מגזין

הבית של מנחם – סיפורה של פיתה

מגזין6 ביוני 2019    7 דקות
0

חג השבועות, או בשמו האחר חג הביכורים, מבשר על התחדשות. לקראת החג, עיתון "שבע", החליט דווקא לחזור אחורה בזמן, אל דור המייסדים, אלה שהביאו עימם את ההתחדשות, אלה שהיו מהראשונים להרים את כלכלת הנגב ועם השנים הפכו למותג המזוהה עם באר שבע. ומה יותר ראשוני, ממאפיית הראשונים?!

הבית של מנחם – סיפורה של פיתה
מנחם לייבוביץ' היום. בתמונה מאחורה - בגיל 12 | צילום: יניב סול

"סלינו על כתפינו, מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים", שרים בחג. זה בדיוק מה שעשה מנחם לייבוביץ', לפני כ-44 שנים, כשהביא את הפיתה המפורסמת שלו, מתל אביב לבירת הנגב.

הילד מיפו שעבד מגיל 12 במאפייה משפחתית, למד את רזי המקצוע ועם השנים הביא את הבשורה לבאר שבע. ממאפייה קטנה ברחוב סמילנסקי – פינת טרומפלדור, משמונה עובדים ב-1975 לכמאה עובדים היום ועסק משפחתי מוכר ברחבי הארץ, מנחם לייבוביץ' עשה היסטוריה.

הילד מיפו שהביא את הבשורה לבאר שבע מנחם (מימין) | צילום: באדיבות המשפחה

בגיל 75, לייבוביץ' עדיין נוהג להגיע כל בוקר למאפייה בעיר העתיקה בבאר שבע. "בשבע וחצי, כמו שעון", כפי שהוא ובניו מתארים, הוא מגיע למאפייה, נמצא שם עד הצהריים, הולך לנוח מעט וחוזר שוב, בחמש אחר הצהריים. הוא נמצא שם עד שעות הערב המאוחרות, למרות שאת העסק מנהלים בפועל שני בניו, משה (צ'יקו) ואריק. זה הבית של מנחם, מחוץ לבית.

"אם אני לא אבוא לפה יום אחד, אני אהיה חולה", הוא מספר. "זה הכיף שלי, לבוא ולהסתכל שהכל טוב, אני נהנה מזה".

מנחם הוא שותף בעסק המשפחתי, אבל ילדיו מנהלים אותו ולמרות שהמילה האחרונה בכל מה שקשור בעסקים היא שלהם, גם הם יודעים שאת "מה שהוא שכח, אנחנו בחיים לא נלמד". בכל זאת, לפיתה של מאפיית הראשונים יש היסטוריה לא קטנה.

השדרה הניהולית של מאפיית הראשונים. מנחם ובניו | צילום: באדיבות המשפחה

"התחלתי לעבוד במאפיות של הפיתות בגיל 12, בכרם התימנים", מספר מנחם. "עבדנו שם 12 שעות, שבעה ימים בשבוע. היינו מרוויחים לפי שק – 20 שקים ביום, שזה 20 אלף פיתות. היינו מסיימים את העבודה, הולכים הביתה וקמים יום למחרת ב-4 בבוקר". מנחם נזכר בימי גשם, בחורף, "שיטפון עד הברכיים בשדרות ירושלים". בימים בהם היו לוקחים את האופניים והולכים ברגל עד שעוברים את כל המים, "היום זה נווה צדק" הוא ממשיך.

שנים שהוא ואביו עבדו כך. "היינו עובדים בידיים", הוא מספר. "לאחר מכן, לאחר הצבא, הביאו מכונות מגרמניה והייתי לש כל יום 120 אלף פיתות ליום. זאת הייתה מאפייה מכנית וזאת הפעם הראשונה שהייתה מאפייה כזאת בארץ. בשנות ה-70 היינו מביאים פיתות מתל אביב לבאר שבע". הוא מספר ונזכר איך בשנת 1975 הוחלט להקים מאפייה בבירת הנגב, פשוט כי לא הייתה פה כזאת.

"הייתי עובד אז אצל השותף שלי, הוא היה הבוס הגדול של המאפייה. הוא אמר לי אני רוצה לקחת אותך לבאר שבע, נפתח מאפייה. אמרתי לו שאין בעיה, בתנאי שאני נכנס כשותף".

"מהיום הראשון ידעתי שאצליח"

"אבא ואמא העתיקו את כל החיים שלהם, את המשפחה ועברו לבאר שבע", מספר צ'יקו. "זה לא היה פשוט, אבל זו הייתה הזדמנות עסקית בשבילו לפרוץ", לדבריו.

"מהיום הראשון ידעתי שאני אצליח, כי את ההתחלה כבר היה לי", מספר מנחם. "רק 'אגד' היו לוקחים בהתחלה 7 או 8 אלף פיתות ביום. הייתה להם מסעדה משלהם והייתי מביא להם מתל אביב לפני כן. פתאום היה להם הכל קרוב".

מאפיית הראשונים היום | צילום: יניב סול

מנחם עבד קשה לשכנע את האנשים לנסות את הפיתה שלו, "לשכנע את הקליינטים, שזו פיתה מיוחדת. הייתי היחידי בבאר שבע", מספר האב. "עבדנו בעצמאות ובצאת פסח, אנשים היו מגיעים והתור היה עד לרחוב קק"ל. נסענו עד דימונה ואני חושב שבדימונה, עד היום אוכלים סטייקים בלחמנייה", צוחק מנחם.

"היום אנשים יודעים מי אלה מאפיית הראשונים. לאט לאט גם הילדים נכנסו. יש לי ארבעה ילדים, שלושה עובדים בעסק והבת היא עורכת הדין של החברה. אריק וצ'יקו מנהלים את העסק ועכשיו גם הנכדים עושים את צעדיהם הראשונים במפעל החיים המשפחתי".

 

צ'יקו מצידו מודה שקשה לשמור על אותו מוסר העבודה של אביו. "היום זה שונה. כל בוקר, אני אריק ואבא נפגשים פה, מדברים על העבודה. מתכננים את היום, אבל אנחנו בחיים לא נהיה אנשי עבודה כמוהו", הוא קובע.

אז מה כל כך מיוחד בפיתה שלכם?

מנחם: "הפיתה שלי, אין דבר כזה בארץ. עד היום, הרוב לא עובדים עם מלח ואני עבדתי עם מלח כפול. מלח סוגר את הבצק. אצלי, כשהיית אוכל פיתה, לא היית צריך כלום, היא פשוט הייתה טעימה".

צ'יקו: "אבא שלי מומחה לפיתות".

גם שמעון פרס ז"ל שמע על הפיתה המפורסמת של מנחם | צילום: באדיבות המשפחה

איך חשבתם על השם?

"הייתה עוד מאפייה שהייתה צריכה להיפתח בבאר שבע והיה לנו הסכם ג'נטלמני שמי שיפתח ראשון, השני לא יפתח. היה לנו כבר ציוד מוכן ופתחנו ראשונים – לכן השם מאפיית הראשונים. לא היו מאפיות בבאר שבע. היינו הראשונים והיחידים".

קורה לכם לפעמים שאתם אומרים לאבא 'אתה מיושן', שכבר לא עושים דברים בצורה מסוימת?

"כן, אנחנו אומרים לו את זה, אבל שוב, מה שהוא שכח, אנחנו בחיים לא נלמד".

אומרים שלא מערבבים משפחה ועסקים, איך זה עובד אצלכם?

מנחם: "הדברים בינינו זורמים. אם אני אומר להם משהו, הם עושים. והם מתייעצים איתי".

צ'יקו: "אמונה. האהבה שאבא נתן לנו, אנחנו מחזירים לו בעיניים עצומות. יש בינינו המון כבוד, ככה חונכנו".

ואין בעיה עם זה שהמילה האחרונה היא של הבנים?

מנחם: "אני מקבל את זה בכיף".

צ'יקו: "כמובן שמה שאבא אומר, הוא תמיד צודק. עשינו גם כמה החלטות לא טובות, אבל בעסק לא הכל מושלם. יש גם דברים שהוא אמר 'אל תעשו' ועשינו ובסוף היה טוב".

אז, עד מתי מנחם?

"עד מתי שאני לא אוכל לעמוד על הרגליים. למרות שאם צריך להגיע עם כיסא גלגלים לעסק, שלא נגיע לזה, אני אגיע גם עם כסא גלגלים".

נהנה. מנחם לייבוביץ' | צילום: באדיבות המשפחה

עם 9 סניפים, שבעה מהם בבאר שבע, ועוד שניים בקריית גת ובדימונה, כן איפה שאוכלים עדיין סטייקים בלחמנייה, גם היום, בגיל 75, אותו ילד בן 12 מהמאפייה המשפחתית בתל אביב, עדיין נהנה מהמתנה שהביא לבאר שבעים. והם נהנים ממנה.

"הכיף של אבא, זה צאת פסח", מספר צ'יקו. "זה יום העצמאות שלו". לדבריו, מנחם אוהב לראות את האנשים באים, לעמוד בכניסה, לדבר איתם ולחייך. הוא מזמין את הלקוחות, האנשים שלו, לבית שלו –  מאפיית הראשונים. זה גם מה שגורם לו להגיע כל בוקר. אין על החיוך של אבא בצאת פסח", אומר צ'יקו ומחייך בעצמו. "הוא חי בשביל הפעם הזו בשנה, אחרי שבוע שהוא לא עבד. זה הכיף שלו אומר צ'יקו.

 

"בכל יום שישי, אמא שלי שולחת מגש, עם קציצות וחצילים יושבים פה חבר'ה, 20 איש בחדר הקטן הזה. חבר'ה שלי, של אריק, של אבא. זה הפרלמנט של מנחם. זה הכיף של אבא, הוא אוהב לארח".

כתבות נוספות במגזין

0

בנעלי בית | עדיין מתרגשת מנוכחות בעלה

טלי חדד, מנכ"לית מפעל "חסין אש" בבאר שבע

מגזין20 באוגוסט 2019    2 דקות
0

57 פקחים לאכיפת עבירות אופניים חשמליים בבאר...

בעירייה טרם החלו לאכוף את התקנות החדשות לרוכבי אופניים חשמליים וקורקינטים

מגזין18 באוגוסט 2019    2 דקות

כתיבת תגובה