יגאל בשן, מהזמרים האוהבים ביותר במדינת ישראל, שם קץ לחייו לפני כשבוע. קרובי משפחתו סיפרו כי השנים האחרונות כללו גם ניסיונות התאבדות קודמים, והוא סבל מדיכאון ובקושי יצא מהבית.

יגאל בשן ממש לא לבד. על פי גורמי מקצוע, כ-20 אחוזים מאזרחי מדינת ישראל סובלים מדיכאון (כ-1.8 מיליון איש).

אם ניכנס לרזולוציה של העיר באר שבע, אנחנו מדברים על יותר מ-40 אלף מתושבי העיר שסובלים מדיכאון. למעשה, מבחינה סטטיסטית – כל באר שבעי חמישי שאתם מכירים, בין אם זה חבר שלכם, קרוב משפחה או עמית לעבודה, סובל מדיכאון ברמה כזו או אחרת. מרביתם לא מספרים לכם את זה, ורק חלקם מוכנים לקבל טיפול מקצועי כדי להתמודד עם הבעיה.

סבל איום ונורא

"דיכאון זה אחד ממצבי הסבל הכי קשים שיש לבני אדם. זה כאב נפשי שיש הטוענים שמבחינת כאב פיזי, משתווה להתקף לב", כך אומר השבוע ד"ר רוברטו אומנסקי, פסיכיאטר בעל שם עולמי, שטיפל לאורך השנים במקרים רבים במסגרת תפקידו בבית החולים הפסיכיאטרי בעיר. אומנסקי מוסיף: "דיכאון זו מחלה מאוד שכיחה בעולם והיא לא בהכרח קשורה לנסיבות חיים. הבנאדם מתחיל להתדרדר ועם הזמן דועך. הוא מתחיל להרגיש שהוא לא שווה כלום. יש לו פתאום רגשות אשם. הוא מתקשה לתפקד קוגניטיבית, הוא לא מרוכז ונוטה לשכוח דברים. הוא לא אוכל טוב ולא ישן טוב. עם הזמן הוא מאבד משקל ונראה חיוור. הוא מאבד את מצב הרוח ושום דבר כבר לא מצחיק אותו. זה מצב דיכאוני וזה סבל איום ונורא. ישנם מקרים של דיכאון שבא כתוצאה ממשהו שלילי שקרה פתאום בחיים. במקביל, ישנם מקרים של דיכאון גם כשאין טריגר, וזה הדיכאון הכי קשה. הדיכאון הזה יכול להגיע עד למצב של התאבדות. לדוגמא במקרה של יגאל בשן. הוא היה בדיכאון המון שנים והחליט לגמור עם זה".

האם ישנם אנשים שמודעים לכך שהם סובלים מדיכאון אבל מדחיקים את הבעיה?

"לגמרי. הם לא מוכנים לקבל טיפול מקצועי, כדי שחלילה לא יגידו עליהם שהם משוגעים. הבנאדם לוקח "רסקיו" וממשיך להתדרדר עד שזה עלול להגיע למצב סבוך שקשה מאוד לפתור, או שחלילה אותו אדם אפילו פוגע בעצמו. צריך לקחת בחשבון שהטיפול בדיכאון לוקח זמן, וככל שמטפלים בעניין יותר מוקדם, כך הסיכוי להתגבר על הדיכאון יותר גבוה".

ד"ר אומנסקי: "המצאתי משהו שלא היה בארץ, אישפוז בית" | צילום: "שבע"

איך מזהים צורך בטיפול נפשי?

"עד היום אנשים מפחדים לספר שהם סובלים מבעיות נפשיות. למרות שבשנים האחרונות יש יותר פתיחות בנושא, עדיין אנשים מאוד מתביישים. בעיקר גברים, כי זה פוגע להם באגו. נשים יותר פתוחות לקבל סיוע נפשי. המון פעמים האישה היא זו שלוחצת על הגבר לקבל טיפול והיא מתקשרת לקבוע לו תור. הסבל הנפשי, הוא סבל מאוד קשה. אם מתחילים בדירוג של הפרעות ומחלות, אז ההפרעה הכי 'קלה', זה הפרעות חרדה. כשאני מתכוון להפרעה קלה, זה אומר שבדרך כלל לא צריך אישפוז. אבל הסבל הוא נוראי. במהלך התקפי חרדה הבנאדם סובל ומרגיש שהוא משתגע ושיש לו התקף לב. ואז הוא מגיע למיון, עושים לו צילומים ובדיקות ואומרים לו שאין לו כלום. זה לא שאין לו כלום, יש לו התקף חרדה. עד שהוא מגיע אליי לטיפול, זה יכול לקחת שנה של סדרת בדיקות שבהם הוא עובר גיהנום. ואז, הוא מגיע ובאבחנה של שתי דקות אפשר לזהות את העניין, להעניק לו טיפול ולפתור את הבעיה. בתחום של הפרעות חרדה, יש ספקטרום מאוד גדול. אני מדבר על התקפי חרדה שמתרחשים גם מבלי שיש איזשהו טריגר, כמו אזעקה או משהו פתאומי שקרה. יום בהיר אחד פתאום יש דופק מהיר, אתה מזיע ועומד להתעלף ואין לך מושג מה עובר עליך. התקפי חרדה זה הדבר הכי שכיח שיש בפסיכופתולוגיה וזה סבל נוראי. במקרים רבים אנשים מגיעים לטיפול רק אחרי שהם סבלו נורא, עברו מספר בדיקות שלא גילו את הבעיה, וכל אותו הזמן לאותו אדם אין מושג מדוע הוא סובל. זה גם משפיע על הסביבה הקרובה שלו. רק אחרי שהוא מגיע לטיפול הוא מצליח לצאת מזה. יש לי מאות מקרים כאלה. לאחר מכן בדירוג לאחר הפרעות חרדה, יש הפרעות כמו הפרעה כפייתית טורדנית, שבמקרים מסוימים זה יכול להגיע עד לקצבת נכות, כי הבנאדם פשוט לא יכול לעשות כמעט שום דבר".

"לעשות משהו חלוצי"

ד"ר אומנסקי (65) תושב מיתר, עלה ארצה מארגנטינה בפברואר 1984. הוא חיפש מקום להתמחות בו והגיע לבאר שבע, כשבית חולים הפסיכיאטרי בעיר עוד היה בחיתוליו. "באותה התקופה בארץ בתחום הפסיכיאטריה היו הרבה מקומות פנויים, מפני שהיו חסרים פסיכיאטרים. ביקרתי במספר בתי חולים, אבל היתרון דווקא בבאר שבע היה שמדובר במקום חדש וזה איפשר לעשות משהו חלוצי, ומשום כך החלטתי להישאר פה. חוץ מזה שיותר אהבתי את הדרום מאשר מקומות אחרים בארץ. התחברתי פה למדבר וזה עניין די מוזר, מפני שהגעתי מסביבה מאוד אורבנית ועיר גדולה כמו בואנוס איירס", הוא משחזר.

בשנת 1993 מונה ד"ר אומנסקי לנהל את מרפאות החוץ של בית החולים, תפקיד בו הוא מחזיק עד היום. "אחרי שהתחלתי לנהל את מרפאות החוץ, עשיתי פרויקט של אשפוז בית למטופלים והשתתפתי בכל מני פרויקטים ארציים. לאורך השנים עשיתי המון פרויקטים ונהניתי מכל יום בתפקיד", הוא מספר.

'לא מוכנים לקבל טיפול מקצועי, כדי שחלילה לא יגידו עליהם שהם משוגעים" | צילום: שבע"

לאורך השנים ד"ר אומנסקי טיפל בהמון סיטואציות מורכבות. על כולן יש כמובן חסיון. למרות זאת, הוא נותן הצצה לשני מקרים: "אני המשכתי לעשות ביקורי בית, דבר שכבר לא נהוג. אני אוהב לראות היכן אנשים גרים וכיצד הם חיים. הייתה פציינטית שסבלה ממחלת נפש וגם מסכרת. בגלל שהסכרת לא הייתה מאוזנת, זה שהוביל לאישפוזים בתדירות גבוהה בבית החולים סורוקה. הלכתי לבקר אותה בביתה יחד עם העובדת הסוציאלית. הצלחנו להכניס אותה למסגרת שיקומית וזה הציל לה את החיים. גם בגלל שהמצב המשפחתי שלה בבית היה מאוד מורכב, וגם בגלל שבמסגרת השיקומית הייתה בקרה לגבי רמת הסוכר אצלה בגוף. במקרה נוסף, בזמן שישבתי במשרד אני שומע מכיוון הפרוזדור ילד בוכה. זה מקום שלא אמורים להיות שם ילדים. ניגשתי אליו לברר מדוע הוא בוכה. הוא סיפר שאמא שלו חולה ואם יאשפזו אותה, ימסרו אותו לאומנה, כפי שקרה בפעמים קודמות. אז המצאתי משהו שלא היה בארץ, אישפוז בית. אמרתי לו שהוא לא יילך לשום משפחת אומנה, נכנסתי לעובדת הסוציאלית ואמרתי לה שאנחנו נעניק לאמא טיפול אצלה בבית. עשינו משמרות אצלה בבית. נתנו לה את התרופות, בדקנו את כל מה שצריך לבדוק ותוך שבוע היא התאוששה בזמן שהילד נשאר בבית וכולם היו מרוצים".

למרות הנאמנות לבית החולים הפסיכיאטרי, ד"ר אומנסקי מעיד כי במשך שנים רבות הוא חש צורך לעשות משהו אחר בתחום הפסיכיאטריה, מה שהוביל אותו לאחרונה להחלטה לעזוב את מקום עבודתו לאחר 35 שנה ולהגשים את חלומו. אומנסקי: "לא תמיד הייתי מאושר מכל מה שקורה במחלקות ורציתי לעשות משהו אחר. החלום שלי היה להקים מקום שבו אנשים לא יהיו סגורים, חוץ מאנשים שהם מאוד אלימים ואין ברירה להחזיק אותם במקום סגור. אחד הדברים שמובילים אותי לעזוב את בית החולים, זה מכיוון שאני לא אוהב את המודל של אנשים שצריכים להיות במקום יחסית סגור. רציתי לבנות משהו אחר, שזה אומר טיפול מסוג אחר ולהיעזר בכלים שבבית החולים לא ניתן להיעזר בהם".

בשורה לתושבי הנגב

ב-1 בינואר 2019 יפתח "תאנה", בית מאזן ראשון בנגב. הבית יציע חלופה לאשפוז פסיכיאטרי עבור אנשים הסובלים ממשבר נפשי. כל מטופל יקבל תכנית טיפול אישית וייחודית לו בהתאם לאבחון תוך התחשבות ברצונותיו ושיתופו בתהליך. תאנה יהווה חלופה לאשפוז פסיכאטרי לאנשים מעל גיל 18 הסובלים ממשבר נפשי. מטרת הבית היא לתמוך באלו החווים משבר נפשי ולהעניק להם טיפול מותאם אישית, יחד עם מסגרת חמה ותומכת ותנאים ברמה הגבוהה ביותר. מדובר בוילה של כ-12 דונם בעלת שמונה חדרים פרטיים עם שירותים ומקלחת, מרפסות רחבות ידיים וחווה חקלאית טיפולית. בראש הצוות המקצועי של הבית יעמוד ד"ר אומנסקי.

רוב הטיפולים יתקיימו דווקא בשטחים הפתוחים של הבית. הטיפול יהיה מגוון ולעיתים משולב, מפסיכותרפיה, טיפול תרופתי ועד שיטות טיפול ייחודיות כמו ריפוי בעיסוק על ידי עשייה משמעותית כמו עבודה בחווה חקלאית, גידול וטיפול בכלבים, קריאת טקסטים ספרותיים ואפייה.

כיצד נולד הרעיון?

"הרעיון נולד לפני 30 שנה בראש שלי. פרויקטים כאלה יש במקומות שונים בארץ, אבל אנחנו נהיה הראשונים בנגב. יום אחד, לפני כחצי שנה, אחד השותפים שלי לפרויקט, סלע אזולאי, ישב איתי על כוס קפה. הוא סיפר על חבר שלו בשם נועם, שהוא יזם חברתי, ושישנה לשניהם כוונה לקדם פרויקט שנקרא בית מאזן. זה כאילו שנפלה לי מתנה מהשמיים. משם, במשך כחצי שנה התגלגלנו מאוד מהר".

מה הולך להיות שם?

"זה מקום גדול עם מרפסות שפונות אל עבר כ-20 דונם של אדמה עם נוף מדהים. יהיה בשטח שלנו ארבע פינות עם פרגולות, שבהן אני יוכל לשבת עם המטופלים. בנוסף, יהיו במקום חממות חקלאיות, אזור של גידול כלבים, מאפייה, אזור של התעמלות ועם הזמן נכניס עוד חוגים. כל מטופל יקבל חדר משלו עם מקלחת ושירותים. בלילה הראשון והשני, אנחנו נאשר לקרוב משפחה לשהות במקום, כדי שהמטופל לא יסבול מתחושת ניכור, מפני שהעובדה שאדם מתאשפז, זו סיטואציה לא פשוטה עבורו. לאחר ארוחת הבוקר, קרוב המשפחה יוכל לראות איך אנחנו מעניקים טיפול. כך שלא יהיה מצב שקרוב המשפחה שמשאיר את המטופל אצלנו, אחרי שהוא הולך הביתה, יהיה בחוסר וודאות וחששות, באשר למה שקורה עם אותו מטופל.

תקופת האישפוז תהיה עד 30 יום. אני נוטה לטיפולים קצרים. סדר גודל של עד חודש, שזה נחשב לטיפול קצר. יש היום מקרים שאנשים מאושפזים שנים. לאחר מכן יהיה מעקב אחר המטופל באמצעות המרפאה שלנו.

לצד האישפוז, נפתח גם אופציה של טיפול יום. זה אותו הדבר, רק בלי לישון במקום. באים בבוקר והולכים הביתה אחר הצהריים".

"הוא היה בדיכאון המון שנים והחליט לגמור עם זה". יגאל בשן | צילום: אמיר מאירי, מעריב

בראיה קדימה, היכן אתה רואה את המקום בעוד חמש שנים?

"בחזון שלי, אני רואה שאנחנו מפתחים עוד ארבעה בתים מאזנים בסמוך לאותו מקום, שבו נמצא הבית הנוכחי. אני רוצה לפתוח שני בתים מאזנים למגזר החרדי, שכיום אין לאוכלוסייה הזו מענה בתחום הזה. תהיה הפרדה, בית לנשים ובית לגברים. אני נמצא בקשר עם רבנים בעניין הזה. אולי בעתיד נפתח הוסטל. אחת הבעיות בפסיכיאטריה היא שלפעמים, אין לך לאן להחזיר את המטופל. לא מכיוון שאין לו בית, אלא מכיוון שהבית לא מתאים לו. אם יהיה הוסטל, הוא יוכל להישאר שנתיים-שלוש בהוסטל, עד שהוא ימצא את עצמו בחזרה בעולם הגדול".

היה ואתם מרגישים צורך בטיפול נפשי, או שהאנשים הקרובים אלכם זקוקים לטיפול, אסור להזניח את העניין. במקרים מסוימים זה ישפר לכם או להם את איכות החיים, ובמקרים אחרים אפילו יציל את החיים. "כשאנשים סובלים מאוד, כדאי להם לפנות לטיפול. לא להתבייש, לא להחזיק את זה בבטן ולא להישאר עם זה לבד בבית, כי בסוף זה עלול להיגמר לא טוב", מסכם ד"ר אומנסקי.