לשחקן ולבמאי הידוע שמואל וילוז'ני יש דימוי מעניין למצב המוזר בימים אלה של חזרת הקורונה והמתנה לגזירות הממשלתיות הכמעט יומיומיות: "זה כמו לחכות לתוצאות הגרלת הלוטו, בלי שמילאת את הטופס"…

הצגת הבכורה של "משרתם של שני אדונים" בהשתתפותם של תלמידי שנה ג' ב"גודמן" בית הספר למשחק בנגב ובבימויו של  וילוז'ני, הייתה אמורה לעלות בחודש שעבר על בימת "גודמן", אך בוטלה ברגע האחרון בשל ההחלטה לסגור לאלתר את בימות התרבות עקב העלייה החדה במספר חולי הקורונה. לנוכח הנסיבות, הוחלט באופן חריג לצלם את ההצגה באיכות שידור ולתת לה במה וירטואלית בעמודי הפייסבוק של "גודמן", ושל תיאטרון באר שבע, שנרתם לתת במה לסטודנטים ולאפשר להם להציג את כישרונם בפני כמה שיותר צופים רגע לפני שהם יוצאים לעולם האמיתי ומנסים לבסס את מעמדם כשחקנים פעילים.

לקראת ההצגה מתאר וילוז'ני את תחושותיו: "היה חשש גדול מאוד. אני בקבוצת סיכון, אני בן 66. אז אתה משקר את עצמך שהכל רגיל; יש משפט שמביע את תורת המשחק ברגל אחת: פייק איט טיל יו מייק איט. זאת אומרת, אנחנו הרי משקרים. זה לא אסקפיזם. זו חזרה לחיים, אבל החיים לא חזרו למסלולם. אתה צריך לשכנע את עצמך שהכל בסדר; פעם הגעתי ברכבת, היום אני מגיע באוטו. פעם ישבתי באולם בלי מסכה, אני יושב עכשיו עם מסכה. התוכן הוא אותו תוכן, אבל הקונסטרוקציה, הפיגום שמחזיק את הבניין, הוא שונה, וצריך להיות תחת הגבלות, הנחיות, אחריות. אתה לא יודע מה ילד יום, ואתה באופן מוחלט כמו במשחק, חי את הרגע, ומקווה שהרגע הזה יהיה רגע טוב שיוביל אותך לרגע הבא שיהיה לא פחות טוב, כמו שאמר ג'ון לנון: 'אתה עושה תוכניות, והחיים קורים בזמן שאתה מתכנן את התוכניות'".

שמואל וילוז'ני. צילום: באדיבות בית הספר למשחק גודמן

על ההצגה בבימויו, בה שיחק וילוז'ני במשך 7 שנים רצופות, מ-1993 עד 2000, הוא אומר: "קודם כל, אני מאוד אוהב לביים וזו לא ההצגה הראשונה שאני מביים. הבימוי שלי את 'משרתם של 2 אדונים' הוא פיצוי על זה שההצגה לא נמשכה לנצח, כי אני מבחינתי הייתי מוכן לשחק אותה כל החיים, ולא לשחק שום דבר אחר; עם כל התפקידים שהוצעו לי עד היום, וטרופלדינו על כף היד השנייה, אני בוחר לשחק את זה כל החיים. חלמתי לצאת עם זה לפנסיה, והנה אני יוצא עם זה לפנסיה, אבל בדרך אחרת"…

את "משרתם של 2 אדונים" אתה מביים כמו כל הצגה, או שאתה רוצה שהשחקנים ישחקו כמוך?

"לא, אני נותן רק את ההשראה, וכל אחד צריך לקחת את ההשראה הזאת למקום שבו הוא טוב, שבו נוח לו, שבו נעים לו, כאשר הפעולות והרצונות של הדמות כתובות וידועות; אי אפשר להמציא רצונות אחרים. ומהבחינה הזאת אני נהנה מכל העולמות, כי אני גם משחק את זה וגם מביים את זה וגם צופה בזה וגם יוצר את המעטפת של ההצגה".

איך זה לביים סטודנטים, שחקנים לא מנוסים?

"קודם כל, שאפו לשחקנים; לא חשובה התוצאה כי התוצאה היא שלב בתהליך, היא סקיצה. אם התהליך הוא טוב ויפה ונכון ונעים ומאתגר ומוציא ממך את היצירתיות, אז זאת התמורה. וב'גודמן' מצאתי קבוצה מאוד ייחודית של חבר'ה צעירים בשנה השלישית; לא הכרתי הרבה את 'גודמן', אני מכיר את שמוליק יפרח שגם היה תלמיד שלי ב'בן צבי', וגם זו איזו סגירת מעגל. המקום הוא באמת חממה טובה, מיוחדת, שאין כמותה בשום מקום אחר; רק היותה בבאר שבע, עם האנשים האלה, מאפשרת אותה. הם פשוט נטולי ציניות, הם נטולי סרקסטיות, הם פשוט חבר'ה כמו שתילים שאתה צריך לטפח, להתכופף ולהשקות אותם. הם גם מאוד תמימים. אני רוצה להגיד לך שאם באר שבע היא פריפריה אז היא הביאה מקבץ של חבר'ה מכל קצות הארץ, מהצפון הרחוק עד הדרום, והתקבצה כיתה פשוט נהדרת. בכלל, אני מסתכל מהצד על בית הספר, אני לא מכיר את כל הכיתות, אבל באמת יש שם חומר של אנשים, יוצא מן הכלל שמעודד; רק המצב לא כל כך מעודד". וילוז'ני גם מדגיש, כי עולם התיאטרון חזק מכל דבר, גם מהקורונה: "הקורונה הזאת לא ניצחה אותנו, אנחנו בשיא האבולוציה, אנחנו מובילים. אז, כדאי שנרכין ראש רגע אחד בצניעות, וננסה להרגיש שותפות וערבות הדדית. ורק לסבר את האוזן: ההצגה 'משרתם של 2 אדונים' הייתה אקטואלית גם לפני 30 שנה, והיא אקטואלית גם נכון להיום, כי מדובר על מובטל, מחפש עבודה ומחפש אהבה, ובסוף ההצגה יש לו גם אקדח ביד, כך שההצגה אקטואלית מתמיד".

ההצגה תעלה בעמודי הפייסבוק של בית הספר  למשחק ושל התיאטרון ב-13.8 בשעה 20:00 ללא תשלום