לפני כחודש, עצב גדול ירד על באר שבע, כשליאם רחל ביטון בת ה-13, נהרגה, לאחר שרכב חולף פגע בה ברחוב יהודה הלוי בעיר, ליד בית הספר שבו למדה.

ביטון ז"ל, שהייתה אמורה להיות בת 14 בעוד כחודשיים, נפצעה אנושות עם פגיעה רב מערכתית, ואושפזה בבית החולים "סורוקה" במחלקת טיפול נמרץ ילדים. כעבור מספר בדיקות מקיפות, הרופאים קבעו "מוות מוחי", ושלושה ימים לאחר מכן היא נפטרה. היא נטמנה בבית העלמין הישן בבאר שבע, כאשר מאות אנשים ליוו אותה בדרכה האחרונה, ומאות הגיעו לנחם את המשפחה בבית האבלים, כולל ראש העירייה רוביק דנילוביץ'. כעת, אימה של ליאם, שרית, משחזרת בראיון בלעדי ומצמרר ל"שבע", את כל מה שעבר עליה.

רוביק דנילוביץ' מנחם את האם. "כל מה שקורה מסביב מחזק אותי" | צילום: אריאל גולד

"היה לי מאוד קשה. לא האמנתי כשראיתי את הקבר של ליאם", היא מספרת. "ליאם הייתה ילדה חייכנית, חברותית עם אהבת חינם, וככה כולם זוכרים אותה. היא הקרינה אור לכל מקום שהלכה. היא הייתה ילדה מדהימה ומבריקה, שהביאה לי גאווה לבית. היא הייתה תלמידה מצטיינת וחכמה מאוד בלימודים. כל הציונים שלה היו 100, בכל הכיתות שהיא למדה בהן". שרית מוסיפה כי ליאם ז"ל תמיד חלמה להיות עורכת דין ורופאה; "ליאם תמיד שאפה הכי גבוה שאפשר. היא רצתה גם להתנדב למד"א, כי אחיינים שלה היו מתנדבים שם".

שרית נזכרת באותה שבת, בה יצאה ליאם מביתה ולא חזרה: "ליאם יצאה מהבית ביחד איתי, לאחיות שלי. לאחר מכן, בשעות אחר הצהריים, היא הלכה לחברה שלה. התקשרתי לליאם בשעה 18:30 ושאלתי אותה מתי היא חוזרת, היא אמרה לי 'עוד מעט'. אחרי זה התקשרתי אליה עוד כמה פעמים, כי נהיה ממש מלחיץ בגלל האזעקות שהיו וראיתי בטלוויזיה שהתחילו להחמיר".

ליאם רחל ביטון ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

בשעה 19:30 התקיימה השיחה האחרונה. "היא ענתה לי ושאלתי אותה 'מה קורה'? היא אמרה, 'עוד 2 דקות אני באה, אל תנתקי, אני קרובה לבית'. אז פתאום התנתקה השיחה, ואפילו לא חשבתי לחזור אליה, כי חשבתי שהיא ניתקה לי. אפילו לא כעסתי. אחרי 10 דקות שליאם לא חזרה הביתה, התחלתי לדאוג. ביקשתי מהבן שלי שיתקשר לליאם שוב כי 'החוצפנית הזאת ניתקה לי את הטלפון'. ואז הוא התקשר, וענה לו הפרמדיק. הבנתי שקרה משהו. הפרמדיק אמר שליאם 'עברה תאונה ושלקחו אותה לבית חולים, משהו קטן'. מיד טסנו כולנו לבית החולים, ולא זזנו ממיטתה במשך שלושה ימים. כולם התפללו למענה".

שרית מספרת כי לרוב, ליאם לא הייתה חוזרת לבד לביתה, אלא שבאותה שבת התעקשה לחזור לבדה: "אימא של החברה שליאם הייתה אצלה לפני התאונה, רצתה ללוות אותה לבית, אבל ליאם סירבה. זה לא היה אופייני לה, כי היא פחדה לחצות לבד את תיכון אמי"ת. היא אמרה לה שלא צריך ושהיא תדבר איתי בטלפון, שהכל בסדר ושהיא לא מפחדת. אבל היא הייתה פחדנית".

שרית מספרת כי היום, בדיעבד, היו יותר מדי סימנים שהיוו מעין תמרור אזהרה, שמשהו לא טוב עתיד לקרות. "היו יותר מדי סימנים, אבל לא התייחסתי", היא אומרת. "מי בכלל מתייחס וחושב על דברים כאלה? אמרו לי, למה לא לקחתי אותה לרב. גם במשך כל אותה השבת אני הרגשתי לא טוב. הרגשתי חולשה בכל הגוף. הייתה לי תחושה מוזרה ולא ידעתי מה זה. רציתי שליאם תבוא כבר, כדי שאני אעלה לישון".

"היו יותר מדי סימנים" | צילום: יניב סול

"אני חשבתי שליאם מדמיינת"

האם מספרת על צירוף של מקרים וסימנים שהתרחשו לפני התאונה, ושהיום מקבלים משמעות אחרת ומצמררת. "היה מקרה שליאם התלבשה והלכה לבית הספר עם בגדים שחורים וצילמה את עצמה. היא שלחה את התמונה לחברה שלה בווצאפ, וכתבה לה 'כאילו אני הולכת ללוויה'. יומיים לפני התאונה, ליאם התלוננה פתאום על כאבי ראש עזים. והיו עוד סימנים".

איזה עוד סימנים?
"ליאם דמיינה שרוח רודפת אחריה, ושיש רוח בבית. היא סיפרה לי שהרגישה את הרוח בתוך האוזן שלה. היא גם ביקשה להצטלם סלפי במקום התאונה ממש כמה חודשים לפני שהתאונה קרתה. ואז הגרוש שלי, אמר לה שהוא יצלם אותה. שבוע לפני התאונה, ליאם ביקשה מהחברות שלה להתנתק מהאינסטגרם האישי שלה. יום לפני התאונה היא גם החליפה את הקוד בנייד שלה".

ליאם בצילום במקום התאונה | צילום: באדיבות המשפחה

והצלחתם לפרוץ את הנייד?
"למזלנו הצלחנו להוציא את כל התמונות משם, וביקשנו מטכנאי מיוחד לנסות לפתוח ולפרוץ את הנייד. בגלל שליאם עשתה את כל הסימנים האלו, ביקשתי שלא יקראו את כל ההתכתבויות שלה. אפילו אני לא רוצה לקרוא. אני לא רוצה לדעת, כי זה אישי שלה. המצפון שלי לא נותן לי לחטט לה בהודעות האישיות שלה, כמו שלא חיטטתי לה אף פעם. היום זה נשמע משמעותי, אבל בדיעבד מי חשב על הגרוע מכל. זה נשמע לא אמיתי. אני חשבתי שליאם מדמיינת. היא ביקשה ממני יום לפני התאונה, שנחליף את המזוזות בבית. כשליאם נפטרה, החלפתי את כל המזוזות, וכשבדקו את המזוזות הישנות הן היו תקינות".

איך היא הייתה בתקופה שלפני התאונה?
"בתקופה שלפני התאונה, ליאם הייתה בחרדה והיסטריה מכל דבר. היא הייתה מפחדת לישון לבד בחדר שלה, והייתה באה אליי לסלון. היא הרגישה שמשהו רודף אחריה ומציק לה".

היא שיתפה אותך?

"אלוהים נתן ואלוהים לקח" | צילום: אריאל גולד

"היה לה חלום מפחיד, שרוח רודפת אחריה. היא סיפרה לי שבחלום רודפים אחריה, עם כלבים מסוג פיטבול, והיא רצה ממקום למקום ומשכונה לשכונה בבאר שבע, כי רוצים להרוג אותה. כל דבר, אפילו כאב ברגל, היא הייתה אומרת לי 'אימא מתים מזה'? או 'אימא אפשר למות מזה'? היא ביקשה שאקח אותה לקופת חולים או לבית חולים. ביום של המימונה, ליאם ביקשה ממני להתלבש יפה, לקנות לה בגדים ולהיות יפה. אף פעם היא לא אמרה לי 'בא לי להיות יפה'. הלכתי לחנות וקניתי לה את הבגדים שהיא ביקשה. זה היה שבוע לפני התאונה. כשליאם הייתה מתקשרת אליי, על הצג היה מופיע "נסיכה שלי", ככה קראתי לה".

יש סרטון שמתעד את התאונה?

"יש סרטון שצולם במצלמות של בית הספר אמי"ת, והוא נמצא אצל המשטרה. המשפחה שלי ראתה את הסרטון, ושם רואים שהנהג העיף את ליאם מעבר למעקה של הצד השני של הכביש. לדעתי הוא נסע במהירות מופרזת. במידה והנהג היה נוסע לאט, אז הוא היה דורס אותה ונותן לה מכה. זה לא הגיוני שהוא העיף אותה באוויר. אני מעדיפה שלא לראות את הסרטון הזה".

היה לך קשר עם הנהג הפוגע?

"לא היה לי קשר עם הנהג, ואני גם לא רוצה שהוא יבוא אליי. אני לא כועסת עליו. אני לא יודעת אם הוא אשם. כרגע אני לא כועסת על אף אחד. ואני שמחה שאני לא כועסת על אף אחד. אם הייתי נכנסת לזה, הייתי בן אדם ממורמר וסובל ולא הייתי מצליחה לצאת מזה. כרגע מבחינתי הנהג לא אשם, עד שיסתיים המשפט".

אפשר בכלל להבין למה זה קרה?

"אלוהים נתן ואלוהים לקח. אני לא שואלת את עצמי למה. למה נתתי לה ללכת לחברה שלה, ולמה לא שלחתי את הבן שלי שיביא אותה. הכל זה מה שהקב"ה מחליט. ככה אני רואה את זה".

הראיון המלא בגיליון סוף השבוע של עיתון "שבע"