אומרים שהזמן עושה את שלו, ואומרים נכון, "אבל בפועל, הזמן לא עוצר". כך אומר לעיתון "שבע" אריה גולדמכר מבאר שבע, אביו של החייל רב סמל נדב גולדמכר ז"ל מחיל התותחנים, שנהרג לפני כ-5 שנים במהלך מבצע "צוק איתן".

בשיחה שקיימנו בין היתר עם גולדמכר ורעייתו שוש, שנתיים לאחר המבצע, סיפרו הוריו של החייל המנוח על בנם והאירוע בו מצא את מותו: רב סמל גולדמכר נהרג במהלך תקרית חדירה של מחבלי ה"חמאס" ממנהרה תת קרקעית בסמוך לקיבוץ ניר עם ולשדרות, כאשר כ-10 מחבלים, לבושים במדי צה"ל תקניים, ואפילו במצנפות להסוואה, זוהו בידי תצפיות הצבא, עם אור ראשון, אך עקב מראם הישראלי, הוחלט שלא לירות בהם, אלא לוודא שהם אינם חיילי צה"ל. כשכוחות הצבא שהיו במקום (צוערים מבה"ד 1) התקרבו לעברם, פתחו המחבלים באש תופת, שהרגה 4 מהחיילים: גולדמכר, מפקד גדוד "גפן" סגן אלוף דולב קידר ז"ל ממודיעין, סגן משנה יובל הימן מאפרת ורב סמל בכיר בייניסיאן קסהון ז"ל מנתיבות.

עבור אריה ושוש, הפועלים מאז ללא לאות להנצחת בנם המנוח בכל דרך אפשרית (כולל במצפה שעל גדות נחל באר שבע שנחנך לפני כ-3 שנים גם לזכר החייל הבודד מקס שטיינברג ז"ל בסיועה של העירייה ובגלעד בבית הספר "מבואות הנגב" בו סיים נדב את חוק לימודיו), ממשיך הבן המנוח להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה.

ומה השתנה מאז? לא יותר מדיי, מתברר. נדב ממשיך להיות נוכח נפקד בבית המשפחה, "הבן הגדול התחתן, ויש לי נכדה ממנו. הבן הקטן גם עזב את הבית, לומד ועוזב בן 25, והבת הקטנה בת 13 היא בבית".

"אינטואיציה של אימא"

ביולי 2016, סיפר אריה ל"שבע" על נסיבות לידתו ופטירתו הבלתי שגרתיות של בנו המנוח: "נדב נולד במלחמת המפרץ הראשונה, ב-27 בינואר 1991, בין האזעקות, והוא גם נהרג בזמן האזעקות; במלים אחרות, נדב נולד במלחמה ונהרג במלחמה". לצו 8 הוא יצא אחרי משמרת לילה במפעל "רותם אמפרט", בו הועסק נדב כבן עובד (אריה עובד במפעל הכימי). שוש נזכרה: "כולנו נסענו באותו שבוע לאילת, כדי להירגע קצת מכל האזעקות, ונדב סירב לבוא איתנו; הוא התעקש להישאר כאן עם אחיו, למקרה שאולי יקראו לו למילואים. וכשזה קרה, הוא התקשר אלינו, ונשמע נסער ומרוגש, וחיפש דברים לצורך המילואים".

גם שם גולדמכר מונצח. אריה ליד קיר הזיכרון בבה"ד 1 | צילום: באדיבות אריה גולדמכר

אריה: "קנינו לו רכב 'אלטו' (מדגם "סוזוקי"), וכשהוא נסע להתגייס, נדב החנה את הרכב בשכונת רמות, ושלח לאימא שלו את הכתובת לאיסוף האוטו. אחר כך, הוא התקשר אליי, והסביר לי ביתר פירוט מאיפה אפשר לקחת את הרכב. אמרתי לו שאף אחד לא צריך את האוטו שלו, כי לי ולשוש יש כלי רכב משלנו, אבל נדב אמר שצריך לאסוף את הרכב שלו, כאילו ידע שלא יחזור ויעשה את זה בעצמו. באותו לילה של ה-20 ביולי (2014), הוא התקשר אליי ולשוש בנפרד, והודיע שהוא הולך באותו לילה להחליף את נהג המג"ד של גדוד 'גפן'. אמרתי לו שזה חלק מצה"ל, ואין מה לעשות. נדב היה נרגש, לקראת משהו משמעותי, ועוד עם המג"ד. בבוקר, אחרי שסיימה משמרת לילה בעבודה, שוש (שהייתה מאוד קשורה לנדב, וכל יום התכתבה איתו כמה פעמים), שלחה לו הודעת 'ווטס-אפ'…

והוא המשיך: "בהודעה נכתב: 'בוקר טוב. מה שלומך'? ההודעה התקבלה, אבל נדב לא ראה אותה, כי בדיעבד התברר, לפי הדוח שקיבלנו, ש-3 דקות אחר משלוח ההודעה הוא כבר נהרג, כלומר ההודעה אליו יצאה כשהוא היה כבר בזמן האירוע; הייתה פה אינטואיציה של אימא. בכל אופן, כחצי שעה לאחר העברת ההודעה שוש הגיעה הביתה, הדליקה טלוויזיה בגלל המצב, וראתה שהיה אירוע בצפון הרצועה, ושיש בו נפגעים. למדנו קודם, ש'נפגעים' משמעותו 'הרוגים', ושוש ניסתה להתקשר לנדב. הטלפון היה מנותק. היא חזרה והתקשרה אליו כמה פעמים, וזה לא השתנה. התקשרנו לבתי החולים 'סורוקה' ו'ברזילי' ולחברים המקורבים לצבא, אבל לא מצאנו תשובות מה קורה עם נדב, עד שהשגנו את הטלפון של המ"פ עופר טאיטו. המ"פ ממש נחנק בקולו כששמע את שוש, ואמר לה שהוא לא יכול לדבר, כי הוא באמצע אירוע".

"החלטתי שנדב יהיה איתי". הקעקוע על זרועו של אריה | צילום: באדיבות אריה גולדמכר

שוש: "הקול שלו נשמע מופתע (בהספד על נדב הוא אמר, שהתקשרתי אליו בדיוק בזמן שהוא זיהה אותו, ותהה מה הסיכוי שדבר כזה יקרה? שדווקא אימא של חייל, שעכשיו נהרג, מתוך 500 חיילים שתחת פיקודו, תתקשר ברגע שבו הוא מזהה אותו כחלל…). השיחה עם המ"פ הלחיצה אותי, והתחלתי לבכות בטלפון. אגב, זו הייתה השיחה הראשונה, שהייתה לי עד אז, עם טאיטו, וביקשתי ממנו רק שיגיד שהכל בסדר. הוא כמובן לא היה יכול לומר זאת, ולתת את הפרטים של מה שקרה. המשפט שלו, שהוא לא יכול לדבר, כי הוא באמצע אירוע, לא הפסיק להדהד לי בראש. ואז, ב-11:30 הגיעו 3 קצינים מ'קצין העיר'. צרחתי לבן שלי, שלא יכניס אותם הביתה (אריה היה בעבודה). הם לא היו צריכים לדבר; מספיק היה שראיתי אותם, חיילים במדים, כשהצצתי דרך החלון. זה היה ממש כמו שמתואר בסרטים; כשהם דפקו בדלת, התחלתי לצרוח, ונכנסתי להיסטריה, כי עד אותו רגע, ניסיתי לשכנע את עצמי, שלי זה לא יקרה, ושהכל בסדר עם נדב".

אריה: "כל הבוקר, הייתי בקשר עם שוש והבן, ובסוף הוא אמר לי שמה שחששנו ממנו, 'זה מה שיש', וש'הם פה'. מיד, 'טסתי' לבית, ותוך חצי שעה הוא היה מלא במנהלים מהעבודה ובחברים, וישר הקימו פה אוהל (אבלים)".

"נושמים, לא חיים"

שנתיים לאחר מותו של נדב, אמרה שוש ל"שבע": "אנחנו נושמים, אך לא חיים". וזה מסתבר לפי אריה, עדיין לא השתנה: "ביומיום הקושי כל הזמן קיים; אשתי אומרת שאנחנו נושמים, אנחנו לא חיים. זה לא נהיה יותר קל".

ההרצאות של האב בפני קהלים שונים על בנו המנוח והאירוע בו נפל מקלות במעט את הכאב, כפי שסיפר בזמנו ל"שבע": "אני עובר בכל הארץ, עם מצגת של שעה על האירוע שבו נדב נהרג, והיה אחד האירועים המשמעותיים ביותר שהיו במבצע 'צוק איתן'. 4 הנופלים בו קיבלו צל"ש, כי בגופם הם עצרו 60 מחבלים, שרצו להיכנס לשדרות, ולעשות טבח. בזמן המלחמה, מערכת הביטחון אמרה שהמנהרה ממנה יצאו המחבלים הייתה קרובה לקיבוץ ניר עם, אבל האמת היא שהמנהרה הייתה יותר קרובה לשדרות. פשוט, לא רצו שפרסום של זה יביא לנטישת העיר הגדולה, דבר שיפגע מאוד במורל הלאומי. זה קשה לספר בהרצאות שלי על האירוע, אבל אני מרגיש צורך לעשות את זה, כדי שאנשים יידעו שנדב התנדב לאירוע, ואהב את המדינה, ואני מדבר גם על הערכים שלו".

השבוע ציין אריה, ש"אנחנו הולכים עם ההרצאות, ויש סופסוף הנצחה לנדב בבה"ד 1; עשו בספריה של הבסיס קיר גדול של כל הנופלים של בה"ד 1, ונדב גם הונצח שם. גם ב'בית התותחן' שבזיכרון יעקב יש הנצחה שלו. נדב כל הזמן איתנו, ואנחנו עושים הכל שיזכרו אותו, גם פעולות במצפור של נחל באר שבע. מגיעים הרבה תלמידים וחיילים, ואני מספר להם על נדב. באזור יום הזיכרון (לחללי צה"ל) יש המון הרצאות, אבל גם במשך השנה, לפי ביקוש; פרסמתי על כך ב'פייסבוק' וב'אינסטגרם, ומפה לאוזן מגיעים".

אלא שמשהו בגופו של אריה השתנה ב-3 השנים שחלפו משיחתנו האחרונה בעניין בנו המנוח: "לפני שנה, עשיתי על היד קעקוע של נדב עם הפנים שלו. הרגשתי שאני צריך אותו איתי. לזכור את הפנים היפות והחיוך שלו, כי התווים מיטשטשים, וכשיש לך את הפנים שלו מולך בקעקוע אתה רואה אותו כל הזמן. אז, החלטתי שנדב יהיה איתי".

"הקושי כל הזמן קיים". נדב ז"ל | צילום: באדיבות אריה גולדמכר

בעתיד הנראה לעין, יש למשפחת גולדמכר עוד תוכנית הנצחה משמעותית לבנם המנוח: "אנחנו בונים אנדרטה בשדרות, בגבעה הצופה למקום האירוע לזכר 4 הנופלים. אני מקווה שעד סוף השנה היא תהיה פחות או יותר מוכנה. זה מצפה כללי לכיוון עזה, גבעת עיתונאים, ואנחנו 'מתלבשים' עליה להקים אנדרטה לזכר 4 הנופלים באירוע מנהרת ניר עם".

מה אתה מרגיש לנוכח התחדשות סבבי הטילים מרצועת עזה בשנים שאחרי "צוק איתן", כשנדב נהרג גם כדי שזה לא יקרה יותר?

"אני לא מתעסק בנושא הפוליטי, זה לא מעניין אותי. אני מסכים איתך, אבל מעדיף לא להיכנס לנושא הפוליטי"…

לפני 3 שנים, סיפר האב השכול לעיתון "שבע" על מה שנראה לכל הפחות כצירוף מקדים נדיר עד מדהים, בנוגע לנפילת בנו: "נדב נולד ב-27.1 (1991), ונפטר ב-21.7 (2014), אותן ספרות (2, 7, 1). סכום הספרות של כל תאריך (חודש ויום) הוא 28 (27 + 1, ו-21 + 7), וביחד 56, שזו בדיוק הגימטרייה של השם 'נדב'"…

ולסיום, הנה המסר שיש לאריה להעביר לבני משפחה שאיבדו את קרוביהם בנסיבות ביטחוניות: "כל אחד מתמודד בצורה אחרת, גם אצלנו בתוך המשפחה. אשתי קשה לה לדבר על זה, ואני יותר מנסה להנציח את נדב עם כל הקושי; כל אחד והדרך שלו. ולנחם אחרים ולהגיד איך להתמודד, זה בלתי אפשרי".