לפני זמן קצר, סיימה בלה אלכסנדרוב (35) קדנציה של 6 שנים כמנכ"לית עמותת ארץ עיר. לכאורה, עוד סיפור של מנכ"לית, צעירה ככל שתהיה, שסיימה תפקיד ועוברת לאתגר הבא. אבל סיפורה של אלכסנדרוב הוא אחר. לא רק שהיא היחידה, שנבחרה להשתתף בתוכנית ההתמחות למנהיגים צעירים של קרן ברק אובמה, עבור אלכסנדרוב סיום התפקיד הוא גם סגירת מעגל שהתחיל כילדה, עולה חדשה בשכונה ד'.

אלכנסנדרוב עלתה לישראל יחד עם אימא מלטביה היישר לשכונה ד'. בפנטזיה, אלכסנדרוב ראתה בעיני רוחה ישראל אחרת ממה שפגשה. "זה לא היה פשוט, הפנטזיה לפני שעולים לישראל היא אחרת לחלוטין ממה שפגשתי", היא מספרת. "זה לא פשוט לנחות ישירות לשכונה ד' של אותם הימים. הרבה עוני, לא מעט סמים, שכונה מאוד מוזנחת ומלוכלכת. היה לי מאוד קשה עם השכונה ורק חיפשתי איך אני יוצאת ממנה".

אלכסנדרוב ממשיכה: "אמא שלי לא ידעה עברית, היא הייתה אם חד הורית כי אבא שלי נשאר בלטביה, אחר כך לצערי הרב הוא נרצח שם. אנחנו 4 אחים, שלושה ילדים והיא הייתה צריכה לפרנס. היא עבדה מ-7 בבוקר עד 8 בערב וגרנו בדירה קטנה בד', שזה מה שהיא יכלה להרשות לעצמה".

אלכסנדרוב התגלגלה לחוג ג'ודו במתנ"ס פאני קפלן, חוג שהיה בחינם ומשם קיבלה את "כרטיס היציאה" שלה מהשכונה. "התחלתי להתאמן והמאמן לקח אותי תחת חסותו. בזכות הג'ודו הגעתי לפנימיית מחוננים בספורט בווינגייט בכיתה ח'. מבחינתי, אני סיימתי עם העיר. כל שנה הייתי מגיעה לבקר פחות ופחות".

אלכסנדרוב מודה שבאותו הזמן לחזור לבאר שבע לא היה בתכנית, להפך. היא רק שמחה שהצליחה לעזוב את השכונה. "מבחינתי בבאר שבע הייתה לי חוויה קשה, אז שמחתי שיצאתי מהעיר. לא היה לנו אוטו ואני זוכרת שבפעם הראשונה שגיליתי את רמות, לא הייתה חומה בין רמות ל-ד'. גיליתי ששכונה יכולה להיראות אחרת. היינו חוצים את פסי הרכבת ולא הכרתי באר שבע אחרת. אני מאוד גאה שהיום באר שבע אחרת לגמרי. אני רואה עוד ועוד פיתוחים בתוך השכונות הוותיקות. ועדיין, לא הייתי חוזרת לעיר בלי הקהילה".

הנציגה היחידה מישראל. בלה אלכסנדרוב | צילום: באדיבות קרן אובמה

ב-2009 בלה הכירה בחור מבאר שבע שסיפר לה על חיי הקהילה בעיר: "הכרתי בחור שאמר לי שהוא חי בקהילה, שיש להם ארוחות שישי, קבלת שבת, שהם עובדים עם נוער בסיכון. באותו הזמן גם הקימו את קפה רינגלבלום ואז הוא גם אמר שכל זה קורה בשכונה ד' בבאר שבע. וככה לאט לאט חזרתי לעיר".

אלכסנדרוב לא רק חזרה לעיר, אלא חזרה בדיוק למקום בו גרה בעבר. "חזרתי לגור בבניין מול הבניין שגרתי בו בעבר, הפעם כעובדת סוציאלית. התנדבתי בוועד המנהל של העמותה ומבחינתי זו הייתה סגירת מעגל מאוד יפה. היום הקהילה כבר מורכבת מחבר'ה נשואים עם ילדים שגרים יחד בבניין ברמב"ם. נורא כיף ללכת כולם ברגל לעיר העתיקה".

רצית לברוח מהעיר. מה משך אותך חזרה לבאר שבע?

"הקהילה נותנת תחליף לדברים שאין בעיר, יודעת לייצר פנאי ותרבות, לייצר חבר'ה. זה לא תמיד נמצא בעיר. זו גם הייתה הקדנציה הראשונה של רוביק. אני הכרתי אותו, הוא האדם הראשון שנתן לי מלגה מטעם העיר ללמוד בווינגייט כי המשפחה לא יכלה להרשות לעצמה. זה נתן לי מוטיבציה".

יכולת בקלות להתחבר לחבר'ה אחרים של השכונה?

"למזלי יש לי אמא מהממת, שמגיל צעיר הייתה אומרת לי שאני מנהיגה. אם הייתי רבה עם חברה, היא הייתה אומרת לי 'איך מנהיגה הייתה פותרת את הסיטואציה'? שאם אני לא מרוצה ממשהו אז אני לוקחת אחריות, לשנות, זה משהו שהיא חינכה אותי מגיל מאוד צעיר. אני זוכרת שאני וחברה שלי נקלענו למסיבת טראנס מטורפת, כולם היו מסוממים, ואנחנו היינו הסאחיות היחידות. ידענו שלא נעשה את זה, לא נעשה סמים. אולי פחדתי. תמיד ידעתי שאם אני רוצה להצליח, זה באחריות שלי. אז דאגתי ללמוד, לעבוד מגיל צעיר. הייתה לי תחושת אחריות מאוד גבוהה".

ואז סגרת מעגל מהילדה מהשכונה הלא טובה למנכ"לית.

"כשהפכתי למנכ"לית העמותה זה היה מאוד מרגש. לא רק בגלל הסיפור האישי, כי אני חושבת שהייתי מוכנה לניהול, הייתי מוכנה להיות מספר 1 ולקחת אחריות. בהתחלה הייתי בלחץ, אמרתי מאיפה אני יודעת לנהל עמותה, למרות שלמדתי תואר שני בניהול עמותות. נורא התרגשתי ואני חושבת שעטתי על התפקיד בכל כולי".

עוד לפני שמונתה למנכ"לית, אלכסנדרוב חזרה לשכונות הוותיקות וגילתה שכונה אחרת, באר שבע אחרת. "הגעתי וראיתי ד' אחרת. ברינגלבלום היה את המסעדה ההודית, את עשן הזמן, ואת קפה רינגלבלום. פתאום יש תאורה ברחוב. גם היום יש עדיין בשכונה אנשים שצריכים עזרה, דירות עמידר בתוך השכונה, המצב עדיין לא מזהיר, אבל השינוי הוא אדיר".

6 שנים כמנכ"לית העמותה. במה את הכי גאה?

"מבחינתי יש את הפנים ואת החוץ. בתוך הפנים ארגוני אני ממש גאה בצוות, הם שותפים שלי וחברים שלי. זו עמותה של קהילה, זה הפך את הארגון למאוד קהילתי. גם הבסיס התקציבי שהתחיל משלושה מיליון שקלים והיום עומד על 19 מיליון שקלים, זו גדילה שמשקפת הרבה פעילות, תקציב מאוד מאוזן, שליש פילנתרופיה, שליש מהמדינה ושליש הכנסות עצמיות. הכל נעשה בשיתופי פעולה עם גופים וארגונים. מהחוץ, זה שהפכנו להיות ארגון ארצי שעובד גם בחיפה ובעוד מקומות בארץ. היום אנחנו מלווים 45 קהילות בכל הארץ, עבדנו עם יותר מ-150 יזמים, פתחנו תחום חדש בעמותה. אבל מבחינה אישית שלי, כבלה, זה תחום התעסוקה בעמותה, שזה משהו שאני גאה בו מאוד".

"התעייפתי" | צילום: אשר בן דוד

למה החלטת לסיים את התפקיד?

"אם להיות כנה, אז אני מודה שהתעייפתי. מה שמעייף בעיקר זה החלק של גיוס המשאבים, לנהל. העשייה לא מעייפת אותי, אבל עולם העמותות הוא קשוח, אין המון תורמים. אין רגע מנוחה. אתה מגייס כסף עושה פרויקט מדהים, אבל אין רווח כלכלי שאתה אומר עשיתי אקזיט וניקח ונגלגל את הכסף הלאה. מעבר לזה, ארגון חזק נמדד כשההנהלה מתחלפת, שהוא לא תלוי באדם כזה או אחר. זה מאוד טוב לארגון. רציתי ש'ארץ עיר' יזכו במוטיבציה חדשה, במישהו שבא לטרוף את העולם".

עכשיו אלכנסדרוב מסתכלת אל עבר האתגר הבא שלה. היא נבחרה להיות הישראלית היחידה, שנבחרה להשתתף בתוכנית ההתמחות למנהיגים צעירים של קרן ברק אובמה. מבין 5,000 מועמדים לתוכנית, נבחרו בקפידה בידי נציגיו של נשיא ארה"ב לשעבר, 20 מנהיגים חברתיים מרחבי העולם להשתתף בתוכנית ההתמחות הגדולה והיא אחת מהם.

"אם מקודם דיברנו על אקזיט, אז התכנית הזו, יחד עם תכנית המנהיגות של קרן מנדל, זה האקזיט שלי. התכנית לוקחת  פעילים חברתיים ומי שעושה עבודה קהילתית. משקיעה בהם כי היא מאמינה שהם יעשו את הדבר הבא. בתכנית עובדים על בניית חזון, מנהיגות, דברים שלבד אין ל זמן, זה ממש לשבת על המרפסת ולתכנן את הצעדים שלי קדימה. אני יודעת שעירוניות מאוד מעניינת אותי, חשוב לי לראות איך עושים ערים טובות יותר", היא מספרת ומוסיפה: "בפועל יש 4 סמינרים בארצות הברית במשך שנתיים. מקבלים מנטור אישי, הרבה שיחות סקייפ, קריאה ולמידה. כל סמינר כזה הוא שבוע ושאר הזמן זה נטוורקינג, למידה. זה מאוד מרגש ואני מוקירת תודה על התכניות האלה. מצד שני, כשאני רואה אירועים של הרשת, של מתנ"ס פאני קפלן או את הצעירים בתחום התעסוקה, זה מרגש אותי פי כמה וכמה".

 יבוא היום שתעזבי שוב את באר שבע?

"אני לגמרי בבאר שבע. קנינו פה בית. אבל אני מודה שיש לי פילגש, קוראים לה רמת יוחנן שזה הקיבוץ של בן הזוג שלי. 3 ימים בחודש אנחנו שם. אני לא יודעת אם יבוא יום ונחליט שאנחנו צריכים לנסות את החלום של קיבוץ. אני לא פוסלת. יש לי גם שאיפות פוליטיות בהקשר של באר שבע. אם רוצים להשפיע, עם כמה שזה קשה וזה עולם אחר, בפוליטיקה מקבלים את ההחלטות הגדולות".