארד של מורן סמואל, כשהיא עלתה לפודיום עם הבן שלה השתנקתי, זה היה רגע מאוד מרגש. הייתי גם במונדיאל ברוסיה. שידרתי את חצאי הגמר והגמר".

ליאן וילדאו | צילום: יח"צ כאן

אבל כל זה לא הכין את וילדאו לעובדה שהוא יהפוך לאייטם בעצמו, ברשת 'אל ערבייה', כישראלי היחיד שנמצא באליפות העולם באתלטיקה שהתקיימה בקטאר. וילדאו מספר שאמנם קצת חשש לפני הטיסה לדוחא, אבל מהר מאוד הבין שאין ממה לחשוש "לפני שהגעתי חששתי להגיע. לא יודע אם פחדתי אבל היה חשש. במהלך הביקור שם החששות נעלמו. הייתי העיתונאי הישראלי היחיד והיחס היה פנטסטי. התייחסו אליי מאוד יפה, אפילו יצאו מגדרם להתייחס יפה. העיתונאים מסתובבים עם האקרדיטציה ושם יש את דגל המדינה, אז כולם ראו שאני מישראל. היה שומר מתימן באחת התחרויות וכשהוא ראה את הדגל הוא קרא לחבר שלו שיראה את זה. אמרתי לו שהכל בסדר כי אשתי מכינה לי מלוואח כל הזמן".

איך הייתה התחושה להיות הישראלי היחיד שם?

"קודם כל זה היה מאתגר כי אתה באמת לבד. זה עבודה נון סטופ, זה שינה של 3 שעות בלילה. מהבוקר עד הלילה אתה עובד. במרתון כשלונה צ'מטאי התעלפה זה היה בלעדי שלי. אתה לבד, אתה במדינה שאמנם מתייחסים אלייך יפה אבל אתה לא  ממש מחצין את העובדה שאתה ישראלי. ואז ביום לפני האחרון כשהייתי אמור לנסוע לשדה התעופה, פרסמו כתבה ב'אל ערבייה' ורשמו משהו בסגנון "איך נותנים לכתב הציוני להסתובב שם". זה היה הסגנון של הכתבה. אבל לא הרגשתי בשום מצב לא בטוח. גם במצבים קצת הזויים הרגשתי בטוח. לדוגמה, באחד הלילות, אני מוצא את עצמי באמצע דוחא. הייתי צריך לצלם בלילה במגרש חנייה ריק את לונה צ'מטאי. המונית הורידה אותי קילומטר וחצי מהיעד בטעות. אני מוצא את עצמי הולך בכביש כמו איילון, עם תיק גב, עם יגוגל מפסי באמצע דוחא, בחושך, לבד. אני רואה מימין את שגרירות סוריה. זו חוויה אחרת".

"התייחסו אליי מאוד יפה, אפילו יצאו מגדרם". וילדאו משדר מקטר | אלבום אישי

וילדאו מספר על החום שהיה בקטאר, שגרם לכך שבצהרי היום, הרחובות היו ריקים. "הכל שם מאוד מרשים, בנייני פאר, הכל מטורף. אבל אני הייתי המשוגע היחיד שהסתובב בחוץ. חום של יותר מ-40 מעלות, 80 אחוזי לחות, ואני הולך לראות את העיר, כמו שאמרתי, את הכל עושים דרך הרגליים".

וילדאו כאמור הוא אחד מנציגיה הדרומיים של באר שבע בתקשורת הארצית. למרות שרוב עיסוקו הוא בספורט, הוא משדר ומגיש גם לא מעט חדשות. וילדאו מספר, כי תחושת הקיפוח של הדרום כלפי התקשורת, לא תמיד נכונה "קודם כל רואים שטיל לתל אביב פותח משדרים וטיל לשדרות לא, וגם זה כבר לא תמיד נכון. יש פריפריה ויש מרכז, אבל מעולם לא פסלו לי אייטם בגלל שאני מהפריפריה. לא הרגשתי את זה עליי. אמרו לי למה אתה לא עובר לתל אביב ולירושלים. אבל אני פטריוט באר שבעי, המשפחה שלי גרה פה, אין סיבה שאני אעבור למקום אחר. אז כן, היו תקופות שהייתי נוסע כל יום, הייתי מגיש מבזקים בלילה ועושה את הדרך הלוך חזור. אבל זה לא נורא. זה לא מעבר לחושך. היום יש גם אולפן פה עם צוות וותיק ומנוסה ככה שגם הנסיעות כבר לא תכופות. אני גם לא חושב שהסיקור לפריפריה הוא שלילי מיסודו. תיקח את רוביק, תראה איזה תקשורת טובה יש סביבו, מתים עליו במרכז, בגלל העשייה. אני חושב שכל מקרה הוא לגופו. ואסור לשכוח שבסופו של דבר, תל אביב היא באמת מרכז העניינים".

מצד שני, יש לא מעט עיתונאים שמגיעים מהדרום…

"זה נכון. יש הרבה עיתונאים שיוצאים מהדרום, ואני לאו דווקא מדבר על הגוורדיה הוותיקה. בסוף, אף אחד לא מקפח אותנו. מי שרוצה להצליח מצליח. אני חושב שלנו, לדרומיים, כן יש יותר מוטיבציה להצליח, לפרוץ את גבולות הדרום. יש המון אנשים מוכשרים, בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה שהתחילו בבאר שבע. אני חושב שיש לנו יתרון כי אנשים מוכנים לעבוד קשה כדי להצליח".

"אין ספק שאנחנו שגרירים של המקום שאנחנו גרים בו". וילדאו | צילום: אלבום אישי

מפעם לפעם עולות טענות כנגד עיתונאים מהדרום על אופן הסיקור, אתה מרגיש יותר אחריות כשאתה מסקר את באר שבע והסביבה?

"אין ספק שאנחנו שגרירים של המקום שאנחנו גרים בו. אני בסוף כתב או שדר ספורט. כשאני משדר כדורגל אני יכול לשדר את הפועל באר שבע מול מכבי תל אביב, ואני אשדר גול של מכבי תל אביב באותה התלהבות כמו גול של הפועל באר שבע. מצד שני, אפשר להגיד שכששידרתי את האליפות הראשונה של באר שבע היה אלמנט של רגש, זה היה חלום ילדות. באופן עקרוני אני רוצה להיות מקצועי. אני יכול לרצות שהפועל באר שבע ינצחו אבל המקצוע גובר על הרגש. לפעמים יש כאלה שלא אוהבים את אופן הסיקור. בהתחלה הייתי מתרגש יותר. פעם כתבתי טור על מאור בוזגלו שכתבתי שלא צריכים לקלל אותו ושיש לאוהדים זיכרון קצר. קיבלתי על הראש מהאוהדים. זכותם, אבל זכותי לחשוב אחרת".

הגשמת הרבה חלומות, נשאר על מה לחלום?

המקצוע משתנה מאוד אז אי אפשר לדעת מה יהיה. הייתי שמח להיות בעוד מונדיאל או שניים, לשדר מונדיאל בטלוויזיה. אני מקווה שיהיו עוד אירועים גדולים. תקשורת זה מה שאני עושה מהרגע שהשתחררתי מהצבא, וזה מה שאני אעשה, בצורה כזו או אחרת".